בקיץ הקרוב אחתום על חוזה חמישי בדירה השכורה שלי. בזמן של שוכרים, חמש שנים באותה דירה במרכז ת"א הן נצח. נכון, מאז שנכנסתי לגור בה לא תיקנתי את התקרה המתקלפת, האמבטיה לא להיט, ואני אפילו לא מדברת על הארונות במטבח. אבל למי אכפת? זו דירה שכורה.
חוקי השכירות ההוגנת חשובים מאין כמוהם. זו הדרך היחידה לשמור עלינו, השוכרים, מבעלי דירות תאבי בצע. אבל, זו נחמה קטנה מאוד עבור הקהל הישראלי. זו הגנה רק בתחנת מעבר. בניגוד לאירופה, שם יש תרבות השכרה לטווח ארוך ואנשים גרים בדירות שכורות לעיתים כל חייהם, אנחנו עדיין מעדיפים את המשכנתה. אנחנו עדיין רוצים את הטאבו. דירה זה לא רק עניין כלכלי, זה עניין פסיכולוגי, וכנראה היהודי הנרדף יחפש תמיד רשת ביטחון.
"אתה משלם אותו סכום כל חודש, אבל בסוף יוצא עם משהו ביד. שכירות זה לקחת את הכסף ולזרוק אותו לפח", הצדיק לפני גיסי את ההחלטה שלו ושל אחותי לקנות דירה. זו תמצית המנטליות שלנו, זה מה שאנחנו מחפשים בסוף. את הנכס הזה, שאנחנו מייחסים לו כוחות מאגיים, כאילו דירה בטאבו תציל אותנו, לא משנה מה יקרה.
בקיץ הקרוב אחתום על חוזה חמישי בדירה השכורה שלי. יש טריליון ואחד דברים לתקן ולשפר, אבל לא אתקן ולא אשפר. למה? כי זו הדירה השכורה שלי, לא הבית שלי. את הבית שלי אקנה עוד מעט, כשיהיה לי מספיק להון ראשוני.
