"אבא, לא תאמין. אני עומדת להדליק משואה"

בשבוע שעבר עמדה בפני רס"ן ירוס (ירוסלם) שיגוט משימה מיוחדת במינה: להעפיל במעלה ההרים התלולים של צפון אתיופיה ולחזור, בפעם הראשונה, לכפר הולדתה. שם התכוונה לפקוד את קבר אביה, שאותו ראתה בפעם האחרונה כשהייתה בת ארבע.

קראו את הטקסט המרגש שכתבה ירוס ל"ידיעות אחרונות" מליל הסדר באדיס־אבבה

שיגוט עלתה ארצה ב־1991 עם אמה וחמשת אחיה כשהיא משאירה מאחור את אביה החולה, שהמסע המפרך לישראל היה קשה מדי עבורו. מאז הלך לעולמו מבלי שזכה לראות שוב את משפחתו. עכשיו, כשהיא בת 30, ישראלית גאה, קצינה בצה"ל ופעילה חברתית, היו לשיגוט הרבה עדכונים עבור אביה. אבל חדשה אחת, ממש מהימים האחרונים, הייתה ללא ספק השיא. "אבא", היא לחשה למצבה, "אתה לא תאמין. אני עומדת להדליק משואה".

את חופשת פסח הקדישה שיגוט, ראש מדור הסברה במפקדת קצין חינוך ראשי, לביקור מולדת. "החלטתי!" כתבה בטור מיוחד שפורסם מיד לאחר ליל הסדר במוסף "24 שעות". "לראשונה בחיי אנצל את חג הפסח ואצא לחירות. אני בדרך לארץ מולדתי — אתיופיה — כדי למצוא תשובות לקושיות שלא אחת העליתי בפני משפחתי". הטקסט המרגש שבו תיארה את חוויותיה מליל הסדר באדיס־אבבה זכה לאלפי תגובות ושיתופים בפייסבוק של "ידיעות אחרונות". "מעולם", כך כתבה, "לא שמעתי את המילים 'לשנה הבאה בירושלים' מהדהדות בעוצמה כה רבה". ימים ספורים לאחר מכן, בעודה באתיופיה, קיבלה את הבשורה המפתיעה כי נבחרה להדליק משואה בטקס יום העצמאות בהר הרצל.

ירוס שיגוט בקבר אביה

"הייתי בשוק"

מאדיס תיכננה להמשיך לגונדר, העיר הגדולה בצפון אתיופיה, שהכפרים שסביבה איכלסו את חלק הארי של קהילת יהודי אתיופיה. המטרה הייתה לצעוד משם לכפר הולדתה, גולטוש, שם נמצאים בית הבוץ שבו נולדה ובית הקברות שבו קבור אביה.

הידיעה שנבחרה להיות אחת מ־14 מדליקי המשואות תפסה את שיגוט רגע לפני הטיסה לגונדר. "התקשרה אליי ראש המחלקה שלי, דרך הווטסאפ", היא מספרת. "נורא נבהלתי. הרי בצבא יודעים שאני בחופשה, אז מה כל כך דחוף פתאום? ואז היא בישרה לי את הבשורה, ובאמת לא עיכלתי את זה. אני עדיין לא מעכלת. זו הפתעה מוחלטת. לא היה לי מושג שאני בכלל מועמדת".

עם הבשורה באמתחתה הגיעה שיגוט לגונדר, שם ציפתה לה הפתעה נוספת. התברר כי ברוח הפסח, ההגעה לכפר הולדתה היא עלייה לרגל, במלוא מובן המילה. "אמרו לי שזו הליכה קצרה מהעיר לכפר, אז יצאתי לדרך עם כפכפים ומעט מים", היא צוחקת. "הלכתי והלכתי והלכתי, הליכה של חמש שעות. הייתי בשוק שזה כל כך רחוק, חשבתי שנשמתי יוצאת". בשלב מסוים התייבשה והחלה להקיא. "זה היה סיוט", היא משחזרת. "חשבתי שאני מזדכה על החיים שלי".

אלא שאז, למרבה המזל, נחלצו לעזרתה כמה מקומיים. "זה היה נורא מרגש. הם ליוו אותי בדרך, חיזקו אותי, ניסו לעודד את רוחי והביאו לי מים. הכפר נמצא על הר, והגעתי לקצה העלייה כבר בלי כוח. רציתי לחזור חזרה. הם התעקשו ואמרו לי שעוד רגע אני מגיעה, עוד רגע אראה את המצבה של אבא שלי. נחתי קצת, כי באמת הייתי על הפנים, והמשכתי".

המאמץ היה שווה. "הגעתי לכפר וראיתי את הבית שבו נולדתי ואת חלקת האדמה שהייתה שייכת למשפחתי. ביקרתי בבית הקברות היהודי, שהוא נורא קטן, והדלקתי לכולם נרות נשמה. כמובן גם דיברתי עם אבא שלי וסיפרתי לו שאני הולכת להדליק משואה. עליתי ארצה כילדה קטנה, אבל אני עדיין זוכרת תמונות מהכפר. זכרתי איפה אבא שלי היה משחק איתי וראיתי את הנהר שממנו האחים שלי היו מביאים מים. אגב, הם עדיין מביאים משם מים לכפר. עם כל הקושי, זה היה שווה את זה".

שום דבר לא מובן מאליו

הראיון עם שיגוט נערך מבית המלון שבו היא שוהה כעת, באדיס־אבבה. לאחר שנודע לה שתדליק משואה ביום העצמאות, נאלצה לקצר את שהותה באתיופיה כדי להספיק להשתתף בחזרות לקראת הטקס, ומחר תשוב ארצה. הטקס יתקיים השנה בסימן יובל לשחרור ירושלים. בין מדליקי המשואות נמצאים שמות כמו הזמר והשחקן יהורם גאון, יליד ירושלים, ושחקנה האגדי של בית"ר ירושלים אורי מלמיליאן. שיגוט אמנם לא נולדה או גרה בעיר, אך קשורה אליה בעבותות — שמה הפרטי, ירוסלם (ירוס בחיבה), מבטא את הכמיהה העזה של הוריה לירושלים.

"אני לא חושבת שצריך לגור שם או להיוולד בה כדי שיהיה לך קשר לירושלים", היא מסבירה. "כל החיים שלי שמעתי את המילה הזו, ירושלים, אבל זה ממש לא בגלל השם הפרטי שלי. מאז ומעולם המשפחה שלי חלמה על ירושלים. חג הסיגד זה משהו שאנחנו מציינים בכל שנה, גם אחרי העלייה לארץ, כי הוא מבטא את הכיסופים של יהדות אתיופיה לעיר הזו. עכשיו, אחרי שביקרתי בכפר שלי והבנתי שאמא שלי הייתה צריכה ללכת ברגל עם שישה ילדים לגונדר ומשם להגיע לאדיס־אבבה כדי לעלות לישראל, אני מבינה את זה עוד יותר טוב".

אלא שגם ללא קשר לירושלים, שיגוט היא מועמדת מצוינת להדלקת משואה. מעבר לשירותה בחיל החינוך, היא פעילה חברתית נמרצת שפועלת במסגרת הצבאית והאזרחית כדי להילחם באלימות ובגזענות ולהקנות לסובבים אותה ערכים של קבלת האחר. כך, למשל, הוענק לה לפני כשנתיים פרס הרמטכ"ל על חלקה בפרויקט למיגור האלימות בחברה הישראלית, ובזמנה הפרטי היא עוסקת בסיוע למשפחות נזקקות, מעבירה הרצאות, ולאחרונה גם יזמה פרויקט לסיוע לנערות בסיכון באשקלון. "אני חוזרת הביתה מהצבא ומקדישה את הערבים ואת ימי שישי שלי לכל הדברים האלה", היא אומרת. "אבל אני לא מצפה לתמורה חומרית. אני אוהבת את מה שאני עושה ותמיד מחפשת איך לתרום. מבחינתי, הדלקת המשואה זה בונוס. גם אם זה לא היה קורה, הייתי ממשיכה לעשות בכל הכוח את כל מה שאני עושה. זה בכל רמ"ח איבריי".

חשבת כבר מה המסרים שאת רוצה להעביר בהופעתך בטקס?

"עוד לא, אני עוד לא בשלב הזה. אני כותבת פה המון, כל הזמן כותבת את כל מה שאני רואה וחווה כאן. אבל רק כשאגיע לארץ ואנחת, במלוא מובן המילה, יהיה לי זמן לחשוב מה המסרים שאני רוצה להעביר. למדתי פה למשל הרבה על החיבור לארץ, על כך שבכל הנוגע למדינה שלנו, שום דבר לא מובן מאליו. הרבה אנשים חושבים שמה שמוביל אנשים לעזוב את הבית שלהם זה חיפוש אחר משהו חומרי, ואת מגיעה לפה ורואה שזה נטו ציונות. אני מרגישה שזה מושג שקצת נמחק בשנים האחרונות, יש לנו עוד הרבה לעבור".

הרבה מעולי אתיופיה היו ציונים גדולים, הגיעו לישראל והתאכזבו.

"בוא לא ניתמם. אין ספק שהעלייה מאתיופיה שונה משאר העליות, יש פער מאוד משמעותי בין החיים של היהודים באתיופיה לבין החיים שלהם בישראל. אני מניחה שאם המדינה הייתה מובילה תהליכים אחרים, קצת יותר מדויקים, בני העדה היו משתלבים הרבה יותר מוקדם. בפעילויות שאני עושה אני מנסה לקדם את השילוב הזה, גם על ידי העצמת בני העדה וגם על ידי חשיפת הישראלים לסיפור של עולי אתיופיה. זו הדרך לקירוב לבבות".