"הבעיה של חנוך דאום ככותב היא"...
(אנונימי)
זה היה בראשית עידן הטוקבקים. ממש בניצני אותה תקופה, בימים שבהם עוד הייתי קורא את כל הטוקבקים בסקרנות רבה. אני זוכר שהסבירו לי שאנשים מרשים לעצמם להיות רעים בתגובות, כי זה בעילום שם. ארור מכה רעהו בסתר. נו שוין. מאז הומצאו הטוויטר והפייסבוק ואנשים בשמם עדיין מגיבים לעיתים ברוע צרוף אחד לשני, השיח שמתנהל פה עודנו זועם, כך שהתיאוריה ההיא מוטלת בספק. אבל ככה חשבו אז.
באותו יום הייתי ליד מחשב (אז היה צריך להיות ליד מחשב כדי להיכנס לאינטרנט) ונכנסתי לאתר שאליו הועלה מאמר שלי. הייתי בראשית דרכי והכותרת של טוקבק מספר 7 מאוד תפסה אותי: "הבעיה של חנוך דאום ככותב היא". איזה טיזר גאוני, חשבתי לעצמי. איך אפשר שלא להיכנס לתוכן של הטוקבק כעת. הנה אדם שיודע למכור. לא כולם כאלה. לפעמים אתה רואה 700 טוקבקים לכתבה, אתה נכנס ספורדית לטוקבק 400 וכתוב שם: 323 צודק! אבל מה 323 אמר בכלל?
עליי להודות גם כי המסר מהכותרת התכתב גם עם חרדות אישיות שהיו לי, מחסומי כתיבה. הייתי אז בשנות ה־20 לחיי וכל החוויה שלי בעולם התקשורת הייתה של אורח. אולי ככה מרגיש כל בחור צעיר בתחילת הקריירה ואולי זה קשור לעובדה שלפני 20 שנה היו הרבה פחות חובשי כיפה ואנשי ימין במערכות התקשורת (היה את אורבך בעיקר, אבל לו גם היה שפם. לא משנה). והנה, נכנסתי לטוקבק שהבטיח להסביר לי ולכל יתר הגולשים מה הבעיה שלי ככותב, וזה מה שהיה כתוב בתוכו: "שאין לו על מה לכתוב והוא לא יודע לכתוב".
אתם מבינים? הבעיה שלי ככותב, לדידו של טוקבקיסט מספר 7, היא פשוטה. אין לי על מה לכתוב ואני לא יודע לכתוב.
הרגשתי מרומה. לא הבנתי מדוע הוא טרח לציין שאין לי על מה לכתוב, אם ממילא אני לא יודע לכתוב. כלומר, אם הבעיה שלי היא שאיני יודע לכתוב, זה כלל לא משנה אם יש או אין לי על מה לכתוב, שכן גם אם ייפול לידיי סקופ מדהים - לא אדע לכתבו.
אבל אני זוכר את הטוקבק הזה מסיבה אחרת. הרי היו מרושעים ממנו. אני זוכר דווקא אותו מאותה סיבה שכולנו זוכרים ביקורות מסוימות שהוטחו בנו, אך שוכחים לגמרי אחרות. פשפשו בארכיון הפרטי שלכם, במחסן הזיכרונות. אתם זוכרים דברי ביקורת ובלע שנאמרו כלפיכם בעיקר כאשר אלה מהדהדים איזה חשש פנימי.
אם הייתי באותה העת משוכנע בכישרון הכתיבה שלי, אם הייתי משוכנע שיש לי על מה לכתוב ושאני יודע כיצד לכתוב, לא הייתי זוכר את הטוקבק ההוא. עובדה שאיני זוכר טוקבקים אחרים מאותה כתבה, ואין ספק שהיו גם היו נבזיים מטוקבק מספר 7. אנחנו זוכרים מעט מאוד, ואת שאנו זוכרים, על פי רוב, חשבנו קודם לכן בעצמנו.
בעבר, בשל החרדה שאיני יודע לכתוב, סיפרתי לעצמי שאני כותב מעולה. ככה התמודדתי עם פחדים. הייתי מספר לעצמי את ההפך. יש בשיטה הזו יתרון גדול: היא דוחפת אותך קדימה. אם אתה מספר לעצמך שאתה יודע לכתוב, מדוע שלא תספר זאת גם לעורך הדעות בעיתון הארצי הגדול ותבקש הזדמנות לפרסם אצלו מאמרים? אבל יש גם בעיה בשיטה הזו. היא לא באמת מפוגגת את החרדה. היא לא באמת משתיקה את הספק הפנימי שגדל ככל שאתה גדל, וחי ופועם בתוכך לצד ההצלחה, ומה שנוצר זה קונפליקט פנימי גדול וגועש ומתח על פני תהום.
עם השנים למדתי שהדרך הנכונה יותר להתמודד היא להביט בחרדה ולקבל אותה. הרי יכול בהחלט להיות שאיני כישרוני מספיק. ואני צריך לחיות עם זה. עם האפשרות שאני רחוק מלהיות מושלם ושהצלחתי ככותב, למרות שאין לי על מה לכתוב ואני לא יודע לכתוב. חג שמח.
