בסוף אפריל 1948 נשלחתי לקורס חובשים מחלקתיים. היה זה כעשרה ימים לאחר קרב נבי יושע שבו נהרגו או נפצעו רוב חובשי הפלוגה שלי — פלוגה ב' בגדוד השלישי של הפלמ"ח. בעקבות זאת פקד עליי מפקד הפלוגה הנערץ, יצחק (איציק) הוכמן, לצאת לקורס שכלל לא הייתי מעוניין בו.
מצאתי את עצמי במחנה דורה שליד נתניה, בקורס שנמשך כשלושה שבועות. עם תום הקורס, בעת החזרת הציוד, שמעתי ברדיו על כיבוש צפת. רשימת הנופלים כללה את שמו של איציק, שנפל בקרב על כיבוש בניין המשטרה בעיר. הבנתי שהרגע שבו הוא פקד עליי לצאת לקורס, היה רגע הפרידה שלנו: זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו.
אחרי הקורס חזרתי לגליל והוצבתי כחובש מחלקתי בפלוגה. ב־18 במאי נזעקה פלוגתי לעמק הירדן, לתגבר את הכוחות במקום, שספגו אבידות כבדות מהצבא הסורי הפולש. משימתנו באותו לילה הייתה כיבוש משטרת צמח שבידי הסורים.
ואני זוכר היטב אותך, ישראל שוורצמן (שורצי), מובא לתחנת איסוף הפצועים שלרגלי מגדל המים ללא נשימה ודופק, וכשאני מגשש בחשכה לדעת היכן נפגעת, אני פוגש בבטנך הפצועה. אני חובש אותה שוב ושוב, הפצע הוא גדול, ובשלב מסוים אני נוכח לדעת שאתה כבר לא בין החיים. ידעתי שאסור לי, כחובש מחלקתי, לקבוע מוות. כך לימדוני בקורס חודש קודם לכן. חשבתי על שורצי היפה, עדין הנפש, שאיתו הרביתי לשחק שחמט במועדון ההכשרה בדפנה, שצעד לצידי בשביל הסלעי והתלול היורד בוואדי, עת פינינו את הנשים ואת הילדים של רמות נפתלי ומספר פצועים מקרב נבי יושע.
נקברת ללא ליווי חבריך, כה קרוב למקום שבו תמו חייך, על שפת הכנרת, קרוב לרחל ולברל, לאלמונים ממגורשי יהודה ב־1917 ולתימני כנרת. לצידך נמצאת עכשיו אמך, שכעבור שנים ביקשה להיקבר לצידך.
ואנו עסוקים בהמשך משחקי המלחמה. דגניה א', דגניה ב', בית זרע, הפגזות, פצועים, הרוגים, דם על בגדיי מפצעי מטופליי.
יומיים אחר כך אני עם מחלקתי, ואנחנו נעים לעבר משטרת צמח שפונתה על ידי הסורים. אני נתקל בחייל סורי פצוע, משקה אותו מהמימייה שלי ומשאיר אותו לגווע בשדה הקטל שבין דגניה א' למשטרת צמח.
מראשית ספטמבר אנו בנגב המכותר על ידי הצבא המצרי לאחר שהסתננו מבעד לקוויו, וב־15 באוקטובר מתחיל מבצע יואב להסרת כיתור הנגב ולסילוק המצרים. אני עם מחלקתי בפרדס בית חנון, מוזעק אליך, חייל עלום שם. גחל"צים — גיוס חוץ לארץ — כך קראנו לכם, פליטי אירופה, שתיגברתם את שורותינו המידלדלות. רסיס מרגמה פגע בצווארך ופצע את קנה נשימתך. אתה מחרחר, בהכרה, אך אינך יכול לדבר. אני חובש את פצעך ומוסיף לתחבושת האישית מעטפת שאינה חדירה לאוויר ולמים, ועוד תחבושת. עשיתי בדיוק כפי שלימדוני בקורס חצי שנה קודם לכן.
אתה פונית, לא ראיתי אותך יותר, אך לאחר ימים שיבח אותי הרופא על הצלת חייך. ואיני זוכר היום מה שימח אותי יותר — השבחים של הרופא או העובדה שנשארת בחיים. לא התעניינתי בשמך וקורותיך, כנראה משום שהיית גחל"ץ ולא אחד משלנו, המתנשאים מוכי היוהרה.
כן, גם אז היינו "אנחנו" ו"הם".
