ב"פרגולה", מהאלבום החדש והמצוין שלו, "לשונות של אש", אביתר בנאי מציג רשימת מלאי. לצד העדפות הנדל"ן שלו הוא מונה את תקליטי הזהב ומנעמי הפלייליסט, ומהרהר בתפקידו בתרבות בישראל. לו היה מדובר במישהו אחר, היה ניתן לראות בכך עדות לאגו בלתי נשלט. אצל בנאי זהו חשבון נפש. ואת החשבון — ובעיקר את הנפש — הוא הגיש לאורך כשעתיים נפלאות בהיכל התרבות בתל־אביב.
הערב מותג כחגיגה לציון 20 שנות קריירה, אבל לפחות בהתחלה בנאי נשמע נרגש כמו בתחילת הדרך. שר בעיניים עצומות, נושא ידיו לשמיים ונדמה כמתפלל. בהמשך השתחרר ושלח חיוך ראשון. ב"גנב", שזכה לעיבוד סוער, הוא כבר רקד. הקהל הממוגנט מורכב מאלו שהיו שם עוד כש"שמתי לי פודרה" — שהיה בין שיאי הערב — שטף את הרדיו. רבים אחרים הצטרפו אחרי שחזר בתשובה. מסקירת יושבי ההיכל עולה ישראליות קצת אחרת. כזו שמוכיחה שגם שבטים מפולגים יכולים להתכנס למטרה אחת וליהנות ממנה. כך שנראה שבנאי ממלא את תפקידו בתרבות הישראלית בצורה מושלמת, גם אם לא בחר בו.
קשה לדחוס 20 שנה לערב אחד, אבל בנאי ואסף אמדורסקי, המפיק המוזיקלי של המופע שהצטרף לשלושה שירים, שייטו בכישרון רב בין האלבומים. "הושענא" מהחדש מתחבר יפה ל"לילה כיום יאיר".
למוזיקה של בנאי תמיד נלווה הרהור מסוים. זה לא רק ההגשה והטקסטים שמזמינים קריאה נוספת, אלא גם ההשפעות מרדיוהד ופיטר גבריאל, והשילוב העדין בין הלופים לנגיעות הג'אזיות. אבל התכונה הבולטת אצלו היא הענווה. מרבית האמנים שומרים את התותחים שלהם לסוף המופע. בנאי חתם עם שלושה שירים שקטים שהקדיש לאחיו מאיר. ההשתנקות הקטנה ב"שוב מלבלב" ובעיקר "אבא" הנועל שהוגש כתפילה, הדגימו מדוע בנאי הוא לא רק אחד מהיוצרים הכי מרתקים שפועלים כאן אלא גם אדם שקשה שלא להתאהב בו.
