ללכת עם ציפי שביט ברחוב זאת חוויה מרתקת. ראשית, הקצב המסחרר. אישה בת 70 שמדברת, הולכת וחושבת כמו מכונת ירייה. כדי לבלות איתה לא צריך להכין נושאי שיחה, צריך להיכנס לכושר. שנית, מדובר באהבה חוצת מגזרים שכולם מרעיפים עליה. בואו נגיד שלא הרגשתם אהובים בחייכם עד שצעדתם לצידה. לשמחתי, עשיתי את זה כמה פעמים בחיי, ותמיד הפתיעה אותי החוקיות שבה כולם מגיבים אליה. קודם כל התרגשות — מין סחרחורת ילדית של נוסטלגיה מתוקה — ואז חיוך גדול, בלתי נשלט, ששמור בעיקר לקרובי משפחה אהובים. עשרות שנים מנסים לפענח את סוד ההצלחה של שביט, ונדמה לי שעליתי על זה: אי־אפשר להסתכל עליה בלי לחייך.
שביט היא האישה שהייתה שם תמיד. בכל צומת, שביל או ספיישל חנוכה. היא ההפך הגמור מחרדת נטישה — נצחית, חסרת גיל או יכולת לעמוד במקום אחד יותר משלוש שניות. מדור הנפילות הבודדות ששרדו את כל השינויים, התהפוכות והמהפכות בביזנס המטורלל הזה. אתם גדלתם עליה, אמא שלכם גדלה עליה, סבא שלכם גדל עליה. יש סיכוי שאפילו היא בעצמה גדלה עליה. גיבורת ילדים חד־פעמית שמקומה בכל עבודת שורשים משפחתית מובטח.
כולם אוהבים את ציפי שביט, ומאותה סיבה: הלגיטימציה להיות אינפנטיליים. היא קנתה את מקומה כגיבורת ילדים אהובה, לא רק בגלל שהיא מסוגלת לתקשר עם בני שלוש כשווה בין שווים, אלא משום שחלק גדול מהרפרטואר שלה הוא חוויית ילדות מזוקקת ונוגעת ללב. אנשים מספרים לה: "גדלתי עלייך", ומתכוונים שגדלו בזכותה. בזכות שירים, כמו "הילד הכי קטן בכיתה", "איבדתי את אמא שלי", "ג'ינג'י" ו"ג'מבו", שהקלו, ולו במעט, את ייסורי הגדילה שלנו. תסתכלו עליה ותיזכרו בילד שהייתם.
שביט נולדה ב־1 באפריל. בדיחה שקרתה באמת. עכשיו היא חוגגת 70. לא להאמין שגדלנו כל כך.
כשאתה מת אתה לא יודע שאתה מת. זה קשה רק לאחרים. אותו דבר כשאתה מטומטם.
התחרות היחידה שאני עושה זה עם הנכד שלי בן החמש: מי ירוץ יותר מהר. תמיד הוא מנצח. עשיתי פעם תחרות רכיבה על אופניים עם בעלי. אחרי חמש דקות מצאתי את עצמי מרוחה על המדרכה, עם נקע ברגל. מאז אני לא מתחרה עם אף אחד.
בריחה נעימה ומבורכת בדרך כלל, כל עוד היא לא מזיקה ופוגעת. אני אוהבת מאוד את "סטודיו למשחק". ראיתי לא מזמן את אל פאצ'ינו מתראיין ונשאל: מה היית רוצה שיגידו לך כשתגיע לגן עדן? הוא ענה: אל, החזרה מתחילה בשלוש.
כשזה מצליח זה בלוקבסטר. העצה שלי לנשים: לכו לפני החתונה לכותל, כדי שתלמדו לדבר אל הקיר. אחרי החתונה כבר לא צריך להיות בררנית, העיקר שיש לו דופק. העצה שלי לגברים: אתה צריך לפנק את אשתך. אישה זה כמו גינה. אם לא תשקה אותה יבוא גנן אחר. ואם בעלך רוצה כל יום ארוחת בוקר במיטה, שימי לו את המזרן במטבח.
באופן עקרוני אני נגד פנאטיות. תמיד רוצה לראות את שני צידי המטבע.
בתחילת הנישואים לא ידעתי להרתיח מים והיום אני בשלנית נהדרת. זה מזכיר לי שיום אחד אבישקי חזר הביתה ואמר: "מה הכנת לאכול?" אמרתי: "כלום". הוא אמר: "אמרת את זה גם אתמול", אז אמרתי לו: "הכנתי את זה ליומיים".
בעלי. נפגשנו בבריכה. הוא ראה חבית עם שנורקל והתאהב. הוא יצא מהמים כמו אגל טל והיה שילוב של בראד פיט וג'ורג' קלוני. הסתכלתי עליו, הוא חייך, היו לו 400 שיניים. אמרתי: אלוהים, הוא חייב להיות שלי. אנחנו נשואים כבר יותר מ־40 שנה. הוא הגבר שלי. אני מודה לו על הילדים והנכדים. כל בוקר, כשהוא לובש את מכנסי הרכיבה שלו, הלב שלי מתחיל לרקוד למבדה.
גם הבדיחה הכי פחות מצחיקה, עדיין עדיפה על טיפול שורש.
הכיף של העולם. סקס זה כמו דמוקרטיה: "כשזה טוב זה טוב, וכשזה לא טוב — זה גם טוב".
כשאת עומדת מול הארון ואומרת: "אין לי מה ללבוש" ואז את מוצאת בסוף ג'ינס ושואלת את בעלך: "תגיד, זה משמין אותי?" והוא אומר: "מאמי, זו הלאפה שמשמינה אותך".
אם אתה מוקף בחברים שלך, באנשים שאתה אוהב והם אוהבים אותך, לעולם לא תהיה בודד. אני למשל יכולה לדבר עם ואזה.
זה כמעט לא חשוב מה השאלה, אהבה היא תמיד התשובה. משפחה, חברים, אוכל, מוזיקה, קהל, מחיאות כפיים והגרעפסים של הנכדים שלי.
אני מנסה לא להתעסק בזה. לא תמיד זה מצליח. אתה מכיר מישהו שמוצא משהו טוב במחשבות האלה? זה מזכיר לי ששלושה חברים תיכננו את הלוויה שלהם. אחד אומר: "אני רוצה שבלוויה שלי יספרו איזה נדיב הייתי". השני אומר: "אני רוצה שבלוויה שלי יספרו כמה אינטליגנטי הייתי". השלישי אומר: "אני רוצה שבלוויה שלי יגידו: אוי, הוא זז".
הייתי רוצה להגיד על זה משהו מיוחד, שלא נאמר אף פעם, אבל אין לי. בסופו של דבר, מלחמה הייתה ותמיד תהיה מיותרת, קשה ומלאת עצב.
המילה הכי יפה בשפה העברית. הייתי שמחה אם יותר ויותר מנהיגים ישתמשו בה.
אם אתה טוב, הגון, עשיר, יפה וחכם... קיבינימט התדמית. זה מזכיר לי חבר טוב שלנו שהלך לראיון עבודה פעם והמנהל שאל אותו: מה התכונה שהכי מפריעה לך? הוא ענה: כנות. ענו לו: כנות זו לא תכונה רעה. אז הוא אמר להם: בתחת שלי מה אתם חושבים על כנות!
לפני כמה זמן פגשתי את בר רפאלי. הסתכלתי עליה מלמטה למעלה ושאלתי אותה: "יש מצב שאבא שלך ואבא שלי עשו את אותה פעולה?"
מילה שחובקת בתוכה עולם ומלואו. זה המקום שאתה בא אליו כשכל הדלק שלך אזל ואתה מגיע אליה, שם רגע ראש בחיקה ומרגיש בבית. כשיש לך אמא, אתה יודע שלעולם לא תהיה לבד. מה לא הייתי עושה כדי לחבק עוד פעם את אמא שלי.
אבא שלי, שהיה המנטור שלי, אמר לי תמיד: "לעולם יהא אדם מחזיק בכיסו שני פתקים. על האחד כתוב: אני עפר ואפר, ובשני: בשבילי נברא העולם".
אהבת אין־קץ. אחריות תמידית. אושר ודאגה ששזורים זה בזה. ילדיי, אספי ותמרי, לימדו אותי מה זאת אהבה, מה זה ויתור, מה זה פרופורציות ובעיקר שגם טיפול כינים יכול להיות חוויה חוץ־גופית, אם היא מגיעה מהילדים שלך.
לפעמים אפשר לעזור לו. זה מזכיר לי בדיחה על מכוער שעולה לאוטובוס, מתיישב ליד פצצה ואומר לה: הגורל הפגיש בינינו. אני אסטרולוג. מה המזל שלך? הבחורה עונה: שאני יורדת בתחנה הבאה.
אני שומעת את המשפט הזה כמה פעמים ביום, כל יום, וזה גורם לי אושר רב. אגב, גם כשזה נאמר לי על ידי אנשים שחיו עוד כשהטיטניק טבעה.
חלק מהחיים. נפרדתי בשנים האחרונות מהרבה אנשים אהובים עליי: ספי, דודו דותן, דודו טופז, עוזי חיטמן ועוד המון אנשים שהיו חלק גדול מחיי. אני מביאה בחשבון שבגיל הזה פרידה הופכת להיות חלק גדול יותר בחיים. בגדול פרידה זה עצוב, אלא אם כן את נפרדת מעשרה קילו והתחת שלך הצטמק בשבעה ס"מ.
לא עלינו. הללויה לציפרלקס. אולי ההמצאה הכי גדולה של האנושות אחרי סנאפצ'ט.
בעלי, הילדים הנפלאים שלי והנכדים שלי, שאם הייתי יודעת שהם כזה כיף, הייתי יולדת אותם לפני הילדים. השבוע, הנכד הקטן ישן איתי במיטה, ולמרות שהילדה שלי אמרה שהוא גמול מחיתולים, הוא השתין עליי. זה חימם לי את הפיג'מה ואת הלב.
הנכדים הם המתנה הכי גדולה שקיבלתי. והם באים בדיוק בגיל המתאים, כשאתה כבר לא רואה ושומע כל כך טוב. בקיץ האחרון הלכתי איתם לים. הם עשו בור גדול, אמרו לי: סבתא, תיכנסי לכמה דקות, מילאו הכל בחול, שכחו אותי והלכו הביתה. דחפור של העירייה הוציא אותי, הגבות שלי נשרפו ונכנס לי חול למקומות שמעולם לא ידעתי שמסוגל להיכנס אליהם חול.
איש אחד חיפש חניה. חיפש, חיפש ולא מצא. הרים עיניים לשמיים ופנה לאלוהים: "אלוהים, אלוהים, אם תמצא לי עכשיו חניה אני מבטיח לך שאחזור בתשובה, שאניח תפילין, שאצום ביום כיפור ושאלך לבית הכנסת". פתאום יוצאת מכונית מחניה. חוזר האיש לאלוהים ואומר לו: "תודה, אלוהים. לא צריך. הסתדרתי לבד". אלוהים הוא מנכ"ל היקום והרוב חושבים שזו אישה.
לפתוח את ארון הבגדים ולמצוא פריט לבוש שקנית לפני עשר שנים והוא עדיין עולה עליך, למשל צעיף.
חשוב בשילוב עם אושר.
ההצלחה שלי, ברוך השם, היא שהצלחתי לחבר קריירה, משפחה, ילדים, נכדים וחברים. פאזל מושלם.
תמיד לקחת בפרופורציה. לפני עשור עפתי מכל המדרגות בשידור חי של טקס חלוקת הפרסים של ארגון וראייטי. התרוממתי, מוכה, חבולה, מבוישת, דמעות של מבוכה והשפלה בעיניים. בלב לא יכולתי להפסיק לחשוב: זהו, הקריירה שלי נגמרה. הקהל ראה אותי נופלת, סובלת, עושה פליק פלאק לאחור. למחרת קיבלתי מאות זרי פרחים של אהבה וחמלה. רק אז הבנתי שמה שנראה ברגע נתון כמו כישלון או נפילה, הוא למעשה עוד אבן בחיים האלה.
שפה יפה, חמה. שפה של בית עם ניחוחות של אבטיח וחוף ים. יש שלושה משפטים שהכי קשה להגיד בעברית:
• שמואל מישש שלושה משמשים בשמש.
• סשה שמה שום בסושי.
• חמותי עוברת לגור איתנו.
אף אחד לא חף מהן. תכונה אנושית ונסלחת. גבר צריך לזכור שכשהוא רב עם אשתו ופתאום היא משתתקת, היא לא נכנעת, היא פשוט מתייעצת עם השטן מה לעשות לו. זאת תהיה טעות מצידו להתחיל עם זה בכלל.
בשבילי חופש זה לנסוע עם חברות למדריד ולבקר במוזיאונים הידועים זארה או מנגו.
הקצפת של החיים. התברכתי בחברים הכי טובים בעולם. אני אוהבת אותם, אני חולקת איתם הכל, מתגעגעת אליהם. למשל ציפי מייזלר, שהיא המנהלת האישית שלי, חברה,
אחות, הרוח שמתחת לכנפיי כבר יותר מ־30 שנה. מי שאין לו זמן לחברים, אז כשיהיה לו כבר זמן, לא יהיו לו חברים. מה שמזכיר לי שאחד מוצא את אשתו במיטה עם גבר אחר, מוציא אקדח ויורה בו. אומרת אשתו: "אם תמשיך ככה, תמצא את עצמך בלי חברים".
חוצפה, חום, אכפתיות, עצבים, גאווה, "התקווה" ו... חומוס.
צריך לפנות לשר ליצמן ולבקש ממנו להוסיף את ההומור לסל התרופות. וזה עוד בחינם!
אוהבת מאוד חיות, בעיקר של אחרים.
שותה את השייקים של אבישי בעלי, שמורכבים מברוקולי, קייל, פשתן, תפוח עץ, בננה, גוג'י ברי, פולי קקאו, כוסברה — ועוד דברים שאני לא מזהה. בהתחלה הייתי מקיאה. עכשיו אני מכורה!
כמו משחק מקדים: כן ללכת, לא ללכת, אני עייף, צריך להתלבש. אבל... אחרי שעשית ספורט אתה מרגיש כאילו מילאו לך את התחת בהליום.
בהתחלה הייתי אוכלת הכל, בכל שעות היממה. מלוח, מתוק, בוקר, צהריים, לפני הופעה, אחרי, כשאני נורא מבסוטית, כשאני נורא מבואסת. אוכל היה החיים שלי. התחתנתי עם מישהו שמעדיף לפת על אוזן המן וגם אני התרגלתי לא לאכול לפני ספורט, לא לפני הצגה שלא יעלה לי גרעפס, לא אחרי ההופעה כי כבר החזקתי מעמד אז למה לקלקל. בקיצור, אוכלת פחות, אם כי בשביל גלידה טובה אלך ברגל עד רמלה.
שותף טוב על הבמה. מישהו שאני חולקת איתו את החזרות, ההתלבטויות, התשואות והנסיעות ערב־ערב. אני כמעט מתאהבת בהם כשאנחנו יחד. עכשיו אני מופיעה עם יצפאן, כישרון שאין מילים לתאר אותו. זה להופיע עם רופא, טייס, אח של מישל אובמה ובעיקר איש זהב, מטורף ומרהיב.
על דלת הבית של חברים שלנו כתוב: "כאן גרים בכיף אשם וצודקת".
שלוש מילים: על הז*ן שלי.
לא רק ביום כיפור אלא בכל הזדמנות שבה פגעת במישהו, בכוונה או שלא בכוונה.
אלוהים ברא את השמיים ונח. ברא את הים והיבשה ונח. ברא את הארץ ונח. רק כשברא את האישה, נגמרה לו המנוחה.
דרך של אנשים להתגונן. טבע האדם. ראו מקרה פינוקיו.
דבר הכרחי מאוד אם אתה רוצה לשרוד כל כך הרבה שנים במקצוע הזה. רק משוגע אמיתי יכול להופיע כל ערב, לשמוח כל יום כשהמונית עומדת למטה ולקפוץ בנג'י בלי חבל מעזריאלי תמורת עוד צחוק אחד.
מוצר חיוני אחרי גיל 50. אפילו 40. במקרים מיוחדים גם 35. בחלק מהמקרים אתה לא נראה יותר צעיר, אתה פשוט נראה יותר מופתע.
אחרי שנים של דיאטות מכל הסוגים, הגעתי למסקנה שחסה, ברוקולי וסלק הרבה יותר טעימים בתוך פיתה עם חומוס ופרגיות.
להיות עם הבת שלך בלידה של הנכד שלך, ולראות שהוא יוצא עם רגליים, ידיים, עיניים גדולות ולב פועם.
לא חשוב הגיל, חשוב מי מזריק לך את הבוטוקס. בגיל הזה הזיכרון כבר לא מי יודע מה. יש לנו קבוצה בווטסאפ שנקראת "קטטר.נוד.טיטול, נקודה קום". כולם סבים וסבתות וכל הגברים חרמנים, אבל לא זוכרים למה.
אחד מתענוגות החיים. ביום, בלילה, כשאתה עצבני וכשאתה שמח. אין מנגינה יפה יותר מרשרוש של שקית חדשה שבה נעליים חדשות שקנית.
זכות גדולה לגדל דורות של ילדים, שהפכו להיות הורים, שהפכו להיות סבים וסבתות. הקהל הכי חם, קולני ומחבק שיש. חזרתי בשנה שעברה לעשות חנוכה, וכשהמסך נפתח ויש את ההתרגשות והשאגה של הילדים — וואוווווו, אני חוזרת להיות קצת ילדה. זה מעיף לי את הלב.
תמיד צריך עוד מזה. מי האידיוט שהחליט שיממה היא רק 24 שעות? מה רע ב־28 שעות? בגלל זה אני מדלגת על שנ"צ, ובלילה ישנה שעתיים במפוצל.
פרופ' לפסיכולוגיה אודי שביט. דיקן הסטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא ההפך ממני: שתקן, גאון, ביישן ויחיד ומיוחד במינו. הוא אחת המתנות הכי יפות שקיבלתי מההורים שלי.
כשהייתי צעירה, אבא שלי היה אומר לי: "זה נחמד לרקוד, לשיר, להצחיק... אבל ממה תחיי?" אני מקווה שהוא מסתכל עליי מלמעלה גאה ומבסוט.
חשוב שיהיה במידה.
לפתוח את הבוקר עם מוזיקה, לרקוד קצת, ועשית לך את היום. אני תמיד עושה הליכות עם האייפוד שלי כשברקע אלביס פרסלי, ואת שיעורי הריקוד על עמוד אני עושה כשברקע סטטיק ובן־אל.
הדרדסים היו "משחקי הכס" לילדי האייטיז. כבר אז, כדרדסית, הבנתי מה זאת העצמה נשית. ילדה אחת כחולה בעולם של דמויות גבריות, שעל כולן היא חולשת. עדיין יש לי סיוטים מגרגמל.
לפעמים נעים, לפעמים טיפה מעיק. הלכתי לעשות לא מזמן בדיקת שתן, עמדתי עם הבקבוק הענקי שנותנים אותו בדרך כלל לבדיקת שתן של גמל, ואז בדיוק ניגשה אליי אישה וביקשה סלפי. לא יכולתי לסרב. כשאתה מסתכל על התמונה שצולמה, אתה רואה בקבוק ענקי, גמדה ג'ינג'ית מחייכת במבוכה ואישה מבסוטה.
חבר יקר שלעולם לא אשכח. כל פגישה איתו נגמרה עם צלע סדוקה בגלל החיבוק שהוא היה נותן לי. יום אחד הוא אמר: "אני אחבק אותך כל כך חזק, שכל הצלעות השבורות יתחברו לך בחזרה". אני חולמת עליו הרבה. בחלומי, הוא חוזר לדבר ואומר לי: "ציפינקה, את חופרת, נגמרת לי הבטרייה".
שברתי את הרגל יום לפני פרמיירה שהייתה לי בקולנוע דקל ולא יכולתי להופיע. ישבתי שישה שבועות בבית עם גבס, מבואסת רצח. ואז שמעתי את השיר האיטלקי החמוד הזה ברדיו, העברתי אותו ליורם טהרלב, הוא תירגם אותו מיד ובאותו אחר הצהריים כבר הקלטתי אותו. פשנל הגדול העביר את השיר לכל תחנות הרדיו ויום למחרת כבר הופעתי עם הגבס עליי והג'מבו. בחלומותיי הכי ורודים לא הייתי מדמיינת שאחרי 50 שנה עוד אשיר את הג'מבו והקהל ישיר איתי את כל המילים. זה מה שנקרא נס.
תחילת הקריירה שלי. הרבה זיכרונות. באתי להיבחן, אמרו להיכנס אחד־אחד. לבשתי בגד עם כיסים שהגיעו לי לעקב. עמדתי ושרתי שיר שהיום בעיקר משמש מוזיקת רקע ביד ושם. ואז שאול ביבר הציע שאשיר את "צ'ירי בים צ'ירי בום" — והשאר היסטוריה. הופעתי מסביב לשעון, ביום ובלילה. אפילו לפני חייל אחד שנשאר בריתוק. בגלל הממדים הפיזיים שלי הייתי גם הזמרת, גם המיקרופון, גם להקת החימום, גם האוהל וגם המשאית.
לא קיבלתי אף פעם פרס. אהבת הקהל זה הפרס הכי גדול שקיבלתי ואני עדיין מקבלת. אני בעצם לא צריכה שאראלה ממפעל הפיס תתקשר אליי. אני את הפרס שלי כבר קיבלתי.
זה כמו שמיכת פוך בחורף: בחמש הדקות הראשונות אתה מחמם אותה, ואחר כך כל הלילה היא מחממת אותך. אותו דבר עם קהל: בחמש הדקות הראשונות אתה מחמם אותו ונותן לו להרגיש שבאת מהבית רק בשביל להצחיק אותו ולעשות לו מסאז', ואחר כך כל השעה וחצי הוא מחזיר לך צחוק ואהבה אין קץ.
אני בטוחה שחשבו עליי כמודל כשיצרו את הדרעק הזה. בעיקר הרגע שאני נכנסת לחדר מדידה קטן שכולו מראות וזה מכפיל את הטרגדיה. אותו דבר עם בגד ים. עיין ערך: דיכאון.
לא מוותרת על הצבע. מי חלם שג'ינג'ית, מטר חמישים גובה עם עקבים, שהישבן שלה מגרד את המדרכה ושרוב הזמן חופרת — תגיע לאן שהגיעה. עיין ערך: פרסים.
תמיד כשאני עולה לבמה, אני נושאת תפילה ומסיימת אותה במשפט "בשם השם נעשה ונצליח".
כל הזמן וכל רגע שאתה ואהוביך קמים בריאים בבוקר.
הגשמתי את רוב החלומות שלי. אני כבר לא אמות מוחמצת. מה שכן, החלום הגדול שלי הוא שתראיין אותי שוב כשאהיה בת 80, ואני אזכור איך קוראים לאיש המאוד נאהשראשו מונח לידי על הכרית כבר הרבה שנים.