"יש אצלנו חוק בלתי כתוב שאומר שאסור לדבר אחד עם השני על פוליטיקה, במיוחד באירועים משפחתיים", מדברות המילים של איה כהן־בר מהקיר במוזיאון ארצות האיסלאם בירושלים. "החוק נוצר אחרי כמה תקריות שגרמו לריבים גדולים בין בני המשפחה".
דווקא את הנושא האסור לדיבור בחרה איה (17) להוציא לאור בעבודת הגמר שלה במגמת אמנות של בית הספר הדו־לשוני בירושלים. היא פנתה לבני שבט ברוכי וביקשה לשרטט בכמה מילים איך תראה מדינת ישראל בעוד 20 שנה. לא כולם נענו לאתגר. סבתא שושנה ברוכי כתבה רק משפט אחד: "אני מעדיפה לא לכתוב כלום, כי אני לא רוצה שיתחילו לריב". את המילים הללו הקלידה איה במכונת כתיבה ישנה תחת תמונתה המחייכת של סבתה, כמו את יתר הטקסטים שקיבלה מבני החמולה.
לסבתא שושנה, ממקימי עפרה, לא תמיד קל להיות האמא של אפרת כהן־בר, פעילת שמאל, וגם לא סבתא של איה, שלומדת בבית ספר מעורב של יהודים וערבים. "אני חושבת שבני המשפחה שלי צריכים ללמוד לדבר על כל נושא בלי לריב, גם אם לא מסכימים", כתבה איה בהמשך הדף המתאר את המיצג שלה. "אני מקווה שהעבודה שלי לא תעלה מחדש את כל המריבות".
תקוותי שגם כתבה זו לא תעורר מריבות, לא אצל משפחת ברוכי וגם לא במערכת. מדובר בסך הכל בכתבה חגיגית לכבוד יובל לאיחוד ירושלים ושחרור יהודה ושומרון, נחלת אבותינו, מיד אויבינו. המשפט האחרון מתגלגל בטבעיות ממקלדתי – מקלדת של מתנחלת גאה - אלא שהוא עלול לעורר אי־נחת אצל כמה מעמיתיי. יש סיכוי שהם היו מעדיפים נוסח מאוזן יותר, כזה שלא יקפיץ חלק מהקוראים. וזה אולי הסיפור הישראלי שלנו מאז יוני 67'. יחד עם הרחבת הגבולות ואיחוד העיר הגיע הפירוד והוויכוח הבלתי נגמר על עתיד הארץ והמדינה.
זה גם הסיפור של משפחת ברוכי, משפחה שורשית מעפרה, מראשוני המתיישבים בה, שמגדלת כיום כבר דור רביעי בהתנחלויות, אך גם מנסה להישאר מאוחדת למרות השסעים. לברוכי קשרי משפחה ענפים בעפרה בפרט ובהתנחלויות בכלל. שניים מילדיהם של שושנה וחגי נישאו בתוך עפרה. הבן זאב, שהתחתן עם ענת לבית אופן, גר סמוך להוריו. נעמה, אחת מבנותיהם של זאב וענת, דור שלישי בעפרה משני הצדדים, נישאה גם היא לבן עפרה, המדריך מבני עקיבא, אחיקם כהן. כך ששורשיה של משפחת ברוכי בעפרה לא רק עמוקים, אלא גם מסועפים. הבת נגה רפל היא דמות פעילה ביישוב ומחוצה לו. הבת אפרת כהן־בר היא הענף שהתנתק, פוליטית ודתית, מבית הגידול של ההורים, אך גם היא נותרה מחוברת בחבל עבות למשפחה.
לפחות פעם בשנה מקפידים בני השבט על כינוס משפחתי מלא, כל צאצאי שושנה וחגי: שמונת ילדיהם, נכדיהם וניניהם. השנה נפגשו בליל הסדר, 80 איש על שולחן אחד באכסניית עין גדי. מתנחלים ושמאלנים, דתיים וחילונים. לא דיברו שם על פוליטיקה, אלא חגגו יחד 80 לראשת השבט, סבתא שושנה. שנתיים קודם חגגו כולם יחד בעפרה 80 לחגי, מי שהחדיר בילדים כבר בגיל צעיר את אהבת הארץ.
"יש לי זיכרונות חזקים מאוד מסבסטיה", מספרת נגה, אחות במקצועה. "אבא היה לוקח אותנו, ארבעת הגדולים, בשיירות החשאיות שעלו על הגבעות. הוא חיבר אותנו אל הארץ, אל האדמה. הייתי אז בת 14. זו הייתה חוויה מכוננת. מאוחר יותר, כשהמשפחה עברה לעפרה, למדתי בקיבוץ הדתי יבנה מפני שלא היה בית ספר ביישוב הצעיר. כשהיו אסיפות של גוש אמונים, הייתי מביאה את החבר'ה מהקיבוץ לחדר אוכל בעפרה, כדי לשמוע את חנן פורת. זו הייתה הרגשה של ראשוניות, שמלווה אותי עד היום.
"אני מאוד מאמינה בארץ ישראל השלמה. מאמינה שצריך להתיישב בכל חלקי ארץ התנ"ך. מול מדינת תל־אביב צריכים לחזק את ההתיישבות ולהביא ליהודה ושומרון מיליון מתיישבים. אני ימנית בלי התנצלויות ואני עוסקת רבות גם בהסברה ישראלית בחו"ל. על כל הנושאים הללו, שמעסיקים אותי כל כך, אני לא יכולה לדבר בפורמים משפחתיים. אני מפחדת להתלהם ולעצבן את אפרת. אז בפסח האחרון דיברנו על אמנות ועל ספרים".
גם בקבוצת הווטסאפ המשפחתית אסור לדבר פוליטיקה. ממש מסוכן. ביום ירושלים זאב ואיילת, השלישי והרביעית מבין האחים, העלו תמונה שלהם מרימים כוסית לחיים ואיחלו חג שמח. אפרת, השישית מבין האחים, הגיבה בליווי סימן קריאה: אמרנו בלי פוליטיקה! נגה תלשה את שערותיה בייאוש, אך לא הגיבה. "זה כבר הפך לאובססיה של אפרת", היא מתלוננת. "אסור לחגוג את יום ירושלים, לאן הגענו?"
את יום ירושלים אפרת אכן לא חוגגת. היא אמנם יוצאת אל רחובות העיר, אך רק כדי להפגין נגד ריקוד הדגלים. "איזה מין דבר זה שהתושבים הערבים צריכים לסגור את החנויות שלהם ולהסתגר בבית, כדי שאחרים יוכלו לחגוג?" היא מתקוממת. "אותנו, המפגינים משמאל, שמים מאחורי מחסומים וגדרות כדי שאלה שעוברים שם עם הדגלים לא יראו אותנו ויתעצבנו, חלילה. למזלי עוד לא פגשתי בני משפחה בצד השני. אני לא קוראת לזה יום ירושלים. זה לא חג מבחינתי. זה כיבוש. יום הכיבוש".
אפרת, אדריכלית בהכשרתה, עובדת כיום ב"להיות שמאלנית" בלשונה שזורת ההומור העצמי. "כבר 13 שנה אני לא עובדת במקצוע שלי, אלא כרכזת הפעילות במזרח ירושלים של עמותת 'במקום', ארגון לזכויות אדם שרוב פעיליו הם אדריכלים ומתכננים. אנחנו מנסים לעצור תוכניות שעלולות לפגוע בפלסטינים ולקדם כאלה שמיטיבות איתם. זה אחד מהארגונים של הקרן החדשה שמקבלים מימון זר, אלה שבקרוב יצטרכו ללכת בכנסת עם טלאי צהוב.
"בציבור שלך חושבים שאנחנו רוצים להרוס את המדינה, שאנחנו אנטי־ציונים, אבל אני מרגישה שאנחנו מנסים להציל את המדינה שלנו, שהולכת למקומות לא טובים. אני מאוד חיה את ההווה של האנשים שנכבשו. כמעט כל שבוע אני מקבלת טלפון ממישהו שהורסים לו מחר את הבית, ואני אומרת לו שאני לא יכולה לעזור. זה סיוט".
איך אפשר לכאוב את הריסתם של בתים לא חוקיים במזרח ירושלים ובמקביל לייחל להריסת הבית שבו גדלת ובתים של בני משפחתך בעפרה?
"אני ממש לא מייחלת להריסת בתים בעפרה. אני לא מייחלת להריסת ביתו של אף אדם. תאמיני לי שראיתי יותר מדי אנשים שהרסו להם את הבית. אני נלחמת נגד האפליה. זה שיש אנשים עם זכויות ואחרים בלי. אם הפלסטינים יקבלו את החירות המגיעה להם, בכל מתכונת שתהיה, מדינה אחת או שתי מדינות, ההתנחלויות יכולות להישאר - כלומר אלה שלא על קרקע גזולה – בהסכמת הפלסטינים. המדינה לא צריכה להרוס באלימות לאנשים את ביתם, אבל אני חושבת שאנשים בעפרה שגרים על קרקע גזולה צריכים לקום מיוזמתם ולעזוב את ביתם.
"עפרה זו קהילה שמורכבת מהרבה אנשים טובים מאוד. תמיד אני מספרת לחברים השמאלנים שלי על הערבות ההדדית שיש שם. נגה אחותי, למשל, היא אישה נהדרת. אבל מה שמטריף אותי זה שאתה יכול להיות מקסים כלפי האנשים שלך ופשוט לא לראות את האחר ולגזול אותו. הבית של ההורים שלי ספציפית לא על קרקע גזולה, אבל כמה מטרים מהם יש בתים על קרקע פרטית. עמונה, מגרון ועפרה זה מפעל של גזל קרקעות. במזרח ירושלים המדינה הורסת בתים שאנשים בונים על האדמות שלהם, רק מפני שלא קיבלו אישור, ואף אחד לא מפצה אותם ולא דואג לילדים. בעמונה ובעפרה המדינה יוצאת מגדרה כדי לדאוג לילדים ומשלמת פרס לגוזלי קרקעות. חוסר השוויון הוא משווע".
שני בני דודים של אפרת פונו לפני חצי שנה מעמונה. אחייניתה נעמה כהן, בתו של זאב, פונתה לפני חמש שנים ממגרון ומתגוררת כיום עם משפחתה בעפרה. "למרות המחלוקת הפוליטית עם אפרת, היחסים האישיים מצוינים", אומרת נעמה. "המשפחה שלה לא הסכימה לבוא לבקר אותנו במגרון, אבל אפרת לא תשכח לתת מתנה ללידה. מתוך הדודים הרבים שלי אפרת הייתה הראשונה שהתקשרה אחרי הפינוי לשאול מה שלומנו ואם הילדים בסדר.
"ברמה הפוליטית, ברור שלא נעזוב מרצוננו את עפרה. זה גם לא באמת אדמות פרטיות. רובן המוחלט היו אדמות טרשים. המלך הירדני, שהיה כובש לא חוקי, חילק על הנייר קרקעות למקורביו. אני לא מבינה למה מדינת ישראל הכירה בחלוקה הירדנית הזו. מגרון הוקמה באופן מסודר על ידי המועצה, לא על ידי נערי גבעות. במקום שהנושא יתברר כמו כל סכסוך קרקעות אחר, הוא הפך לפוליטי. אפשר היה לפתור את כל הסוגיות האלה באופן יצירתי ובלי הריסת בתים לשווא".
עמונה החרבה ממלאת את נוף מרפסת ביתם של מייסדי השבט. "זה כואב ומקומם, סתם הרס לשם הרס", אומר חגי ברוכי, "אבל ההרס הזה לא מייאש אותי. גם מאפרת אני לא מיואש, לא מהחילוניות שלה ולא מהשמאלנות שלה. אולי משהו עוד ישתנה. הלל, בעלה, בא גם ממשפחה דתית. למרות שהוא כיום חילוני, הוא תלמיד חכם ויש לו ידע עצום. באירועים של חברים הוא זה שאומר דבר תורה".
"מאוד קשה לי השמאלנות של אפרת", מודה שושנה, "אבל היא באמת בסדר גמור. היינו בביתם בשבת. הם לא דתיים, אבל שומרים כשרות כדי שיוכלו לארח את בני המשפחה. עכשיו הבת השלישית שלהם הולכת ללמוד בתיכון לאמנויות בירושלים ועוזבת את בית הספר הדו־לשוני. אני מקווה שזה מעיד על איזה שינוי. יש לנו עוד ילדים ונכדים לא דתיים, אבל הם לפחות לא שמאלנים, אז זה יותר קל. מה שהכי חשוב לי זה שכולם שומרים על קשר ושהילדים באים אלינו. לא מפריע לי שיגיעו גם באמצע השבת".
"היחסים בין כל הילדים הם מצוינים", מוסיף חגי. "הם מבלים שבתות אחד אצל השני, וזה האושר שלנו".
כמו ירושלים המאוחדת, גם אפרת תחגוג השנה 50. בתקופת מלחמת ששת הימים, כשהייתה עוד בבטן אמה, גרה המשפחה במרכז שפירא, יישוב דתי קהילתי בשפלה. "הייתי בסוף ההיריון, עם חמישה ילדים קטנים בבית", מספרת שושנה. "חגי גויס במהלך ימי הכוננות ובמשך שלושה שבועות לא שמענו ממנו דבר ולא ידענו איפה הוא. הייתי רצה עם הילדים והבטן לשוחות שחפרנו ליד הבתים".
חגי: "אני גויסתי בגל הראשון של הגיוסים ליחידת חי"ר שהופנתה לסיני. עד היום שבו שוחררתי אף אחד לא ידע איפה אני. לא השתתפנו בקרב של ממש. רצנו אחרי המלחמה. על שחרור העיר העתיקה שמעתי ברדיו בעת שהיינו בניצנה. כשהמלחמה הסתיימה, עשינו טיולים ארוכים לגולן, לשכם ולעזה. הסתובבנו חופשי בלי פחד. חבלי המולדת האלה משכו אותנו".
הרעיון להתיישב בחבלי הארץ החדשים צמח במרכז שפירא, שבו התרכזה קבוצה של צעירי גוש אמונים. הבולט ביניהם, פנחס ולרשטיין, הפך לימים לראש מועצת בנימין. משפחת ברוכי, על שמונת ילדיה, הביטה בקנאה בצעירים היוצאים להתיישב ביהודה ושומרון. "בהתחלה לא חשבתי שמתאים לעבור לשם עם ילדים קטנים", מספרת שושנה. אלא שחגי לא יכול היה לעמוד מנגד. כשנודע לו בשנת 1975, שקבוצת צעירים החלה לבנות את גדר הבסיס הצבאי בהר בעל חצור, החליט לקפוץ לביקור ולסייע. "גדרות הייתה המומחיות שלי. הפעלתי במרכז שפירא מסגרייה ובניתי כקבלן משנה חלקים בגדר שהוקמה בבקעה. נסעתי עם הטנדר שלי עד שמצאתי את הצעירים, שלא ממש ידעו לבנות גדר".
לבנות גדר אולי לא ידעו, אבל להקים יישוב ידעו גם ידעו. תחילה ביקשו הצעירים לגור במחנה הירדני הנטוש שתחת ההר, כדי לחסוך את הנסיעה הארוכה לירושלים. שמעון פרס, שהיה אז שר הביטחון, אישר. בהמשך הגיעו הנשים, הילדים, המקווה ובית הכנסת. בסוף ממשלת ישראל אישרה את הפיכת מחנה העובדים ליישוב קהילתי - עפרה.
"אני הייתי מגיע לבקר מדי פעם ובודק אם אני כבר יכול להעביר את המסגרייה שלי ליישוב החדש", מספר חגי. "שנה אחרי העלייה לקרקע הגענו כל המשפחה לשבת. תחילה העברתי את המסגרייה והייתי חוזר בסופי שבוע הביתה. השינה הייתה בשיטת המיטה החמה. בסופי שבוע ישן במיטה שלי סטודנט צעיר".
ב־1977 עברה המשפחה כולה לעפרה, אחרי שנמצאה דירה קטנה שהצליחה להכיל את כל הילדים. הבת הגדולה נירית כבר נישאה. הצעירים יותר נסעו בטרמפים ללמוד בירושלים. אפרת, שעברה לעפרה בגיל עשר, צמחה להיות נערה מתנחלת גאה, חובבת מערות ופרחים. בפינוי ימית ירדה לסיני כדי לתמוך ולהפגין נגד בגין. הסדקים האידיאולוגיים הגיעו מאוחר יותר. גם ההורים וגם הבת מצביעים על תיכון "פלך" כנקודת מפנה.
"רציתי ללכת ללמוד בתיכון בקיבוץ הדתי, כמו האחיות הגדולות שלי", מספרת אפרת. "אמא התנגדה ואמרה שלא יוצאים מהקיבוץ מספיק דתיים. היא שמעה ש'פלך' זה תיכון טוב. לא רציתי ללכת לשם, אבל בסוף הסכמתי. ב'פלך' נפגשתי בפעם הראשונה עם תפיסת עולם דתית שמאלנית. לאט־לאט גילתי שהרבה מהאמיתות שגדלתי עליהן הן שקר. גיליתי שחילוני ושמאלני זה לא משהו כזה נורא. בית הספר עודד לחשיבה. מצד אחד 'פלך' איפשרו לי לרדת לסיני בפינוי, אבל מהצד השני נפתחו לי עולמות חדשים. אני חושבת שאמא שלי מתחרטת על זה עד היום. ('נכון מאוד', מאשרת שושנה). בצבא הבנתי שאני לא הולכת יותר להפגנות. מהדת התנתקתי במהלך טיול למזרח אחרי הצבא".
זוהר, החמישי בחבורה, נחשב ל"ילד הרע" והיה הראשון שעזב בגלוי את הדת כבר בגיל 14. "אני נחשבתי לילדה הטובה, ולא היה לי נוח לנפץ את התגית הזו מול ההורים", מספרת אפרת. "מי שהוציא אותי מהארון היה זוהר. נסענו לראות פרחים במדבר בשבת. אני חושבת שהייתי אז בת 23. במוצאי שבת זוהר סיפר לאבא אילו פרחים ראה. אבא שאל אותו: 'ממתי אתה יודע שמות של פרחים?' אז הוא אמר: 'אה, אפרת הייתה איתי'. הבנתי שאני צריכה להתקשר להורים. התקשרתי ואמרתי להם, 'מה שזוהר אמר'. אבא שלי אמר שהוא מקווה שזה זמני. העניין של הדת היה פחות קריטי להורים, אבל זה שאני בשמאל הורס אותם".
מתי יצאת מהארון כשמאלנית?
"זה היה די בספונטני. ראיתי הפגנה נגד עזר ויצמן שהתבטא בצורה מכוערת נגד הומוסקסואלים. הצטרפתי להפגנה של ההומואים, אחרי שנים שלא הייתי בהפגנות. בהמשך התחלתי ללכת ממש להפגנות שמאל. אחד הרגעים הכי מורכבים בחיים שלי היו בהפגנה כזו".
ערב ההתנתקות מרצועת עזה. השנאה בין שמאל לימין גואה. הפגנות בירושלים. הימין בכיכר ציון. השמאל בכיכר פריז. מירי בונה, בת עפרה, מבוגרת מאפרת בשנתיים, נרצחת בפיגוע מחריד באוטובוס תלמידים לבית הספר בגוש קטיף.
"אני בכיכר פריז, ולתוך הקהל השמאלני נכנסו שלושה צעירים ימנים שהתנהגו מאוד מכוער", מספרת אפרת. "הם היו מאוד זחוחים וניסו להעליב אנשים. המפגינים השמאלנים נרתעו. האוטובוסים בדרך להפגנה בכיכר ציון עברו ליד כיכר פריז. על האוטובוסים היו שלטים 'הרגו את המורה שלי', ואני מכירה את המורה, את מירי. באותו רגע הרגשתי שאני לא שייכת לאף אחד. השמאלנים שעומדים בהפגנה איתי מתייחסים אל האוטובוסים של הימין בתור דבר בזוי ושנוא, בלי להכיר באופן אישי מתנחל, בלי לדעת שיש שם הרבה אנשים טובים. לא הרגשתי חלק מהם, אבל גם לא הרגשתי חלק מהצד השני. זה שמירי נרצחה זה איום ונורא, אבל יש לזה רקע, לא סתם בן אדם קם ורצח. זה היה רגע מאוד קשה מבחינתי. לראות איך השמאלני לא רואה את האנושי שבמתנחל ואיך הימני לא רואה את האנושי בערבי ובשמאלני".
גדלת בתחושה שערבים הם לא אנושיים?
"זה לא נאמר באופן מפורש, אבל אני זוכרת את אנחת הרווחה של אמא שלי כשדווח שבתאונה נהרגו ערבים ולא יהודים. אני מניחה שגם היום היא ונגה ישמיעו אנחת רווחה, כאילו ששם לא נהרסה משפחה. גדלתי על כך שערבים לא באמת מצטערים אם הילדים שלהם מתים, שאמהות ערביות מגדלות ילדים להיות מחבלים, כאילו שאצלנו לא מחנכים נערים להתגייס ולהקריב את חייהם בצבא. היום אני מבינה שגם פה זה משפחה וגם שם זה משפחה. יש ביטויים קיצוניים משני הצדדים, אבל הורים לא רוצים שהילדים שלהם ימותו".
"העיוורון של אפרת הורג אותי", מתקוממת נגה. "היא לא רואה את הטרור האיסלאמי שמכה באירופה? יש יהודים קיצונים שמסוגלים לרצוח ערבי, אבל הם מיעוט שבמיעוט והחברה שלנו מתנערת מהם. לעומת זאת תרבות המוות והעידוד לרצח הפך לרעה חולה של התרבות האיסלאמית ושל הפלסטינים.
"זה נכון שאם אשמע על תאונת דרכים, אקווה מאוד שזה לא מישהו מהמשפחה שלי או מהעם שלי. זה רגש טבעי. אבל לעומת זאת כשנקלעתי לתאונת דרכים שבה נפצעו ערבים, רצתי וביצעתי החייאה בפצועים הערבים. שנים טיפלתי בהדסה הר הצופים בחולים ערבים ויהודים באותה המסירות והמקצועיות, בלי שום הבדל דת גזע או מין".
שוויון, שוויון, אבל גם לאפרת מתברר יש את הגבולות שלה. היא שולחת את ילדיה לבית הספר הדו־לשוני וגאה בכך ש"איה, הבת הגדולה מבינה ערבית והבן אבשלום גם מדבר. החברים הכי טובים שלו הם ערבים. בשנים הראשונות היה קשה למשוך לבית הספר יהודים, והיו יותר ילדים ממוצא ערבי, היום בכיתות הנמוכות יש כמות שווה של ילדים ממוצא ערבי ויהודי, וגם יש לא מעט ילדים שהם בני משפחות מעורבות". לשאלתי האם תאחל לילדה להקים בית מעורב, כלומר האם תשמח אם ילדיה יינשאו לערבים, היא התקשה לענות. אחרי לבטים ענתה בכנות: "האמת שלא. עוד לא עברתי את התהליך עד הסוף. אני לא אמנע מהם, כמובן, אבל קשה לי להאמין שזה יקרה. ברור לי שזה לא יקרה. אני לא יכולה להגיד לך שאני שוות נפש לזה. די ברור שלא הייתי רוצה שהם יתחתנו עם ערבים".
למרות המחלוקות, ארבע האחיות נסעו יחד לטיול באנגליה. "היה מקסים", אומרת נגה. "דיברנו על אמנות, על פמיניזם דתי, לא על פוליטיקה. בשגרה זה יותר קשה. הבן שלי, איתמר, שהוא מאוד ימני אך לא דתי, מאוד קשור לאפרת ואוהב אותה אהבת נפש. הוא אומר לי: 'אמא, למה את לא מסוגלת לדבר עם אפרת? אני בקשר נהדר איתה, גם בלי פוליטיקה'.
"הלכנו לאירוע של מגמת האמנות בבית הספר הדו־לשוני, שבו הוצגה העבודה של איה, והשתתפתי שם בכל ההרצאות. התחבקתי עם אפרת ואמרתי לראש מגמת האמנות, 'זו האחות הערבייה שלנו'. צחקנו כולנו ביחד. אבל אני כבר לא יכולה לשמוע אותה מדברת על ערבים ועל שוויון".
שושנה וחגי מוקפים בבני משפחתם. בבית מולם גרה הבת נגה, מאחור גרה נכדתם נעמה, שפונתה עם משפחתה ממגרון ולפני שנתיים שבו לבית גידולם בעפרה. לעטרת (12), בתם הבכורה של נעמה ואחיקם, דור רביעי בעפרה, יש לא רק סבא וסבתא בני עפרה משני הצדדים, אלא גם שני סבי רבא וסבתא רבתא מצד אמה ביישוב.
"סבתא שושנה עובדת באולפנה בעפרה כספרנית, אז אני פוגשת אותה די הרבה", מספרת עטרת. "אני הולכת לנגן אצלם בפסנתר וסבתא גם עוזרת לי בשיעורי בית באנגלית, בגלל שהיא מילון מהלך. עשיתי עבודת שורשים על הילדות של סבא חגי, וביום הזיכרון הוא בא לבית הספר לספר על דוד שלו, שנהרג במלחמת השחרור".
הוריו של חגי היו ממקימי קיבוץ טירת צבי. לחגי, הילד הגדול בקיבוץ, לא נמצאה מסגרת לימוד מתאימה. בלית ברירה הוא נשלח לקיבוץ יבנה הוותיק יותר, ושם הייתה לו משפחה מאמצת. "במלחמת השחרור יבנה הופצצה ושלושה מבני הקיבוץ נהרגו. גשר עד הלום רחוק רק שישה ק"מ מהקיבוץ. יום אחד, ישבנו כמה נערים על עמדה שבנינו. מכיוון גדרה הגיעה בטיסה נמוכה רביעיית מטוסי קרב. היא טסה לכיוון אשדוד, שהייתה אז כפר ערבי. ראינו פיסות עשן בשמיים. כעבור כמה דקות חזרו רק שלושה מטוסים. אחד נפל. בדיעבד התברר שזה היה הקרב האווירי הראשון של חיל האוויר, שבלם את המצרים. באותו לילה פינו מכל האזור את האוכלוסייה הבלתי לוחמת. פונינו לבני־ברק. השתכנו כפליטים בכיתות של בית הספר".
תוצאותיה של מלחמת השחרור שינו את ההרכב המשפחתי של משפחת ברוכי, וגם את מקום המגורים. במהלך הקרבות בירושלים נהרג דודו של חגי, צבי תמרי. הלנה, רעייתו, אחות אבי חגי, נפטרה גם היא כעבור זמן קצר. ארבעה יתומים נותרים לבד.
"גדלתי עם ארבעת בני תמרי, בני דודים שהפכו להיות אחים לכל דבר", מספר חגי. "הוריי, יהושע ושרה, נתנו להם בית וגידלו אותם יחד עם חמשת ילדיהם הביולוגים. שמואל תמרי, בן דודי שגדל כאחי, נהרג מאוחר יותר במרדפים בבקעת הירדן. כשהייתי בן 15, שנתיים אחרי מלחמת השחרור, עזבו הוריי את טירת צבי ועברנו לגור בירושלים המחולקת. החיבור לירושלים והטיפול המסור של ההורים שלי ביתומי תמרי הוא משהו שעיצב מאוד את האישיות שלי. ושם, בירושלים, גם פגשתי את שושנה".
ילדותה של שושנה עברה עליה בעיר, במשפחה דלת אמצעים. "אמא שלי נאלצה להשאיר את התינוקות לבד כדי לצאת לעבוד. לא הייתה אז תעסוקה בירושלים והמצב הכלכלי היה קשה מאוד. במלחמת השחרור המצב היה עוד יותר קשה. החובזות זו לא אגדה. אני זוכרת את אמא שלי מבשלת מהן אוכל על תנור מאולתר. אחרי המלחמה עברנו למאה שערים, ואת חגי פגשתי בבני עקיבא. הפכנו לזוג מאוחר יותר, בהיאחזות הנח"ל בעין הנציב. החינוך שקיבלנו מהמשפחות שלנו, שגידלו אותנו על ציונות ואהבת הארץ, היה מה שחיבר בינינו ומה שחיבר אותנו להתיישבות".
"גדלנו על סיפורי טירת צבי, יבנה, ירושלים ועין הנציב", אומרת הנכדה נעמה. "מהבחינה הזו ההתיישבות בעפרה היא המשך ישיר לחלוציות של אז".
האם לגדל דור רביעי בעפרה זה כבר טבעי יותר? כבר פחות צריך להסביר את האידיאולוגיה?
"אני לא בטוחה. מבחינה אידיאולוגית הבנתי רק בגיל מאוד מאוחר שלא כולם חושבים בדיוק כמוני. לא סיפרו לנו שיש פה מפעל התיישבות שנוי במחלוקת. היום אני משתדלת לגדל את הילדים שלנו קצת אחרת ולפתוח בפניהם את המחלוקת הפוליטית".
נעמה, העוסקת בפיתוח תוכנית לימודים באזרחות מטעם מט"ח, חשופה למחלוקות הפוליטיות לא רק בתוך משפחתה, אלא גם בעבודתה. את החשיפה הזו חשוב לה להעביר לילדים בגיל צעיר ולא לגדל אותם בתחושה שההתיישבות היא המובן מאליו.
"יכול להיות שזה קשור גם למשבר שעברנו במגרון. אנחנו היום שואלים יותר שאלות. אחרי מגרון חשבנו לעבור לאזורים אחרים בארץ, אבל סביב משבר הדיור הבנו שאין לנו פתרון טוב יותר, אלא בעפרה. הילדים שלי הספיקו לעבור לא רק את הפינוי מביתם, אלא גם חוויה קשה של כמעט לינץ' באחת הנסיעות שלנו, כאשר המון פלסטיני החל לרגום אותנו באבנים. בסופו של דבר, 50 שנה אחרי מלחמת ששת הימים אנחנו גרים במקום שעדיין נאבק על קיומו".
"יש מחלוקות, משברים, מאבקים והריסות, אבל כשאני מביט אחורה, אני מאוד גאה במפעל הזה, ובתרומה של משפחת ברוכי להתיישבות", אומר חגי, שמתעקש לאורך כל הראיון לא להסיר את החיוך האופטימי מפניו. "בחודשים האחרונים אני כותב את סיפור חיי. פלא מה שעברנו מאז מלחמת השחרור, דרך מלחמת ששת הימים ועד החיים היום בעפרה הפורחת. פשוט פלא". ¿
