והגדת לבתך

חמישה דורות של ניצחון

הסיפור של מלי (עמליה) ברוקנטל, אמור היה לקרות לגמרי אחרת. היא נולדה במינכן, בת בכורה מתוך חמשת ילדיהם של צבי ובלומה לנדאו. הוריה ואחיה עלו לארץ ב־1935, ואז השיגו סרטיפיקט עבורה. מלי עלתה ב־1936 והצטרפה להכשרת הנוער של פועלי אגודת ישראל בכפר־סבא, שהפכה לימים לקיבוץ חפץ חיים. שם פגשה את אחד ממנהיגי ההכשרה, הרב הלל ברוקנטל, יליד גליציה המזרחית, שהוסמך לרבנות כבר בגיל 16 ועלה לארץ שנה לפניה.

השניים נישאו וב־1937, נשלחו הלל ומלי, אז כבר בהיריון מתקדם, לאנסחדה שבהולנד מטעם אגודת ישראל, כדי לנהל קבוצת הכשרה לצעירים חלוצים יהודים־דתיים, פליטים מגרמניה הנאצית, כהכנה לעלייתם ארצה.

שלוש שנים מאוחר יותר, ב־1940, לאחר כיבוש הולנד, נעצר הרב ברוקנטל, אז כבר אב לשלושה, ונלקח למחנה שבויים בשלזיה עילית. מלי נותרה בהולנד לבדה עם שלושת הבנים, להשגיח על הפליטים היהודים בהכשרה. ב־1942 נעצרו כל חברי ההכשרה, ועימם מלי וילדיה, והועברו למחנה המעבר וסטרבורק ממנו בוצעו אז שילוחים למזרח. אבל הגורל הזה נחסך ממלי וילדיה בזכות התעודה שנשאה, שהעידה שהיא אזרחית המנדט הבריטי. במקום לרכבת הנוסעת למזרח, הם נלקחו, לצד יהודים מרחבי אירופה שגם להם היו אישורים המעידים שהם אזרחי מקומות אחרים, ברכבת אחרת.

"יום אחד קראו לי ואמרו, אתם עולים לרכבת. מיהרנו עם חפצינו לשער שאליו הלכו האנשים שנקראו לרכבת וחיכינו שם", סיפרה. "ואז בא קצין גרמני ואמר פתאום, יש כאן טעות, אתם עומדים בשער הלא נכון. כאן זה הרכבת למזרח. בהנחייתו עלינו לרכבת הנכונה, והוחזרנו לארץ בעסקת החליפין המפורסמת שהתקיימה בקיץ 1942, במסגרת חילופי טרנספורטים כנגד הטמפלרים", סיפרה. "הגענו לאיסטנבול ומשם הפלגנו ארצה. חזרנו לקיבוץ, בלי הלל".

ואז, יום אחד אחרי המלחמה, הגיעה הודעה: הרב הלל ברוקנטל שוחרר משלזיה ועתיד להגיע לארץ באונייה מטרואה. כל משפחתו נספתה בשואה. כשהגיע לחופי הארץ, נסעו מלי ובניה נסעו לקבל את פניו. על אותה אונייה היו גם שני אחים, נפתלי וישראל — לימים הרב ישראל מאיר לאו.

בשנים שחלפו מאז חזרתו, כיהן כרב הקיבוץ ושימש גם כמנהל בית הספר בקיבוץ וכמורה למקצועות שונים. למלי ולו נולדו שישה ילדים נוספים. הוא נפטר ב־1980, בגיל 72.

מלי עדיין חיה בקיבוץ חפץ חיים. סיפורה נכתב ופורסם בספר "העלית מן שאול נפשי". מתשעת ילדיה נולדו לה 46 נכדים, למעלה ממאה נינים, והיא סבתא־רבתא גם לשלושה חימשים: אורי ציון בת השש והתאומים חוטר ונצר.

והגדת לבתך: "אם הייתי יכולה לחזור לאחור, לעבר", סיפרה מלי למשפחתה, "הייתי משתמשת בכם, בשבט הגדול של הצאצאים שלי, כקלף מנצח. להראות אותו לכל מי שחשב בזמן המלחמה ההיא שאפשר לשעבר, להשמיד, להרוג ולאבד 'עד תום כל הדור ההוא'. הייתי מוכיחה לכל קטני האמונה שיש ויש תקווה".

והנכדה הדס משלימה: "במשך השנים סבתא שיתפה אותנו תמיד בסיפור המדהים שהוביל אותה מישראל אל המלחמה, אבל תמיד זה נעשה בצורה אופטימית ועם דגש על האמונה החזקה שהחזיקה אותה. אבל המסר שלה לנו, בנות המשפחה, הוא שלצד האמונה החזקה הזאת צריך תמיד לעבוד. לא לפחד מעבודה קשה. היא ללא ספק הדוגמה שלנו להעצמה נשית ולהגשמה עצמית". †

עכשיו אני שייכת

אסתר מירון עם הבת שרה, 67, הנכדה אלה, 30 והנין גלעד, 3 וחצי חודשים

אסתר מירון ("אני בשנות ה־90 לחיי") נולדה בעיירה יאנושהאזה שבמערב הונגריה, למשפחה יהודית דתית, הבכורה מבין ארבעת ילדיהם של שרה ואברהם לוינגר. "ביאנושהאזה הייתה קהילה יהודית מאוד עשירה ומאורגנת", היא נזכרת. "מתוך 5,000 תושבים שחיו שם, 600 איש היו יהודים. גדלתי עם התחושה שאני גם פטריוטית הונגרייה וגם יהודייה.

"סביב גיל 13 הגיעה המכה הגדולה, אמרו לי שאני לא רצויה. זה קרה אחרי האנשלוס, סיפוח אוסטריה לגרמניה, במארס 38', כשהיטלר נכנס לווינה. אני זוכרת שישבתי עם סבא שלי על הספה ושמענו את האיש הזה, שקשה לי להגיד את שמו, צורח על המרפסת. והפנים של סבא שלי לאט־לאט נפלו".

אביגיל עוזי

ב־1943 עברה מירון לבודפשט. במארס 1944, לאחר הפלישה הגרמנית להונגריה, היא נעצרה, הועברה למחנה ריכוז בקישטרצה ומשם לאושוויץ. בסתיו 1944 הועברה לבירקנאו.

"בין מאי ליולי 1944 נגמרה יהדות הונגריה", היא אומרת. "הכניסו אותנו ברכבות ישר לגזים. תוך שבעה שבועות כולם הושמדו. אני הייתי בבלוק הילדים בבירקנאו. היו שם בערך אלף ילדים".

אמה ואחותה של אסתר נספו באושוויץ. אחיה ואביה ניצלו. בנובמבר 1944 הועברה למחנה הריכוז לנצינג, ששימש כמחנה הנשים הצמוד למחנה מאוטהאוזן שבאוסטריה. מירון עבדה במפעל פלסטיק, סבלה מתת־תזונה ואושפזה בבית החולים של המחנה. חצי שנה לאחר מכן פשטו הכוחות האמריקאיים על המחנה, ומירון הועברה לבית החולים של הצלב האדום.

בסוף 1946 היא עלתה על אוניית מעפילים בדרכה לארץ ישראל. משנעצרה על ידי הבריטים, נכלאה במחנות בקפריסין. שנתיים לאחר מכן עלתה לארץ. היא למדה היסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית, עבדה בארכיון הציוני המרכזי וחקרה את תולדות הנהגת התנועה הציונית. לאסתר יש בת אחת, שרה אלון ממודיעין, ממנה נולדה לה הנכדה אלה ווילצ'נסקי, שילדה לפני שלושה וחצי את הנין.

והגדת לבתך: "אני זוכרת שכל ערב הביאו לבלוק הילדים בבירקנאו נשים שכרעו ללדת. הבלוק היה ארוך ובאמצע היה תנור ומעין מעקה. התינוק רק יצא מרחם אמו ומיד לקחו, חתכו את חבל הטבור, אחות עטפה אותו בנייר ויצאה עם זה. האמהות לא ראו את התינוק יותר. הייתי כבר מבוגרת, בת 17 או 18, וזו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שראיתי אישה ככה, עם התינוק, עם הדם והכל. אחרי זה עזרנו ליולדת לקום, ניקינו אותה, שתוכל להיות כשירה למסדר הבוקר, כמה שעות אחרי. הרי למחרת היא צריכה לעמוד בסלקציה. כבר בלילה עוד צריכים לספור אותה, ואם לא יימצאו אותה שם, יירו במישהו. זה היה נורא.

"זה לקח זמן, אבל כעבור כמה שנים בארץ הרגשתי פתאום שייכת. אני זוכרת את הבחירות הראשונות שהצבעתי בהן, הייתי אזרחית. היה לי בעל והייתה לי ילדה, תינוקת שהיא רק שלי. כשהנכדה הגיעה זה כבר לא היה חלום — זו כבר הייתה מתנה".

אני דווקא חיה

סבתא־רבתא שלה (רחל) אלטרץ, 82, עם הבת אורית, 59, הנכדה ענבר, 36, והנינות ארבל, 7, תבור, 5, וירדן בת שנתיים

שלה (רחל) אלטרץ נולדה ב־1934, בת זקונים להוריה, שהשתייכו לקהילה יהודית דוברת לאדינו במקדוניה. "אני זוכרת ערב מאושר אחד במארס 1942. כל האחים שלי היו בבית וישבנו לארוחת ערב. הייתי רק בת שמונה אבל אני זוכרת אווירה שמחה, אחרי שהרבה זמן לא התראינו, כי אח אחד שלי למד רפואה בבלגרד ואחיותיי כבר היו נשואות. למחרת היה יום האזכרה לאבא שלי, שנפטר מאפנדציט.

"אחרי שהלכנו לישון, בארבע לפנות בוקר, פתאום שמענו דפיקות חזקות בדלת. כשפתחנו, מצאנו את עצמנו מול קני רובים של חיילים, שהוציאו אותנו מהבית. עמדנו בקור ובגשם בשיירת משפחות שכבר התקבצה ללכת לכיוון תחנת הרכבת, שם חיכו חמישה אנשים, בהם להפתעתי, המורה שלי מבית הספר שבו למדתי בכיתה ב'. רצתי אליה וחיבקתי אותה, אבל היא גירשה אותי מעליה, לא לפני שהורידה מעליי בגסות את התכשיטים ואת מעט הכסף שאמא דחפה לי לכיס.

אלכס קולומויסקי

"דחסו את כולנו לקרון רכבת חשוך ומחניק. אמא נתנה לי יד אבל מהדחיפות, ניתקנו. אני זוכרת את עצמי צורחת. בסופו של דבר הגענו למפעל הטבק 'מונופול' במקדוניה. אני העדה היחידה שנותרה מ'מונופול', לכן חשוב לי לספר. אחרי שלושה שבועות במפעל האפלולי, רועדים מקור, רעבים מאוד, ובלי מים או מקלחת, קראו לאחותי בלה בת ה־24. עד לגירוש היא חיה עם בעלה בקוסובו, שהייתה אז תחת כיבוש איטלקי. השומרים הודיעו לה שהיא משוחררת. בעודה יוצאת, אמא אמרה לה בלאדינו, כדי שלא יבינו, 'טומה לה צ'יקיטיקה' — 'קחי את הקטנה'. זה הרגע שבו אחותי הצילה את חיי. נאחזתי בה ועברתי כאילו הייתי שקופה. עד היום אין לי הסבר ללמה נתנו לי לעבור.

"כשעלינו על הרכבת לקוסובו, לבית של חמותה, היא סיפרה לי שאמא והאחים שלנו, ג'וליה ומואיס, נשלחו ברכבת אחרת. בדיעבד, גיליתי, זו הייתה הרכבת לטרבלינקה, משם כבר לא חזרו. אותי אפילו לא ספרו. לפי הרשימות של הגרמנים, ואפילו בספר השמות של יד ושם, גם אני בכלל נספיתי בטרבלינקה. והנה, במקרה, אני דווקא חיה כאן היום".

אבל האחות לא עמדה בצער ובלחץ והתאבדה ושלה הועברה לבית משפחה מוסלמית, שם חייתה בהסוואה וקיבלה את השם סלימה. לאחר שחלתה ולקתה בשיתוק חלקי, התגלגלה למחנה ריכוז של אסירים פוליטים יוגוסלבים, והיא עדיין לא בת 10. בדרך לא דרך, שרדה את התלאות וביולי 1949 עלתה לישראל ונקלטה בקיבוץ להבות הבשן. "ב־1955 הכרתי את בעלי, אברהם אלטרץ וזה היה האושר של חיי. גם הוא יוגוסלבי שעבד כמכונאי רכב והמשפחה שלו קיבלה אותי כמו בת". שלה ואברהם חיים בירושלים ויש להם שלושה ילדים, עשרה נכדים וחמישה נינים.

והגדת לבתך: "כילדה שאיבדה את כל משפחתה ושרדה בזכות הרבה ניסים, חשוב לי שבנות השבט המפואר שהקמתי בישראל יגשימו את עצמן ושלעולם לא יאבדו תקווה. הייתי ילדה שטולטלה ממקום למקום ועברה תלאות עצומות, אבל לא תליתי את עצמי. מצאתי בעצמי את החוזק לבחור בחיים. את זה חשוב לי להעביר לדורות ההמשך שלי, ובעיקר לבנות, שהן עמוד השדרה שלי".

ילדות הן טרף קל

זהבה רוט, 82, עם הבת אילנה, 50, הנכדה חנה, 24, והנינה נטע, בת 9 חודשים

"זהבה רוט נולדה בפולין ב־1935, ומבני משפחתה הגרעינית – ההורים משה וחנה ברודמן והאח הצעיר בן־ציון – היא היחידה ששרדה את השואה. ב־1942 התרחשה האקציה הגדולה בגטו בוכניה שבפולין, שבו חייתה המשפחה. בניסיון להציל את ילדיה שלחה אותם האם חנה לבית אחותה, שעבדה כמזכירתו של חייל נאצי. הילדים התחבאו בארון הבגדים בבית דודתם, אבל חייל שערך חיפוש במקום גילה וגירש אותם והם עברו סלקציה. זהבה הופרדה מאחיה, ובחסות החשיכה וההמולה הצליחה לחמוק ושבה לבית הוריה. "השאלה הראשונה שהם שאלו אותי הייתה איפה אחי, למה לא שמרתי עליו", היא מספרת. "הייתי בת שבע וזה ליווה אותי. התחושה שהחיים האלה לא שלי, שגזלתי אותם מאחי. חייתי בציפייה מתמדת לעונש. עברו שנים עד שסלחתי לעצמי".

אביגיל עוזי

לאחר האקציה שניקתה את הגטו מילדים, העבירו ההורים את זהבה לחסות מכרה פולנייה. "אימא, שידעה שלא תראה אותי עוד לעולם, אמרה לי שני משפטים. הראשון ביידיש: 'די זולסט נישט פרגאסען אז די ביסט אה יידישע קינד' — אל תשכחי שאת בת ישראל, יהודייה'. והשני בפולנית: 'תשאפי להגיע לפלשתינה. אם תרצי לזהות יהודי, תגידי לידו בשקט את המילה עמך. יהודי יגיב ותוכלי להיעזר בו. גוי לא יבין. זה היה המפגש האחרון שלנו. הוריי נשרפו באושוויץ ואני יצאתי לעולם. ילדה בת שבע, עם זהות, אבל ללא שייכות לאף אחד".

את שאר המלחמה עברה זהבה בנדודים ובמסתור, וב־1949, בגיל 14, עלתה לארץ עם עליית הנוער. "עליתי כי אימא אמרה שצריך להגיע לפלשתינה, אבל לא קיבלו אותנו בזרועות פתוחות. אנחנו, שהלכנו כצאן לטבח, קילקלנו לתושבי הארץ את יפי הבלורית והתואר. אבל בכל זאת עשיתי מאמצים גדולים כדי להשתלב. אמרתי לעצמי שלא נשארתי בחיים כדי להיות בביב השופכין".

ב־ 1958 נישאה זהבה ליוסף־חיים ולזוג נולדו שני בנים ובת, ומספר נכדים ונינים. במהלך כל שנותיה עסקה בחינוך לגיל הרך, תחילה כגננת ואז כמורה במכללה לגננות וכמפקחת על גני ילדים.

והגדת לבתך: "סבא שלי היה קורא לי 'בעלת העיניים היפות', אבל אני למדתי שילדות הן תמיד טרף קל, ודאי בשואה, ולכן מאוד היה חשוב לי להצניע את המראה שלי, לא להתבלט, כי כל אדם היה אויב. הייתי צריכה להישמר והלכתי בראש מורכן או עוצמת עיניים, כדי שהדימוי הנשי שלי יהיה מהוגן. נלחמתי על קיומי הפיזי ועל זהותי הרוחנית, שרדתי וזכיתי לקיים את צוואת אמי חנה ואבי משה. כשהגעתי לפלשתינה גידלתי דורות של ילדים יהודיים. את ילדיי שלי ואת ילדי ישראל".

גם כשקשה, אל תוותרו

צילה דננברג, 85, עם הבת זהבה, 67, הנכדה סיגל, 34, שנמצאת בהיריון שלישי ואמורה ללדת בחודש הבא את הנינה התשיעית של צילה, והנינים עידו, 7, וינון, 3 וחצי

צילה דננברג (שלייר) נולדה ב־1932, בתם השנייה של רוזה ומנדל שלייר. ב־1941 כשמלאו לה תשע, גורשה עם משפחתה — ההורים, האחות הבכורה לאורה והאח הפעוט מויש'לה, בן השנה וחצי — מהבית שבעיר צ'רנוביץ אל מחנה ברשד שבטרנסניסטריה. "עד יום מותי לא אשכח את הצעדה הטראומטית הזו ואת החיילים הנאצים שאמרו לנו: אתם תצעדו עד המוות", היא מספרת. הלכנו ברגל ימים שלמים, רעבים ותשושים, והרבה מאוד הרימו ידיים ולא צלחו את הזוועה. בדרך אל המחנה נפטר אחי הפעוט, שמת מקור, ובמחנה נפטרה אחותי הגדולה לאורה, שהייתה בת 18 וישנה איתי על אותו דרגש, חלתה בטיפוס ולא החזיקה מעמד. אני זוכרת שבבוקר, כשגיליתי במחנה שהיא לא מתעוררת, ממש קינאתי בה. אמרתי לעצמי: כמה טוב לה, היא כבר לא צריכה לסבול כמוני. אבל הגורל רצה שאשאר בחיים".

צילה השתחררה מהמחנה ב־8 במאי 1945. גם הוריה שרדו את השואה. ב־1948, כשהייתה בת 17, עלתה עם ההורים לארץ.

את יצחק דננברג הכירה במהלך ההמתנה לעלייה, במחנה בקפריסין. הם נישאו שנה לאחר עלייתם, ב־1949. יצחק, יליד בלארוס שלחם כפרטיזן, היה היחידי ששרד מבין בני משפחתו הענפה. בארץ נולדו לזוג שתי בנות: זהבה המתגוררת לצד אמה בחיפה ואביבה, 60.

אביגיל עוזי

היום צילה היא סבתא לשישה נכדים, וסבתא־רבתא לשמונה נינים ונינות — שבט יפה שבזמן הקרוב צפויות להצטרף אליו שתי נינות נוספות.

דבר אחד מעיב על אושרה: מות בעלה, שנפטר לפני כשנתיים וחצי. "יצחק שלי היה כל עולמי. 65 שנה חיינו ביחד. לצידו ולמענו הייתי עקרת בית ואמא שאהבה לטפל בילדים ובמשפחה".

והגדת לבתך: "כשהשתחררתי מהמחנה שקלתי בקושי 38 קילו ולקח לי הרבה זמן עד שעמדתי שוב על הרגליים, אבל ברגע שהכרתי את בעלי, החיבור בינינו היה מושלם. היינו שני ניצולים שהבינו האחד את השני ונתנו אור ותקווה להמשך החיים המשותפים. מהיום שהכרתי אותו הפכתי דף, וקיבלתי חדווה מחודשת לחיים. לבנות ולנשות המשפחה אני תמיד אומרת: גם כשקשה, אל תוותרו ותמשיכו הלאה. תתעקשו ותגלו בעצמכן את הכוח הנשי והמשפחתי שהוכח שקיים אצלנו, ותשתמשו בו כדי להגשים את עצמכן ולהיות מאושרות. והכי חשוב, תאהבו כל אדם באשר הוא, בלי לשפוט, בלי ביקורת ועם הרבה כבוד לזולת".

והנכדה נעם ברקן, עיתונאית "ידיעות אחרונות" (לא בצילום), מאשרת ומוסיפה: "מסבתא למדתי עוצמה והישרדות. לא משנה איזה משבר פוקד אותך, את תקומי על הרגליים ותמשיכי ללכת קדימה, חזקה".

הגשמתי את עצמי

חנה פיק, 88, עם הבת רותי, 61, הנכדות אורית, 35, ומיכל, 34, והנינות שירה, 13, אפרת, 11, עדי, 8, והתינוקת שירה, בת 7 חודשים

חנה (גוסלר) פיק נולדה בברלין בנובמבר 1928 למשפחה יהודית־דתית. בתם הבכורה של הנס, ראש לשכת העיתונות בגרמניה, יועץ לצאר וממייסדי "הפועל המזרחי", ורות ג'ודית, מורה. עם עליית הנאצים לשלטון ב־1933 אולץ האב להתפטר והמשפחה עברה לאנגליה ולאחר מכן לאמסטרדם. שם, בבית הספר מונטסורי, פגשה פיק את מי שהייתה לחברתה, אנה פרנק.

"היא הייתה צעירה ממני בשנה וחצי. מאז דרכינו היו צמודות", אומרת פיק. "בהמשך הלכנו לאותו בית ספר ולתיכון. אנה תמיד כתבה סיפורים, וכשהילדים בכיתה היו שואלים, מה את כותבת שם במחברת שלך, היא תמיד ענתה נחרצות: זה לא עניינכם!. אבל על היומן שכתבה בדירת המסתור נודע לי רק אחרי המלחמה".

אלכס קולומויסקי

ב־1940 נולדה לבני הזוג גוסלר בת נוספת, גבריאלה (גבי). היריון נוסף נגמר בטרגדיה: אם המשפחה החליטה ללדת בבית מחשש שתיעצר על ידי הנאצים אם תפנה לבית חולים, הלידה הסתבכה והיא ועוברה נפטרו. שלוש שנים מאוחר יותר, ביוני 1943, נלקחו האב ובנותיו למחנה וסטרבורק בהולנד.

"גבי, אחותי, הייתה אז ממש פעוטה, ואני הייתי בת 14 וקצת", היא מספרת. "עד אז למעשה הלכתי לבית הספר כרגיל, למרות שאסור היה לנו לקנות בחנויות והוטל עלינו עוצר מהשעה שש בערב". בהמשך הועברו לברגן־בלזן, ששימש כמתקן להחלפת אסירים גרמנים באסירים יהודים. "כבר היו לנו אישורים והיינו אמורים להיכנס לרשימה של אלה שיישלחו לארץ ישראל, אבל לא הספקנו לנצל את הניירות הללו ונכנסנו לרשימה השנייה, שפונתה לברגן־בלזן. בדיעבד, זה היה מזל, כי אלה שהיו ברשימה הראשונה הועברו לאושוויץ".

בפברואר 1944 הגיעה שמועה לברגן־בלזן. מעבר לגדר יש אסירות חדשות, והן מדברות הולנדית, לא רק פולנית וגרמנית. "מהר מאוד הבנתי שאנה ואחותה מרגוט נמצאות שם, מעבר לגדר. הגרמנים לא הרשו לנו להתקרב, אבל פעם אחת הצלחנו לדבר משני עברי הגדר. בלי לראות אחת את השנייה, רק שמענו זו את זו. שמעתי כמה היא חלשה ועצובה. בכינו שתינו. מאז לא שמעתי ממנה יותר".

ב־15 באפריל 1945 שוחררו האחיות מברגן־בלזן וכמה חודשים מאוחר יותר הועברו להולנד. "אני זוכרת היטב שאדון פרנק, אבא של אנה, בא לבקר אותי בבית החולים ודאג לאחותי ולי עד שהוטסנו לדודה שלנו בשווייץ".

במאי 1947 עלו האחיות ארצה. "גבי, שהיום כבר סובלת מאלצהיימר, אמרה כל השנים שהיא ניצלה בזכותי, אבל אני אומרת שאם היא לא הייתה קיימת עבורי — לא היה לי בשביל מה להילחם ולמי לדאוג ולא הייתי שורדת בעצמי".

ב־1950 חנה נישאה לד"ר וולטר פנחס פיק ונולדו להם שלושה ילדים, שני בנים ובת. מהילדים נולדו להם 11 נכדים, 17 נינים, מהם שבע נינות, "ועוד נין בדרך", היא אומרת. ב־1985 נפטר פנחס, ובהמשך נישאה חנה בשנית לפסיכולוג משה דוד כהן, שנפטר לפני שלוש שנים.

והגדת לבתך: "כמי שהייתה נערה בשואה, אני יודעת שאישה יכולה לעשות כל דבר. כל חיי אני מלמדת את בנות המשפחה להקפיד על מימוש עצמי, וזה הצליח: כולן הגשימו את עצמן".