שתיים בצהרים, יום שישי גשום. השמש יוצאת לחמם לכמה רגעים, וגל התינוקת בוכה. היא רעבה. אירנה, אימא שלה, מחבקת אותה והולכת להתיישב על ספסל סמוך לאנדרטה – הגל־עד לזכר אביה של גל, גרמן רוז'קוב, שנפל לפני 15 שנה. לודמילה, אמו של גרמן, יושבת על שפת האנדרטה לצד תמונתו של בנה וקוראת לאירנה: "בואי, תניקי פה. כאן נוח".
אירנה מתיישבת לצד לודמילה ומניקה את גל, כשעיניו של גרמן כאילו מביטות עליהן מעבר לכתפה. לרגע אחד הם כולם יחד, במעין חיבוק שקשה לתפוס בין המוות לחיים: סבתא לודמילה, גרמן האב שמת מזמן, אירנה האם שבחרה ונבחרה לשאת ברחמה את ילדתו, וגל־ורוניקה – הנכדה, שהופשרה לחיים.
"יש דברים בעולם שאי אפשר להסביר", מספרת לודמילה רוז'קוב (66) ומתכוונת לרגע שבו ידעה שעליה לשמר זרע מבנה, עוד בטרם הספיקה לעכל שהוא נהרג רק כמה שעות קודם לכן. היו אלה הרגעים האיומים ביותר בחייה. קצין העיר ומלוויו דפקו בדלת, והעולם סביבה קרס. "אף פעם לא חשבתי על המוות של הבן שלי", היא אומרת. "ודאי שחששתי. כמו כל אימא דיברתי עם אלוהים, וביקשתי בכל פגישה עם גרמן שהיא לא תהיה האחרונה. שהבן שלי יחזור. אף פעם לא חשבתי שיקרה לו משהו ולא חשבתי שאם יקרה – אבקש לשמר זרע. כשהגיעו המבשרים צעקתי 'לא!' ואז נתנו לי כדור הרגעה והתרחקתי מכולם. פתאום הרגשתי שאני כאילו בתוך בלון כחול ונהיה לי קר, כמו במינוס עשרים מעלות. צמרמורת עברה בכל הגוף, ובראש עברו לי רק שתי מילים: 'לשמור זרע'".
השנה 2002. שימור זרע מחלל צה"ל לא היה עניין שבשגרה. רון שפושניקוב (42), חברו הקרוב של גרמן, שעמד עם המבשרים בסלון ושמע את בקשתה של לודמילה, פעל במהירות. "זאת הייתה הברקה של רגע", הוא מספר. "לודמילה בעצמה לא יודעת מאיפה זה הגיע לה באותם רגעים. אנחנו, החברים, מיד התחלנו לרוץ. איתרנו עורך דין צעיר מכרמיאל שפנה לעו"ד אורי למברוזו, ויחד הם פנו לשופט תורן בירושלים. למחרת כבר היינו באבו־כביר, לזהות ולעשות שאיבת זרע".
גרמן עלה לישראל ב־1995 יחד עם אשתו, שממנה התגרש כשנה לאחר מכן. הוא היה אז בן 18. בקריית־שמונה פגש את שפושניקוב, ומיד הם התחברו. "אני התגייסתי לחיל האוויר", מספר רון. "כבן יחיד לא קיבלתי אישור מאימא שלי להיות לוחם. גרמן התגייס, הוא מגיע ממשפחה של לוחמים בצבא האדום. הוא שלח לאמו לשגרירות בקייב טפסים שאומרים שהיא מאשרת לו, כבן יחיד, לשרת בקרבי. היא לא לגמרי הבינה על מה מדובר. הוא אמר לה: 'תקשיבי, זה בשביל הקריירה הצבאית שלי – את צריכה לחתום', והיא חתמה. גרמן התגייס לנח"ל והצטיין בכל קורס ובכל שלב – מלימודי העברית במרכז החינוך "מחו"ה אלון", דרך הטירונות ועד לקורס המ"כים. הדרך שלו לקצונה הייתה סלולה והוא הפך למפקד מחלקה".
לודמילה נשארה ביאלטה, בחצי האי קרים, והגיעה לביקור בישראל כשבנה סיים את קורס הקצינים. "גרמן אמר לי 'אימא, את צריכה להתגאות בי'", היא משחזרת. "אמרתי לו שהיו לי מספיק קצינים במשפחה. אבא שלי היה קצין מהיום הראשון עד האחרון בצבא האדום במלחמת העולם השנייה. גם שני האחים שלי היו קצינים בצבא".
אנחנו יושבים בסלון ביתה של לודמילה. על הקיר הסמוך לכניסה ניצבת תמונתו הגאה של גרמן במדי צה"ל וכומתת הנח"ל לראשו. תמונה שצולמה בתום סיום מסלול הענקת הכומתה והוגדלה על ידי לודמילה לאחר מותו. על השידה פינת זיכרון קטנה ועליה תמונה של גרמן מקורס הקצינים עם רס"ן אלירז פרץ, שנפל בעזה 12 שנים אחרי נפילת אחיו ושמונה שנים אחרי שנפל גרמן. על הקיר מולנו תלויה תמונה של גרמן לבוש בטי־שירט אזרחי עם חיוך מאושר במהלך טיול בנהר הירדן.
דפיקה עדינה נשמעת בדלת. זאת אירנה אקסלרוד (42) ובזרועותיה עטופה גל־ורוניקה, כבר בת חודשיים. לודמילה ניגשת בהתרגשות ולוקחת לזרועותיה את נכדתה. מחבקת אותה בשמחה ומנשקת אותה על מצחה. כשגל מתחילה לבכות אירנה מחייכת אליה ולוקחת אותה לחדר הסמוך.
"גרמן חלם להקים משפחה", ממשיכה לודמילה. "הוא היה בן 25 במותו. נהרג חודשיים לפני יום ההולדת שלו, ושבוע לפני יום ההולדת שלי. מתנה. יש לי חור שחור בזיכרון מאותם ימים. אני לא זוכרת הרבה, רק שהוא הגיע לביקור ביום חמישי. חזרתי מקניות בשוק, גרמן עשה לי סימן עם היד 'חכי רגע' ואמר 'אני רוצה לעשות סידורים ואז אני חוזר להיות איתך'. למחרת עבדתי, וגרמן אמר שהוא צריך לנקות את הרכב של הצבא ולהיפגש עם רון. כשחזרתי הביתה הוא נזכר ששכח משהו בשבילי באוטו. הוא קנה לי ורדים, אבל בגלל שהיה יום שרבי הוורדים קצת נבלו והלב שלי נצבט".
למחרת נסעו גרמן ואמו לקניות בקיבוץ דפנה. "הוא אהב לקנות לאימא שלו", מספר רון בחיוך. "הוא קנה לה באותו יום שעון מאוד יפה במתנה". לודמילה מחייכת גם היא: "גרמן תמיד אמר לי: 'אימא, אני אוהב אותך. בבית אני רק בן שאוהב אותך, והצבא סגור".
אירנה חוזרת לסלון ומתיישבת על הספה כשגל בזרועותיה. לודמילה לוקחת נשימה עמוקה: "בשיחה האחרונה שלנו, בשבת, הייתי במטבח. פתאום גרמן יצא מהחדר שלו ואמר לי: 'אימא, אני גאה. אף אחד לא מבין איך יכולתי לעלות כל כך גבוה, לבד'. אמרתי לו שלא יכולתי לתת לו כסף, אבל לימדתי אותו איך לחיות. 'לימדתי אותך שאתה צריך ללכת ישר. החיים הם כמו מדרגות, אסור לטפס מהר כי אם נופלים – הנפילה קשה. טיפסת מדרגה וקיבלת תפקיד חדש כקצין מבצעים בגדוד, אחר כך תגיע עוד מדרגה להיות מפקד פלוגה.
"היו לו תוכניות להמשיך להתקדם בצבא", היא אומרת ודמעות ממלאות את עיניה. אירנה נעמדת עם גל ומתקרבת אל לודמילה. "גרמן אמר שנתתי לו כוח להתקדם, ושהוא גאה בי. כאילו עשה סיכום. אמרתי לו 'אני גאה בך, אבל מתי חתונה?'. והוא אמר לי: 'את יודעת, אמא, פה כל הבנות עם סיגריות ושתייה, איך אפשר לתת בכלל נשיקות? אני צריך לחפש אישה שרוצה להיות איתי. עכשיו הבנות רוצות רק תפקיד, כסף, אוטו, ואין אהבה. בעוד שנה, אחרי הלימודים באקדמיה, אתחיל לחשוב על זה. למה? את רוצה נכדים?'. אמרתי לו: 'בטח, למה לא? שלושה'. והוא אמר: 'אמא של רון אמרה שלשולחן יש ארבע רגליים – לרון יהיו ארבעה ילדים וגם לי'. אמרתי 'יותר טוב'".
כאשר גרמן היה בן שנה וחצי, לודמילה התגרשה וגרמן גדל בלי אבא. "מגיל שלוש הוא היה אומר לי 'אני אף פעם לא אעזוב את הילדים שלי'", היא אומרת וקולה רועד מהתרגשות. אירנה מקרבת אליה את גל לנשיקה, ולודמילה נושקת לנכדתה בחום. "בפגישה האחרונה הוא אמר לי: 'אני אעשה הכל בשביל הילדים שלי', ושאל: 'אם אצלי יהיו ארבעה ואצל רון יהיו ארבעה - יהיה פה ממש גן ילדים', ואני אמרתי: 'אני מסכימה'".
ביום ראשון ההוא חזר גרמן לצבא. "נסענו יחד לעבודה שלי ופתאום הוא נסע לאחור כדי להיפרד מחדש", היא משחזרת. "ביקשתי שיתקשר. הוא אמר: 'בסדר, אימא'. חייכתי ואמרתי לו שהוא תמיד מסכים להתקשר, אבל כשהוא בצבא זה לא קורה. הוא לא התקשר, אבל נזכרתי במשפט שהוא אמר לי: 'אימא, את צריכה לחיות ולא לחשוב כל דקה שאת צריכה להתקשר אליי. אני בסדר'. ביום שני הייתה לי הרגשה כבדה בלב והתקשרתי בכל זאת. 'אני עסוק', הוא אמר. ביום שלישי נשמעה אזעקה, וכשיצאנו מהמקלט שמעתי שהיה פיגוע והרוגים".
בצהרי אותו יום חדרו שני מחבלים מלבנון לישראל והתמקמו על שתי גבעות סמוכות לקיבוץ חניתה. הם פתחו באש על מכוניות חולפות בכביש שלומי־כברי. מהירי נפגעו כעשרים אנשים. חמישה אזרחים נהרגו. גרמן הגיע למקום במקרה, הסתער על המחבלים מבלי לחשוב פעמיים ונהרג. על אומץ ליבו ופעילותו בקרב הוענק לו ציון לשבח.
לודמילה, שלא חשבה לרגע שבנה בין ההרוגים, יצאה מהבית לקניות, בזמן שהשמועות התחילו לרוץ. כשקצין העיר הגיע עם צוותו, רון כבר הבין וליווה אותם לביתה של לודמילה. "בדיוק קניתי מכנסיים חדשים וחשבתי לעצמי שגרמן בטח יאהב אותם כי אני נראית איתם צעירה", מספרת לודמילה. "כשחזרתי הביתה ראיתי ליד הבית אנשים, וטנדר לבן חונה בצד. חבר של גרמן המתין ליד הבית. שאלתי אותו למה הוא כאן, והוא ענה: 'רציתי להיפגש'. נכנסתי הביתה ופתאום מישהו דופק בדלת. זה היה איגור, החבר, ומאחוריו אנשים במדים ירוקים. רציתי לסגור את הדלת, אבל מישהו מהם שם רגל בדלת והבית התמלא באנשים. אף אחד לא אמר דבר. אני רציתי רק לרוץ ולצעוק 'איפה הבן שלי?'"
גל מסתכלת על סבתה, שמביטה בה בחזרה ומתמלאת מחדש בכוחות. "אחרי הצבא גרמן חלם לנסוע לטייל עם רון באוקראינה", היא ממשיכה. "הוא אהב את הטבע, ואמר שלילדים טוב לגדול פה כי יש כאן טבע ושקט. הוא אמר: 'אני כמו דג במים פה. אני מרגיש שהכל בארץ הזאת שלי. כמו הייתי פה מאז ומעולם'. גרמן נקשר מאד לאלירז פרץ בקורס הקצינים והושפע ממנו מאוד. במהלך הצבא הוא הגיש בקשה לגיור צבאי והוכר כחייל בודד. מרים פרץ, אמו של אלירז, אימצה אותו כבן נוסף והוא הפך שם לבן בית. היא גם נשאה הספד מרגש על קברו".
את אירנה הכירה לודמילה עשר שנים לאחר שבנה נפל. כל אותן שנים, יחד עם רון ועם עו"ד למברוזו שמלווה מאז יום האסון את המשפחה בהתנדבות ובמסירות, הם פעלו למען הבאת ילד לעולם מזרעו של גרמן. "עבדתי בקיבוץ ברעם", מספרת אירנה. "יום אחד אמר לי ידיד שהוא יוצא מהעבודה מוקדם והולך לאזכרה".
אותו ידיד, אליה, מתרגם מטעם קצין העיר, היה אחד מהאנשים שבישרו ללודמילה על האסון ומאז הוא הקפיד להגיע לאזכרות. "לפני שיצא הוא סיפר לי על גרמן ועל לודמילה, ואמר: 'את היית יכולה להביא את הילד לעולם'. המילים שלו נכנסו ונשארו", ממשיכה אירנה. "חשבתי על זה במשך שבוע. דיברנו, והוא נתן לי את מספר הטלפון של לודמילה. חודש עבר עד שהתקשרתי אליה".
לודמילה עוטפת את גל בשמיכה ומחזיקה אותה. היא זוכרת היטב את השיחה ביניהן לפני חמש שנים. "אמרתי ללודמילה ששמעתי את הסיפור שלה, והיא פשוט אמרה 'בואי ניפגש'". הן נפגשו בקניון בקריית־שמונה לכמה דקות. לודמילה אמרה שהיא לא יכולה להבטיח כלום. "עברו כמה ימים, ולודמילה התקשרה אליי, ביקשה ממני להביא את הילד", אומרת אירנה. "ככה בטלפון, היא אמרה: 'אני מבקשת ממך להיות אימא של הנכד או הנכדה שלי".
אירנה נפגשה עם רון בצוק מנרה, והוא הכין אותה למאבק המשפטי הצפוי. היא לא נבהלה, והגישה באמצעות עו"ד למברוזו בקשה לבית המשפט. "הזדהיתי מאוד עם לודמילה ועם הסיפור שלה", היא אומרת. "גרתי אז לבד במנרה, וכמו לודמילה גם אני התגרשתי וגם אני גידלתי לבד בן יחיד. הסיפור שלה נכנס לי ללב, ורציתי עוד ילד בשבילה אבל גם בשבילי".
לפני ארבע שנים הגישה אירנה, אז בת 38, את הבקשה. אחרי שהתקבל האישור מבית המשפט החל התהליך הרפואי בבית החולים איכילוב, כשלאורך כל הדרך לודמילה ואירנה היו ממש כמו אם ובתה. לכל בדיקה ולכל שלב הן הגיעו יחד. ביום שבו בוצעה החזרת העוברים הן נסעו יחד במונית ממנרה לתל־אביב. "זה היה בשמונה באפריל", נזכרת אירנה. "לודמילה הייתה לידי והפרופ' אמר: 'את מבינה שאת פותחת עכשיו שערי חיים בישראל?'. זה היה מאוד מרגש. חזרנו הביתה במונית וכבר ידעתי שזה הצליח. ארבע שעות אחרי ההחזרה כבר הלכתי לקנות דג מלוח. כל החודש הראשון אכלתי מלפפונים חמוצים", היא מחייכת, ולודמילה צוחקת: "היא קנתה ואכלה את מה שגרמן אהב".
ההיריון נשמר בשקט, כשאיש לא יודע דבר מלבד רון ודניאל, בנה של אירנה, שבעצמה הספיקה בינתיים לסיים תואר בהנדסת תעשייה וניהול. "כל ההיריון היא הייתה יפה ורזה", אומרת לודמילה. "בהתחלה חשבנו שזה בן, עד שבסקירה הודיעו לנו שזאת בת. שמחתי מאוד. מבחינתי בן או בת זאת מתנה".
לפני שלושה חודשים עברה אירנה ממנרה לקריית־שמונה כדי להתקרב לסבתא לודמילה. למרבה המזל, היא קיבלה דירת שיכון מעמידר, במרחק 200 מטרים מביתה של לודמילה. בשבוע ה־40, בערב ה־25 בדצמבר, היא הגיעה יחד עם לודמילה לבית החולים זיו בצפת לביקורת. "הרופאים החליטו לעשות זירוז כי לא היו צירים והם רצו שהכל יעבור בשלום", היא אומרת.
כשהחלו הצירים החזיקה לודמילה את ידה של אירנה ונשפה יחד איתה. האחות המיילדת שאלה "למה את נושפת?" ולודמילה ענתה: "אני עוזרת לנכדה ולאימא, נותנת להן כוח". "כשהתינוקת נולדה היא מיד התחילה לבכות וגם אנחנו, מרוב התרגשות", מתארת לודמילה, ואירנה מוסיפה: "מרגע הלידה ועד עכשיו אני עם דמעות".
לאחר הלידה קיבלה לודמילה צמיד, "וכולם ידעו שאני מגיעה במקום האבא של התינוקת", היא אומרת בגאווה. "נתנו לי צמיד וידעו שאני יכולה להיכנס לתינוקייה, להוציא אותה ולטפל בהכל".
את השם גל נתנה לודמילה, "על שם גרמן. זה גלים של חיים. הבן שלי גדל בים השחור ומאוד אהב את הים ואת הגלים, והוא צריך להיות ביחד עם הבת שלו. את השם ורוניקה נתנה אירנה. זה שם בינלאומי. ורה זאת אמונה, וניקה היא מלאכית של ניצחון. האמונה שלנו ניצחה".
אירנה מבקשת להודות לכל מי שליווה אותה לאורך ההיריון והלידה: לצוות בית החולים איכילוב, לפרופ' בני אלמוג ולצוות האחיות שהתקשרו אליה גם כשהייתה בחדר הלידה, לאחות קיבוץ מנרה ולרופאים במרכז בריאות האישה בקריית־שמונה, וגם לצוות מחלקת היולדות וחדר הלידה בבית החולים זיו בצפת. "אני ממש ממליצה לנשים בגיל שלי להביא עוד תינוק לעולם", היא אומרת. "זאת המשמעות הכי גדולה בחיים של אישה – להביא חיים חדשים לעולם".
מאז הלידה מתראות האם, הסבתא והנכדה מדי יום. אירנה מגיעה ברגל מביתה החדש לבית של לודמילה, שאליו עברה משום שידעה שהיא תצטרך בית גדול יותר עבור הנכד או הנכדה. בחדר של גרמן, מול חדר האמבטיה, הציבה לודמילה על השולחן שמיכות רכות ויצרה פינת החתלה. שם, לצד תמונותיו של אביה, תמונותיה של לודמילה מטקס חלוקת מלגות על שם בנה, ותעודת הוקרה וכבוד שקיבלה על תרומתה והתנדבותה למען חיילי צה"ל במשך 15 שנים, הן מחתלות ומלבישות את גל.
"הכל התחיל מהאזכרה של גרמן", אומרת לודמילה, ואירנה מחייכת בהסכמה. "זה הגורל שלי. להגיע במקרה לסיום קורס הקצינים של גרמן, להישאר פה. גרמן דאג שתהיה לי ויזה שמאפשרת לי לעבוד כאן. עבדתי בבית ספר מספטמבר והייתי צריכה לחזור לאוקראינה. היה לי אישור שהייה לשלושה חודשים וגרמן התעקש להאריך את הוויזה. הוא אמר לי: 'כמה שנים הייתי בלי אימא, ועכשיו אני רוצה להיות איתך עוד'. אמרתי לו שאני צריכה לחזור לעבודה, וגרמן אמר: כמה בנים יש לך? מה חשוב יותר - העבודה או להיות איתי? אמרתי שבסדר, אשאר, והוא הסביר לי שאני צריכה לקבל ממשרד הפנים אישור, ויזת עבודה כמו אימא של חייל".
בכל הביורוקרטיה טיפל גרמן יחד עם רון. "הוא נאבק כדי לאפשר לאימא שלו להישאר כאן חצי שנה נוספת", מספר רון. "יום אחד קיבלתי מכתב. גרמן היה בבית והמעטפה הייתה פתוחה", ממשיכה אותו לודמילה. "ראיתי שהוא מחייך ושאלתי מה כתוב שם. גרמן אמר לי: 'אימא, קיבלת ויזת עבודה לשנה וחצי. את לא צריכה לדאוג לשום דבר, אנחנו יחד. יש לי בית ויש לי אימא. אני לא לבד'".
למרות שהרגיע אותה, גרמן עצמו דווקא לא היה רגוע. הוא רצה להיות תושב קבע, ושגם אמו תקבל אישור. "עלה רעיון שנשלח מכתב לאריאל שרון", אומר רון. "זה המכתב שמצאו בכיס שלו כשהוא נפל. הוא תיכנן לשלוח אותו בסוף השבוע וכתב שם: 'לכבוד ראש הממשלה, אני סמ"פ בנח"ל. אני רוצה להסדיר את התושבות של אימא שלי. האם אני צריך להיהרג בשביל שהיא תקבל אזרחות?'".
לאחר שנפל טיפל רון גם במשאלתו האחרונה של גרמן. כמה ימים לאחר מכן כבר קיבלה לודמילה את תעודת הזהות. "רון וגרמן היו כמו אחים", מחייכת אליו לודמילה. "הוא הגשים לגרמן את החלום הכי חשוב – להביא ילד לעולם".
מאז ועד היום מנהלת לודמילה קבוצה של מתנדבים, שמגיעים מדי בוקר לבסיס בצפון. "אנחנו אורזים קיטבקים לחיילים, מכינים אפודים, קסדות, מארגנים את הציוד, מסדרים את המחסן, מנקים את הציוד הצבאי", היא אומרת. "החלטתי להמשיך את הדרך של גרמן. הוא כל כך אהב את המדינה והיה מוכן לתת את החיים שלו, אז גם אני צריכה לעזור למדינה".
רגע לפני שהשבת נכנסת, כשהן ישובות ליד האנדרטה לזכרו של גרמן, מגיעה קבוצה של ילדים למגרש הכדורגל הסמוך. חלקם נעצרים וקוראים את סיפור הגבורה של גרמן שנחרט על האבן. כמה מהם, תושבי השכונה, מזהים את לודמילה. "שבת שלום", הם מברכים אותה. לודמילה נרגשת, מברכת אותם בחזרה ודומעת.
אירנה אוחזת בגל הקטנה, שנראית מרוצה ורגועה, והסבתא והאם עורכות לקטנה מסע של "אווירון" בשמיים. "מי ילדה טובה שאכלה היטב? מי מתוקה?" שואלת לודמילה את גל בשביעות רצון ומביטה לעבר דמות בנה, גרמן ז"ל, על האנדרטה. היא מושיטה יד אל פיה, מנשקת ומקרבת את היד אל פניו של בנה. בידה השנייה היא מחבקת את גל, ואירנה מחבקת את שתיהן. עוד מעט יצעדו שלושתן מחובקות הביתה, כשגרמן ימשיך ללוות אותן במבטו וברוחו.
אלוף (מיל') נעם תיבון מספר על התקדימים שקבעה משפחת רוז'קוב
בלי להתכוון, הובילו גרמן ז"ל ואמו לודמילה שלוש מהפכות חשובות. הראשונה: המאבק של חבריו של גרמן נגד קבורתו מחוץ לגדר, הובילה לדברי אלוף (מיל') נעם תיבון להסדרת קבורת חיילים שאינם יהודים; השנייה, בקשתו של גרמן לאזרח את אמו, הובילה למהפכת הגיורים בצה"ל, שהוביל אלעזר שטרן; והשלישית, מאבקה של לודמילה לאפשר לה לשמור את זרעו ולאפשר לה להפוך לסבתא, שהביא להסדרה בחוק.
תיבון, שנכנס לתפקידו במפקד חטיבת הנח"ל זמן קצר לאחר נפילתו של גרמן, ליווה את לודמילה לכל אורך הדרך והיא גם זו שענדה לו את דרגות התת אלוף והאלוף. "היה לי הכבוד ללוות אותה ולעזור לה", אמר השבוע תיבון. "היא ציונית מהמעלה הראשונה, שגם עובדת בקבוצה של עולים מבוגרים שמתנדבים במחנות צה"ל. הרווחתי קשר עם אישה אמיצה וחכמה, ואני שמח בשמחתה, שהיא הפכה להיות סבתא כפי שחלמה".
