ללא קמצוץ בושה, בלי טיפת ביקורת עצמית, מעוטר בזקנקן אפרפר וכובע מצחייה של כוכבי רוק, אהוד ברק מתרוצץ בין אולפני הטלוויזיה והרדיו, מתראיין תחת כל עץ רענן, ומנסה לבשר על עוד שחר של יום חדש. ואף שלא הכריז רשמית על כניסתו למרוץ, הקמפיין בעיצומו. רק אם נפקיד בידיו את המושכות, ולכך הוא מכוון, בכוחו לשלוף אותנו מהביצה הטובענית ששקענו בה. רק הוא יושיע ויחלץ אותנו מאימת הקיסרות.
עד מתי ינסה לתעתע בנו ולהפיץ מצגי שווא? כתלמידו של הפילוסוף האיטלקי נִיקוֹלוֹ מַקְיָאוֵולִי, ברק פיתח את הציניות והנכלוליות הפוליטית לדרגת אמנות. החומה המבוצרת שבין מוסר לפוליטיקה נבנתה ועובתה על ידי מקיאוולי לפני 500 שנה, אך ברק מצליח להגביהה. ולמי ששכח, ראש הממשלה והרמטכ"ל לשעבר ברח מכל אחריות לכל כישלון שלו. זהו דפוס התנהגותו הקבוע. זו דרכו.
את תשלום חובותיו הציבוריים והמשפטיים הותיר ברק לאחרים. בשנת 2000 ברח מאחריותו למהומות הקשות במגזר הערבי; הוא נמלט מאחריותו לפרשת כספי העמותות, שפעלו בניגוד לחוק וסייעו לבחירתו; ברח כרמטכ"ל מאחריותו לאסון צאלים ב' שגבה את חייהם של חמישה לוחמים, ומאחריותו לשימוש העקום שעשה בשירותיו של איש השב"כ לשעבר יוסי גינוסר על יחסיו המפוקפקים עם ערפאת. על כל אלה מאפילה בריחתו הגדולה, כרמטכ"ל, עם צה"ל כולו, מלבנון.
האיש שמעולם לא הצליח להסתכל לאמת בעיניים (זוכרים את סיסמת הבחירות שלו?), האיש שישב שנים בממשלות אולמרט ונתניהו וזיגזג בלי בושה בעניין הגרעין האיראני, האיש שלא היה מנהיג ולא סחבק (שוב, סיסמת הבחירות שלו), מתחנן עכשיו לקאמבק. ועוד לא נרגענו מעדותו של צדיק אחר, אהוד אולמרט, על ניקיון כפיו של מי שהיה ראש ממשלה, רמטכ"ל ושר ביטחון בישראל.
אחרי שריסק כל מפלגה שנגע בה, אחרי שריסק גם את רסיסי הרסיסים שהותיר אחריו, ברק המתמודד עם ביבי על תואר ראש הממשלה הכושל בתולדות המדינה, האיש שנבעט מכיסאו על ידי הבוחר בבושת פנים, בונה עכשיו על הזיכרון הקולקטיבי הקצר שלנו ומאמין שייקרא שוב לדגל.
השיח הפוליטי היום, למרבה הצער, אינו על הדרך אלא על האיש. לא דרכו של הימין, לא דרכו של השמאל, אפילו לא של המרכז. השיח הוא על המי ולא על המה. ואם על המי, ניקיון כפיים ודעת, יושרה ופתיחות, הן תכונות יסוד שהעם זקוק להן כיום אצל מנהיגיו. ביבי וברק לא עומדים בתנאי הסף.
ואם לא ביבי ולא ברק, מי כן? התשובה השגורה בפי תומכי נתניהו: רק ביבי, כי אין לו תחליף. על האיוולת הזו בונה הקיסרות את המשך שליטתה. יש כמה וכמה ראויים להחליפו, אך מאחר שאין סיכוי למועמד מהשמאל להיבחר, האיש הראוי בעת הזאת הוא ראובן ריבלין. אף שגם סיכוייו להביא שלום נושקים לאפס, כנראה שרק הוא, ימני מלידה, ישר דרך ונקי כפיים, אדם מאוזן ושקול, יכול להיבחר ולבסס את מנהיגותו על ערכי יושר ומוסר. ואין זה עניין של מה בכך בעידן הסיגרים והשמפניה הוורודה.
ימי נתניהו דירדרו אותנו לבור מוסרי ומנהיגותי עמוק, שלא היה דוגמתו בתולדות המדינה. אבל האלטרנטיבה המוצעת על ידי ברק מוכיחה שיש עמוק ממנו, כאותה אמרה עתיקת יומין: גם כשנמצאים במרתף העמוק באדמה, נשמעות לפתע נקישות מהרצפה.
אי־אפשר להאשים את אהוד ברק בטמטום. גם לא את העם הזה. אבל ברק מוציא שם רע אפילו למקיאוולי. √
