היא אחת הנשים הבודדות שמתחרות על אופנועי כביש בישראל. מי שראה אותה בפעולה מספר שיש לה את המרכיב החמקמק שמבדיל בין רוכבים טובים לאגדות רכיבה. אבל אחרי שחנה רוטמן מורידה את הקסדה ומנערת את השיער, היא מכסה אותו אחר כך שוב. בשביס.
רוטמן נולדה באוקראינה. כשהיתה בת שש וחצי עלתה עם הוריה ואחותה לארץ. בגיל 12 עברה לפנימייה חרדית בבני־ברק. "בהתחלה עוד הייתי חוזרת הביתה בסופי שבוע ולובשת מכנסיים, אבל עם הזמן הורדתי את העגילים, לבשתי סוודר וגרביונים ונהייתי דוסית", היא מספרת.
במשך הזמן החלה להקפיד על קלה כחמורה. "רציתי להיות צדיקה עד הסוף, לקחתי על עצמי כל מיני החמרות, הרבה מעל מה שמקובל. הייתי מתפללת תפילת שמונה עשרה שעתיים בעמידה. האמנתי מעומק הלב שכל תפילה שלי נספרת באיזה מקום".
בגיל 16 התארסה בשידוך. לפני החתונה הוא הספיק לעשות כמה דברים שהיו אמורים להדליק אצלה נורות אדומות, אבל לחנה לא היו כלים כדי לזהות את הרמזים. "יום אחרי החתונה בכיתי כמו תינוקת", היא מספרת, "פשוט לא רציתי להיות שם. הוא אמר דברים על איך שאני נראית והחליט שמעכשיו אני צריכה להיות בבית, שאסור לי לעבוד ושאסור לי לחבוש פאה — רק מטפחת. מבחינתו, התפקיד שלי היה לגדל ילדים".
חנה האמינה שכשיגיעו הילדים הדברים ישתפרו, אבל המצב הלך והידרדר. "הייתי חילונית מבפנים, דוסית מיואשת מבחוץ. הוא היה יוצא לבית־הכנסת בשבת ואני הייתי מדליקה סיגריה. ואז החלטתי שזהו. יום אחד פשוט ארזתי לו מזוודה וזרקתי אותו מהבית. אחרי הלילדה השלישית התגרשנו".
המפגש החוזר עם העולם החילוני פיצל את החיים של חנה לשתי עלילות נפרדות: עלילה אחת היא המשך ישיר של החיים שהיו לה בבני־ברק, והשנייה נפתחה כשעשתה רישיון על אופנוע. "קניתי אופנוע כי זו הייתה דרך להראות את עצמי. בעולם שממנו באתי המקום של האישה היה מאחור. אסור להסתכל עליה כי היא שייכת רק לבעל שלה וגם הוא לא באמת מתייחס אליה. בנישואים לא היה לי כוח, לא הייתה לי מילה. אבל האופנוע הוא דבר חזק. פתאום יש לי כוח. בחורה כמוני, שעשו אותה חלשה, פתאום שולטת בכלי הזה — זה אומר שאני חזקה".
נכון לעכשיו, הילדים שלה גדלים כחרדים לכל דבר, לא בדיוק מודעים לחיים האחרים של אמא שלהם. הגדולה, בת שש, כבר מתחילה לשאול שאלות. היום חנה מזגזגת בין שני המסלולים המקבילים האלה וחיה עם זה בשלום. מבחינתה, היא אומרת, השמלה והפאה הן רק מדים.
במסלול הרכיבה בדלתון כולם מכירים אותה. הרוכבים הם כמו משפחה בשבילה. חנה מספרת בגאווה שבשבילם היא לא אישה, היא רוכבת. לפעמים כולם מתכנסים כדי לישון קרוב למסלול ולהתחיל לרכוב על הבוקר, ואז היא אישה יחידה בין 20 גברים ובכל זאת מרגישה בטוחה. איפה זה ואיפה בני־ברק.
