הסרטון של משה (בוגי) יעלון וסטטיק — סליחה, הקול של סטטיק — שבר את האינטרנט והכניע את התקשורת. לא מפתיע. הרי מי יכול לעמוד בשילוב הקטלני בין פוליטיקאי בוק וכוכב פופ שגם חולקים קשר משפחתי. זאת תקופה שבה הכי חשוב להיות שני דברים: ויראלי וחמוד. ובמונחים האלה יעלון יצא חתול שמנגן על פסנתר עם השפם. אבל דווקא בגלל שהצליח לו, יש משהו מכמיר לב בניסיון של רמטכ"ל ושר ביטחון לשעבר להתחבב ככה על הקהל שמאיים לשכוח אותו עד הבחירות הבאות.
לא צריך להעלות באוב קטעים של טל פרידמן מ"ארץ נהדרת" כדי להזכיר את המרחק בין יעלון ובין הומור. למעשה, גם בסרטון המדובר יעלון נשמע כמי שמחקה את פרידמן מחקה אותו. המאמץ שלו להפגין ניתוק מהשפה של סטטיק וחיבור ל"ערכים" לא מצייר אותו כדוגמה ומופת, אלא כמי שנגרר לטריטוריה עוינת ונאלץ לעשות את המיטב כדי לחזור הביתה בשלום.
גם צורת נוכחותו של סטטיק בקליפ כמו רומזת על מצבו העכשווי של יעלון. אחיינו לא מופיע בפניו, אלא בקולו בלבד. אפשר להניח למה: פשוט יותר להקליט כמה שורות באודיו מלפנות זמן לצילומים. העיקר שהדוד ישמח וליל הסדר יעבור בשלום.
יעלון, כמובן, לא לבד. גם שר הביטחון אביגדור ליברמן פירסם סרטון לפסח עם שתי אושיות רשת ובלי שום כישרון משחק. הצפייה בו מנסה להשתעשע עם השניים מעיקה כמו הרגע שבו אחד מבני המשפחה מספר את הבדיחה על עם ישראל, הביצים ומי המלח. אבל הלייקים זורמים והשיתופים שוטפים והנה ב"שש עם" כבר הכתירו את שני הסרטונים כ"דו־קרב ויראלי".
מאז טאלנטים טבעיים כמו ביל קלינטון וברק אובמה, תוכן מבדר הוא תנאי סף לכניסה לחיים ציבוריים, הרבה לפני הצהרות הון ורקורד נקי. המדיום הוא לא רק המסר – הוא אידיאולוגיה. והפוליטיקאים, בצר להם, נאחזים בכל קש: מתבזים בתוכניות סאטירה, מתחפשים לדמויות מהטלוויזיה, דוחפים בצל לעיניים ומתפללים לטוב. אכן, לא קללל.
