בגיל 93 חיים גורי לא נח. בחודשים האחרונים מצא עצמו המשורר חתן פרס ישראל, שלחם כפלמ"חניק במלחמת השחרור ושמילותיו חקוקות בזיכרון הישראלי, מוחה, לצד מאות קצינים ולוחמים יוצאי חטיבת הראל, על החלטת הממשלה להקים בשער הגיא אתר הנצחה על שם השר לשעבר רחבעם זאבי (גנדי), שנרצח בידי מחבלים.
עבור גורי, מדובר בחציית קו אדום. בניסיון לעצב מחדש את הזיכרון הקולקטיבי. זה שעליו גם הוא, בין היתר, חתום, עם שירו "באב אל וואד". והוא לא מתכוון לוותר.
"השיר הזה נכתב על רבים שנהרגו בבאב אל וואד, בדרך אל העיר, ועכשיו רוצים לקרוא את המקום על שמו של גנדי", הוא אומר בקול חנוק. "מה זה הטירוף הזה? כל כך הרבה אנשים נהרגו שמה. מבקיעי הדרך, מלווי השיירות — כולם אנשים שנהרגו שמה. לא רק פלמ"חניקים. אנשי ירושלים, נהגי משאיות. מה, כל זה הוא אתר גנדי? זה חלק מהשיבוש הזה של הארץ. חצי מצפון הארץ כבר שלו, גשרים, השד יודע מה עוד. ואני לא מדבר אפילו על הדברים הקשים שנחשפו בתוכנית של אילנה דיין".
איפה עומדת עכשיו המחאה?
"נפגשנו עם ביבי ואנשי לשכתו ושאלנו: 'למה אתם עושים את זה?' אמרתי להם שבאב אל וואד זה סיפור על רבים שנהרגו. זה לא יכול להיקרא על אדם בודד, אפילו אם אותו אחד היה צדיק גדול. סיפרנו איך בסוף מלחמת העצמאות היה מִפקד של כל הכוחות שלחמו בזירה, ובן־גוריון נשא נאום. 'רעננה' (אליהו סלע — א"ז), קצין המבצעים של חטיבת הראל, רץ אל בן־גוריון עם מגילת קלף, נתן לו ואמר, 'עברנו את הדרך והיא פתוחה', כלומר אפשר לנסוע לירושלים.
הראיון המלא עם חיים גורי – ביום שישי ב"7 ימים" ובאפליקציה שלנו
