"מעולם לפני כן בהיסטוריה של השפה האנגלית המילה 'בינג'' לא קושרה עם משהו חיובי או מועיל", כתב לינדולף על תרבות הבליסה של סדרות שלמות במרתון. "רק בגלל שיש חבילת פרינגלס שלמה לפניך לא אומר שצריך לאכול את כולה בבת אחת. בכל פעם שאני עושה את זה, אני מרגיש עצוב ואשם, ואז כועס על תאגיד פרינגלס".
לינדלוף צודק, אבל הקרב הזה הוכרע. כמו משחת שיניים שיצאה מהשפופרת או ביצה שטוגנה לחביתה, גם הרגלי הצריכה של הטלוויזיה לא יחזרו לאחור. התחרות הצפופה על שעות הפנאי המתכווצות של האנושות כבר מובילה לפיחות במעמדן של הדרמה באורך שעה, הז'אנר שהעניק לטלוויזיה את הבכורה על פני הקולנוע. אמנם, עדיין אין שום בעיה למצוא פרויקטים שאפתניים, מורכבים וחדשניים, אבל קשה להשוות את האפקט ההיסטורי שלהן לאפוסים כמו "הסופרנוס", "מד מן" ו"עמוק באדמה", למשל, שכל פרק שלהן ייצר פולמוס שבועי ועמוס ברבדים, להבדיל מהשתיקות החשדניות הנהוגות כיום מחשש לספוילר.
לחצו לקריאת עוד כתבות מהמוסף
יתרה מזאת: היכולת של גופים לנטר עד המילימטר את טעם הקהל מייצרת טלוויזיה שפונה במדויק לפלחי שוק רווחיים — למשל חובבי פנטזיה וקומיקס. לכן HBO תשקיע הון ב"ווסטוורלד" ואילו רשת הכבלים FX תהמר על "Legion". גם "סטריינג'ר ת'ינגס" של נטפליקס היא סדרה שכולה התחנפות — עשויה היטב ומהנה — לחובבי סרטי אימה מהאייטיז. גם סוגות אחרות — דרמה ודוקו למשל — יחיו או ימותו על פי נתוני ביג דאטה שיוכיחו את רווחיותן. אם צופי נטפליקס ירצו סדרות תעודה מסוג "פשע אמיתי", למשל, הם יקבלו אותן עד שתכאב להם הבטן.
ככל שהתעשייה משעבדת את החזון האמנותי לטובת האבסת הצרכנים, פחות ופחות יוצרות ויוצרים יקבלו הזדמנות בזכות רעיון מבריק אך כזה שיצריך זמן עיכול. אם התסריט לא יתאים בדיוק לחישוביו של אלגוריתם מפותל, הוא פשוט לא יקרום עור וגידים. וכך הסיכוי לקבל עוד "הסופרנוס" או "הסמויה" שואף לצ'אנס שמכתבים עם בול יעשו קאמבק.
במקביל מתרחשת תופעה כמעט הפוכה. אם בינג' של סדרות התקבע כתרבות בילוי פופולרית, הרי שב־2016 חלה לראשונה ירידה במספר היצירות המתוסרטות שהופקו בארה"ב. זאת, אחרי שהדיון "האם יש יותר מדי טלוויזיה" כבש כל פאנל שמכבד את עצמו.
הסיבה לכך היא שלדור ה־Y מתחיל להימאס גם מהבינג'. במחקר שפירסם באחרונה האתר Business Insider תחת הכותרת "העתיד של הטלוויזיה" הודגם כיצד המשתמשים בני 16־34 אמנם בוהים ביותר מסכים, אבל לא בדרמה, קומדיה ריאליטי וכו' (ובוודאי ובוודאי שלא חדשות), אלא בתוכן מותאם לפלטפורמה, עם עדיפות לכזה שמשלב פעילות ברשת חברתית. וגם כשהם כבר מתיישבים מול המסך הגדול והמסורתי, הם לא פותחים ערוץ ליניארי, אלא נטפליקס, הולו ובעיקר יוטיוב, שהכפילה את נתוני הצפייה לפי המדגם.
"הטלוויזיה החדשה היא דיגיטלית, חברתית וחוצת פלטפורמות", קבע המחקר. כלומר מי שירצה להפיק רווח מתוכן וידיאו — ואף אחד לא נכנס לעסק הזה מפילנתרופיה — יצטרך להתאים את עצמו לרוח העידן החדש של הצופים. או ליתר דיוק — לקוצר הרוח שלהם: אורך הווידיאו הממוצע שבו צופים ביוטיוב הוא ארבע דקות ועשרים שניות — כעשירית מפרק של "הומלנד".
לא פלא שמנכ"ל נטפליקס, ריד הייסטינגס, כבר חושב על הצעד הבא. הוא אפילו יודע איזו צורה הוא ילבש: גלולה. "הסדרות והסרטים יהיו כמו האופרה והרומנים", חזה הייסטינגס. כשנשאל מה יהיו התחליפים, ענה כי ישנה אפשרות שהם יהיו "פרמוקולוגיים". פרשנים שונים כבר הסבירו את החזון כפי שהוצג בסרטי "מטריקס": כדור בצבע כחול יעיף אתכם לתוך חוויה בידורית שעוצבה ספציפית לטעמכם, ואחר כך תנחית אתכם על קרקע המציאות מסופקים ושבעים.
כלומר, אחרי הטלוויזיה, הטאבלט והסמארטפון — הגוף אנושי עשוי להיות הפלטפורמה הגדולה הבאה. ובמקום לבזבז שעות על בינג', טריפ קצרצר יסדר אתכם. "בעיקרון, אנחנו פה כדי לחסל את הבדידות והשעמום", אמר הייסטינגס. וכידוע, כשהמטרה כה קדושה, כל האמצעים כשרים.
