אחרי 30 שנה בתל־אביב גיל חובב לא מופתע מבוקר שמתחיל בהכנת ספרינג רולס למשחקי הגמד־ענק בכיתה של בתו נעמי. לעומת זאת, העובדה שהיא עצמה המליצה לו נחרצות להרוג את הנמלה הגועלית בסיום ספר הילדים הראשון שלו הצליחה להמם אותו קלות. "חשבתי שהיא והחבר שלה, איתם התייעצתי איך לסיים את הסיפור הזה, יציעו משהו תל־אביבי כזה, איזו סדנה, אולי גישור, כפתרון למצוקת הדיירים בסיפור, אחרי שהנמלה מסכלת את תוכנית השיפוצים בבניין המשותף, אבל הם לא הבינו למה אני בכלל מתלבט וענו פה אחד, 'מה זאת אומרת? הורגים אותה!'"
כמו הרבה דברים טובים, גם לידתו של ספר הילדים "הבית ברחוב מיאו" (בהוצאת מודן וקרפד), לא הייתה מכוונת. "את הסיפור הזה, שסיפרתי לבתי כשהייתה כבת שלוש, לא זכרתי שהעליתי על הכתב, ולא סיימתי אותו בשעתו. מצאתי אותו במגירה, עם קו העלילה הכללי על בית דירות שהדיירים, כולם בעלי חיים, רוצים לשפץ, אלא שאחת הדיירות, הנמלה, מערימה קשיים ומסרבת לשיפוץ, שזו מצוקה ישראלית טיפוסית. מרגע שחזרתי לטקסט, לקח שבוע והסיפור היה כתוב".
"אני חושב את הספרים שלי הרבה זמן", הוא מסביר על אספרסו וסודה בבית קפה תל־אביבי שהוא מגיע אליו היישר ממכון הכושר או מה שהוא מכנה "הגיהינום", "אבל הכתיבה עצמה טכנית ומהירה". ואמנם, חובב, השבוע בן 55, בזוגיות מזה כ־29 שנים עם דני, אביה של נעמי בת ה־14, פירסם לאורך השנים רומן אחד, שלושה קובצי סיפורים למבוגרים ו־15 ספרי בישול. כל זה נעשה, כידוע, במקביל לכתיבתו העיתונאית ולסדרות הטלוויזיה שהוא משתתף בהן. בימים אלה סיים לצלם 24 פרקים לשתי עונות טלוויזיוניות של סדרה שתעסוק "בנושא הכי משעמם בעולם - ספורט. אני כל כך שונא ספורט שאמרתי לעצמי שאני האדם הנכון לעשות סדרה כזאת, שאת הרעיון מאחוריה הגה דני, בן זוגי".
במקביל הוא כותב מחזה לילדים ולא מתכנן - בינתיים לפחות - חזרה טלוויזיונית לתחום האוכל.
למה?
"אני לא אוהב את הכוכבות של האוכל. תוכניות האוכל צמחו לממדים מפלצתיים בגלל שהן מאוד מפתות למפרסמים הכי גדולים, אבל בעיניי זה לא תרבותי, זה פרחי ומעליב. אוכל זה דבר יפה, אמיתי, אמהי, אבהי, זה עניין של נתינה ואהבה, לא של תחרות. כשאוכל נהיה עניין של הפריים־טיים פסעתי הצידה ממנו. כי זה מזויף, כי זו מגרסת רייטינג, כי זה קיטש צווחני ממוסחר שאין קשר בינו לבין אוכל, כי זה כל מה שאני לא אוהב בטלוויזיה. אשריי שאני קשיש מספיק ויכול לברור לי את המקומות שבהם טוב לי ולא להיאחז בשיניים ולהתעקש להישאר במקומות שהייתי בהם".
גם בספר הילדים לא ויתר על עקרונותיו והסיפור כתוב בחרוזים, ללא ניקוד, ומשלב בחן בין עברית גבוהה למה שחובב מכנה עברית פרחחית. "היה לי חשוב לכתוב ספר לילדים בשפה לא דבילית", הוא מסביר.
הכנסת לסיפור גם את האלמנט ההומואי.
"הבחנת בזה? עשית תימני קשיש מאושר! השכנים ההומואים גרים, איך לא, בדירת הגג".
נעמי אהבה את הסיפור, עכשיו כשהיא נערה מתבגרת?
"היא השתעשעה ממנו, אבל לא נפלה אפיים ארצה. כמו שהיא יכולה לראות אותי מגיש שניצל שזה עתה הכינותי ולומר, 'בוא נזמין סושי'".
מה רע בסושי?!
"סושי זה רע, זה לא טעים. בכלל, אוכל יפני אני לא אוהב. כשהייתי ביפן אכלתי רק מה שיצא משקית ניילון בסטארבקס".
