הדרך הצרה אל הצפון העמוק // ריצ'רד פלנגן (מאנגלית: מרב זקס־פורטל, מטר, 386 עמ')
חייל אוסטרלי במחנה שבויים יפני מבקש להציל משריפה את מחברת האיורים של חברו שמת מכולרה - "כדי שבעתיד אנשים יידעו... הזיכרון הוא הצדק האמיתי". המפקד שלו, ד"ר דוריגו אוונס, רופא שמופקד על שריפת כל החפצים שהמחלה נגעה בהם, לא משתכנע. "הזיכרון רק דומה לצדק", הוא אומר לו. "הוא עוד תפיסה מוטעית שגורמת לאנשים להרגיש צודקים".
המאבק בין שכחה לזיכרון - והיעדר מוחלט של צדק בשתי האפשרויות - הוא מוטיב מרכזי בספרו של ריצ'רד פלנגן, 'הדרך הצרה אל הצפון העמוק', שמתעד את האכזריות והייאוש היומיומיים של השבויים האוסטרלים שבונים עבור היפנים את קו הרכבת מתאילנד לבורמה ב־1943. זוהי משימה חסרת סיכוי, שנועדה לסייע במימוש החלום היפני לכבוש את הודו, אבל מופרכותה היא היבט הכרחי של התופת. בעוד מפקדי המחנה דורשים להגדיל מדי יום את מכסות העבודה, גופות השבויים הולכות ונערמות, ואלה שאינם מתים הם שלדים מהלכים מוכי דיזנטריה, מלריה, כולרה ורעב. בתוך המציאות הזאת מתקיים ד"ר דוריגו אוונס, שמגלה כמעט נגד רצונו כושר מנהיגות ואיזו סמכות מוסרית, שיהפכו אותו אחרי המלחמה לגיבור לאומי - בזכות אותו אינסטינקט אנושי לזכור שהוא בז לו.
פלנגן מתבסס על ניסיונו של אביו, שהעביר את המלחמה במסילת המוות בתאילנד (והלך לעולמו, באקט שיוווקי מקאברי, ביום שבו הספר ראה אור). 'הדרך הצרה אל הצפון העמוק' זכה ב־2014 בפרס מאן בוקר, והוא אכן מרשים מאוד בחלקו - בעיקר בריאליזם הברוטלי של תיאורי האלימות והגסיסה במחנה השבויים - אבל בסופו של דבר מאיים לקרוס תחת כובד האמביציה שהכותב העמיס עליו.
בזמן שהוא נושא ונותן בשם החיילים עם הקצינים היפנים, ד"ר אוונס רדוף זיכרונות מסיפור אהבה חסר סיכוי שניהל בחודשים שלפני המלחמה עם צעירה בשם איימי, הנשואה לדודו. הפלשבקים וקטעי ההיזכרות סובלים מתיאור בנאלי של אובססיה רומנטית, מהסוג שכבר קראנו בעבר ("עוצמה פראית, אלימה כמעט, אחזה בהם כשהתעלסו, וגופיהם, שהיו קודם זרים זה לזה, הפכו לאחד... בלעדיה, חייו לא היו עוד חיים"). הרומן הזה אמור לשמש בו בזמן כתמונת ראי לזוועות המלחמה וגם כגיהינום רגשי שמשקף אותה ומקצין אותה - אבל התחושה היא כאילו נלקח מספר אחר. בשלב מוקדם יחסית פלנגן זונח אותו וחוזר לקשור את הקצוות הפתוחים רק לקראת הסוף, בצורה מסורבלת וכפויה.
גם השליש האחרון של הספר, המוקדש לשנים שאחרי המלחמה, לא אחיד ברמתו. בזמן שהציבור נצמד לדימוי אידיאלי שלו, ד"ר אוונס - הסובל כנראה משילוב של תסמונת פוסט־טראומטית, אשמת ניצולים והתמכרות לסקס - מעניש את עצמו על סלבריטאות המלחמה שזכה בה ועל אובדנה של איימי בסדרה מתמשכת של בגידות וזיונים. המרכיב היציב היחיד בחייו הוא הניכור לאשתו וילדיו. בינתיים, בטוקיו ההרוסה מהפצצות אמריקאיות, מפקד מחנה השבויים נקאמורה חרד מהאפשרות שיוגש נגדו כתב אישום על פשעי מלחמה, ומנסה לשרוד באמצעות אותה אלימות מדממת ששיכלל בתאילנד.
כמו בספרים אחרים שמתארים את הגיהינום של המלחמה, נוצר כאן לרגעים שוויון ערך מוזר בין הקלגסים והקורבנות. נקאמורה, שמתגרד ללא הרף מעקיצותיהן של כיני ערווה, מעביר את הימים בדקלום שירי הייקו והתמכרות למטא־אמפטמין. לא רק שהמחבר פוטר אותו מאחריות מוסרית לעוולות שהוא מעולל, הוא מעגן את הסאדיזם שלו באמונה כי נקאמורה מבצע את התפקיד שהועידה לו ההיסטוריה.
פלנגן במיטבו בקטעים שבהם הוא נצמד לפרברסיה של המלחמה, על ההתעלות הרגשית, ההונאה העצמית והעוצמה הארוטית שהיא מספקת. כמו למשל בתיאור המפגש בין נקאמורה והמפקד שלו, הקולונל קוטה, שבמהלכו הם מדקלמים ממיטב השירה היפנית ומספקים זה לזה הצדקות על הפשעים שהם מחוללים בשירות הקיסר: "בחשיכה ובריקנות של הבקתה היה נקאמורה מודע לרגשותיו העזים של הקולונל קוטה, כשהלה כרך את זרועותיו סביב נאקאמורה וקירב את פני סנפיר הכריש שלו לפניו... בעולם אחר, פתח ואמר הקולונל קוטה, גברים... גברים אוהבים. הוא לא הצליח להמשיך. נאקאמורה נסוג ממנו. הקולונל קוטה הזדקף וקיווה שדבריו לא הובנו. בגיניאה החדשה הם טבחו ואכלו גם שבויים אמריקאים וגם את אנשיהם. הם מתו מרעב. הוא זכר את הגופות שעצמות הירך שלהן, שקולפו מעורן, הזדקרו החוצה כמו רגלי עוף מכורסמות... הוא זכר את הטעם המתוק. הוא רצה שעוד בן אדם יידע. שהם היו מורעבים ולא הייתה להם ברירה. שיגיד שזה בסדר. שיחבק אותו. ש..." •
