דני: "אתה יודע למה לוקחים אותם לשם (לפולין)?"
דובי: "למה?"
דני: "שיחזרו מורעלים ויתגייסו לקרבי".
דובי: "אתה היית בגולני, אז לקחו אותך לוורשה לפני הגיוס?"
דני: "למועדון 'הבורסה'. לא פחות מזעזע".
דני קונפינו, גיבור "השוטר הטוב", הוא השוטר הכי משמעותי בתרבות הישראלית מאז "השוטר אזולאי". דמותו, המגולמת באמנות על ידי יובל סמו, מהווה מן הסתם סיבה מרכזית לפופולריות של הסדרה, שחזרה לעונה שנייה. הגיע הזמן להבין למה.
כמו כל תפקידיו של סמו, גם זה לכאורה מאופיין על ידי פיזיות, שמקבלת ביטוי בהתפרצויות אלימות. אבל קונפינו מורכב יותר. לא מדובר בקלישאה הנפוצה של שוטר טיפש. וכפי שהודגם לעיל, המחויבות שלו למערכת אינה מוחלטת. המניפולציה שהוא מאתר במסעות לפולין והשוואתם לביקור במועדון חשפנות מעידות על ביקורתיות וציניות בריאה.
גם בסביבתו הקרובה קונפינו הוא אישיות חריגה. הנגדתו מול אחיו העבריין (אלון חמאווי) ומפקד התחנה המסואב (גיא לואל המצוין) מעניקה רציונל מעניין לכעס שאצור בו. כשבתחנה חוגגים על עץ שמסתיר תמרור עצור ולכן מניב דו"חות תנועה, הוא זה שמנסר אותו בעצמו. כלומר הטמפרמנט אינו רק מקור לפדיחות ולעוולות, אלא גם לעשיית צדק.
קונפינו אף לא ילדותי כפי שנדמה בתחילה. לרוב פניו לובשות מין ארשת עצובה. הוא כמעט לא מחייך, וגם הטקסט ההומוריסטי שלו נאמר בטון יבש ואפילו אדיש. יחסית להיותו ציר של קומדיה, קונפינו הוא לא טיפוס כל כך קומי. דווקא בשל כך קל יותר לצחוק כשמגיע הרגע הנכון.
"השוטר הטוב" אכן מגחיכה את המשטרה ומציירת אותה כגוף רשלני ועצל. אבל קונפינו הוא דרכם של היוצרים לומר שמבעד לפגמים ישנו לב פועם. אילו רק היה מי שיקשיב, איזה עולם נפלא הוא היה בונה לו.
