בט"ו לחודש אב שנת 1985 יצאו סבי וסבתי לטיול מהעבודה, מה שבארצנו כינו באירוניה: "בית הבראה". סבא שלי, אלברט זגורי — שדיבר שש שפות ועלה ממרוקו בחליפת ארבעה חלקים — הועסק בהתאם למוצאו במפעל שמייצר אסלות וכיורים בבאר־שבע. באותו קיץ, כמו בכל קיץ, המפעל צ'יפר את פועליו ונשותיהם בחופשה שנתית ברמת הגולן, ובבוקר יציאתם לטיול ביקשה סבתי מאבא שלי שיסיע אותם למגרש האוטובוסים. כשהגיעו לשם נשא אבי הטוב את מזוודת הוריו והעמיסה באקראיות לתא המטען של אוטובוס מספר 3. אחר נשק לאמו, חיבק את אביו ונסע לדרכו, בלי לדעת שזו תהא הפעם האחרונה שיפגוש אותו.
סבי וסבתי כבר התיישבו במקומותיהם כשבורא עולם החליט לשלוח אליהם מדריך ששיבש את גורלם והורה להם לעבור לאוטובוס מספר 1. נטלו שניהם בצייתנות את מזוודתם, שלעולם לא תיפרק, עלו על האוטובוס הראשון ויצאו צפונה לכיוון מעיינות המרפא של חמת גדר. שני האוטובוסים האחרים התעכבו מאוד ביציאה מבאר־שבע, נאלצו לוותר על הביקור במעיינות ונסעו ישירות אל בית המלון. מכּתוב.
עם הגעתם למרחצאות הומלץ לסבא שלי, שסבל מכאבים ברגליים, להפשיל שרוולי מכנסיו ולטבול בהונותיו במי המעיין הרותחים. כן הוא עשה, ומיד עם התחממות דמו החל קריש דם, שהמתין חיים שלמים לרגע הנכון, לטפס במעלה זרימת העורקים עד שחדר היישר אל ליבו ודאג סופית שיידום. לא היה רופא בסביבה ובשעה שסבתי לופתת בחיקה את אבי ילדיה וקורעת את גרונה מצער, אילתרו כמה מהנוכחים עזרה ראשונה חובבנית והרימו רגליו, נתנו לו לשתות, שפכו עליו מים ורק החמירו את מצבו בדקות הקריטיות של שארית חייו, עד שלבסוף פרחה נשמתו. אני הייתי בן ארבע. אבי היה בן 29. וכך סתם, ביום קיץ חם, בגיל 54, הלך סבי לעולמו אי שם בצפון מדינת היהודים, הרחק ממולדתו מכורתו.
באותו הערב התכנסו בלובי המלון כמה מ"עמיתיו לעבודה" והתלבטו אם לאור מותו של חברם זה 30 שנה, להמשיך בטיול או לאו. כולם — למעט אחד — הצביעו להמשיך בטיול כרגיל. מה ששמעתם. ודאי מילמלו משהו כמו: "זה מה שהוא היה רוצה..." כדי להשקיט מצפונם. מחצית השבוע הם טיילו ברמת הגולן, שתו יין טוב ושרו שירים בעת שסבתי וילדיה קברו את אביהם. רק לאחר ארבעה ימים, כששבו דרומה וביקשו לבקר בשבעה, גירשה אותם סבתא שלי — ובצדק — ממפתנה בבושת פנים.
האדם היחיד שהצביע נגד המשך הטיול ושב הביתה עם אשתו בו ביום פטירת חברו הטוב (והיחיד, מסתבר) היה איברהים אבו־רקייק מתל־שבע. בדואי. ערבי. מוסלמי. אדם. איש כבוד.
2017. תשע"ז.
במשך 32 השנים מאז התפרקה ראשות הבית, משימה אחת בלבד הידהדה במסדרונות המשפחה: "להגשים את החלום של סבא, החלום שלא הספיק להגשים בעצמו". חלומו — מהיום שעלה ארצה כנער ועד קבורתו בבאר־שבע — היה לשוב יום אחד למולדתו, ושם להשתטח פעם אחת נוספת על קבר אביו, שלמה־סלומון זגורי. על שמו קרוי אבי שלי. בכורו. כל חייו לא השיגה ידו להגשים את משאלת ליבו, כי כשמאכילים תשעה ילדים בדירת עמידר, חלומות הופכים למותרות. "בפנסיה", חזר ואמר לסבתא, "בפנסיה נטוס שנינו בע"ה". אבל איזה פנסיה ואיזה נעליים.
32 שנים חיכה החלום הזה במגירות השושלת המשפחתית עד שלבסוף, לפני שבועות מספר, טסתי אני לנסות להגשימו. אך לא לבדי. אל צפון היבשת השחורה גררתי עימדי שלושה אבות: אבא שלי, שלמה זגורי; יצחק אמסלם — אביה של חן זוגתי; ואחיו, שמעון אמסלם — מדריך גאון במגרב. ברואד־טריפ שאין שני לו, אי שם במרוקו המסעירה של 2017, במסע מדהים של פחד וריגוש, יצאנו לחפש קבר — ומצאנו מלוכה.
על מסע השורשים המרתק של מאור זגורי במרוקו תוכלו לקרוא ביום שישי בגיליון החגיגי והכפול של "7 ימים" - ובאפליקציית ידיעות אחרונות
