למרות ניסיונות שנמשכים למעלה מעשרים שנה, קשה לשכנע מישהו שבישראל באמת מתקיימת תרבות היפ־הופ רצינית. בשוליים אמנם צצים קולות מסקרנים, אבל נדמה שהמיינסטרים איבד עניין. כשמפנים מבט מהפיד הרוגש בפייסבוק לפלייליסט המקומי, נדמה שיש כאן כבר שתי מדינות: באחת הכל בוער, ובשנייה כולם רק מחפשים את המסיבה הבאה. סאבלימינל הוא מהבודדים שבאמת מבינים כאן בהיפ־הופ, ועל פניו, אלבום חדש שלו אחרי שש שנות שתיקה היה צריך להיתפס כהוכחה שהז'אנר עדיין בחיים. אלא שלא ברור למי פונה "צבע לחיים", אבל על חובבי ההיפ הופ הוא ויתר. זה בולט בעיקר ב"פלורנטין" ו"אל האור": מהשרידים הבודדים לסגנון הישן שלו, שמרגישים כאן כמו בנים חורגים.
סאבלימינל של 2017 הוא איש משפחה מאושר שמרבה להודות לאלוהים. גם אם תנערו את "צבע לחיים", תתקשו למצוא בו גרם של ביקורת. כשהדג נחש — אולי יריביו הכי ותיקים מוזיקלית ואידיאולוגית — משחררים שיר מחאה כמו "עוד יהיה טוב", הוא דוהר בדרך לאקס פקטור.
"שרוטים", הלהיט שפותח את האלבום הארוך הזה, מסמן את הדרך. רגאטון מעורב בפופ - מזרחי עם זמר שנשמע כמו שעתוק של אייל גולן (עדן גבאי), והמסר המפייס בטח יוביל לקמפיין ממשלתי ("ישראלים אנחנו שבט אחד, ולמרות המחלוקות האמונה בליבי לעד"). גם בהמשך זה לא משתפר. בשיר הנושא הוא מערבב מוזיקה חסידית וב"נס" הוא כבר עובר לערבית. ל"יום גדול", שבו מתארח חזי שקד, יש לחן טוב והפקה גרובית כובשת אבל הטקסט קצת הורס ("תן לים לשטוף את הבאלגן"). הפער הזה משוכפל גם ב"חלום של גבר", עם גלעד ויטל ("החלום של כל גבר, שני קילומטר מעל כל היתר"). ב"אל כל הבריות" הוא סוגר חשבון עם התקשורת ("הסיפור שלו מדהים, הוא עיתונאי חזק, מנפח את האגו וגם את הארנק"), שמרגיש כמו סרטון לא מוצלח של ערוץ הכיבוד.
"צבע לחיים" הוא סלט מוזיקלי צפוי, שמאגד את כל חוליי הפלייליסט המקומי במקום אחד. ובגלל זה הוא יצליח.