ביום רביעי, א' שבט תש"ז, 22 בינואר 1947, קיבלו קוראות עיתון הערב "ידיעות אחרונות" בונוס מיוחד: תוספת בת ארבעה עמודים שנשאה את
השם "ידיעות אחרונות לאשה". וכך נכתב בדבר המערכת הראשון:
"אמנם, האישה יש לה חלק בכל שטחי החיים הציבוריים, החברתיים והתרבותיים שלנו. היא יכולה להיות שותפה לבעלה בהתעניינותו בכלכלה, בספורט, בשחמט, בספרות, באמנות וכו'. היא יכולה לקרוא את כל המדורים המיוחדים שלו, אבל היא מקופחת בכל מה שנוגע לשטחים הממלאים את עולמה המיוחד שלה: ניהול ביתה, חינוך ילדים, תפירת שמלותיה וכו'. 'ידיעות אחרונות לאשה' הוא ניסיון למלא את החסר הזה. נוסף על אלה ישתדל 'ידיעות אחרונות לאשה' לשקף את תפקידיה ובעיותיה המיוחדים של האישה בקרב הציבור העברי במולדת".
רק ב־23 ביולי 1947 הופיע לראשונה "לאשה" כעיתון נפרד ("השבועון העממי לבית ולמשפחה"). בתחילה, הודפסו ממנו 200 עותקים, שנמכרו ברחבי הארץ תמורת 20 מיל ארץ ישראלי, אך בתוך זמן קצר תפוצתו עלתה ומאז הוא הפך למגזין הנמכר והנקרא ביותר בישראל, תואר שבו הוא מחזיק בהתמדה כבר עשרות שנים.
תשכחו משחקניות, דוגמניות, זמרות או סלבריטאיות. "לאשה" בשנותיו הראשונות משקף את רוח הזמן: כוכבות השערים הן מורות הקולטות עולים חדשים, לוחמות, אחיות וחקלאיות, ולצידן מייצגות את המדינה הצעירה מלכות היופי הראשונות. ומיהי כוכבת השער הזה, משנת 1953? זוהי פולה בן־גוריון, אשת ראש הממשלה הראשון, שצולמה ביומה הראשון בצריף בשדה בוקר – עם הדלי והסחבה שאופייניים לכל מי שעובר דירה בכוחות עצמו.
גם הזמרת האהובה אילנית חוגגת השנה 70, ובהפקת אופנה מקסימה בגיליון החגיגי של "לאשה" היא מוכיחה ש"70 הוא ה־50 החדש" - אם לא למטה מזה, מספרת על חייה ומארחת בביתה בכפר שמריהו. את צילום השער הזה, משנת 1966, היא זוכרת בחיבה: "פתאום נזכרתי בחולצה הסגולה הזו. אני זוכרת בדיוק איפה קניתי אותה, בחנות בפריז. בזמנו היינו מביאות בגדים מהבית לצילומים".
התשובה היא כן, אבל ממש מעטים – בכל 70 שנות העיתון רק כ־10 גברים זכו לקבל שער שבו הם הכוכבים הבלעדיים, ביניהם יאיר לפיד, יהודה לוי וליאור אשכנזי. יוצא הדופן בעניין הזה הוא צביקה פיק. המאסטרו הופיע ארבע פעמים על שער "לאשה" (ועוד פעם אחת על שער המוסף "לגבר") – הישג באמת ייחודי וחד־פעמי. בגיליון החגיגי לכבוד 70 שנות "לאשה", פיק משחזר את צילום השער הראשון שלו, משנת 1975, ונזכר: "זו הייתה תחילת הקריירה שלי ותחילת תקופת המעריצים והמעריצות. הגיליון נחטף מהדוכנים, ומעריצים הביאו אותו להופעות כדי שאחתום על התמונה".
בשנת 1976 רינה מור זכתה בתואר "מיס יוניברס" והפכה לאהובת העם מאז ועד היום. אף שמהר מאוד מור פרשה מהתחום והייתה לעורכת דין מצליחה, השנה יוצאת הדופן הזאת הספיקה כדי להפוך אותה לאחת משיאניות השערים ב"לאשה": עד היום היו לה 18 שערים במגזין, ושימו לב לזה: 13 מהם התפרסמו באותה שנה, כשתשעה מהם התפרסמו ברצף, בזה אחר זה. האם אתם יכולים לדמיין את דוכן העיתונים בקיוסק השכונתי מציג את רינה מור שבוע אחרי שבוע אחרי שבוע? ככה זה כשאת הופכת לחלק מההיסטוריה. בריאיון מיוחד המתפרסם בגיליון ה־70 של "לאשה" אומרת מור: "לפעמים אנשים פונים אליי ברחוב ומספרים לי כמה שימחתי אותם אז, וזה מחמיא. נחמד לי שיכולתי לגעת לאנשים במקום טוב שלהם, ולו לדקה".
לקראת גיליון ה־70 פירסמו ב"לאשה" משאל בין הגולשים והציגו לבחירתם 70 שערים – 10 מכל עשור. השער שנבחר במקום הראשון, מכל העשורים, הוא שער מ־1983 של דוגמנית העל תמי בן־עמי ז"ל. בגיליון החגיגי מתראיין לראשונה בר זר, בנה היחיד של בן־עמי שהתייתם מאמו בגיל חמש, ומספר על הזיכרונות והגעגועים.
גלית גוטמן! הדוגמנית ואשת הטלוויזיה האהובה כיכבה עד כה 27 פעמים על שער "לאשה", יותר מכל אחת אחרת. השער הראשון שלה (בתצלום) התפרסם בשנת 1989 כשגוטמן הייתה בת 17, לאחר שזכתה בתחרות "תגלית השנה". בראיון המתפרסם השבוע ב"לאשה" היא נזכרת באותו יום: "למדתי בפנימיית הדסים, והמחנכת הרשתה לי ללכת לקנות את העיתון במכולת, כי ידענו שהוא צריך להגיע. בשיעור חברה כולנו עילעלנו ב'לאשה'. זה היה חלום שהתגשם. אם היו מאגדים את כל הכתבות איתי ב'לאשה' מאז, היה אפשר לראות את כל מה שעשיתי ועברתי בחיי. הכל שזור ב'לאשה'. זה מגזין מאוד מפרגן ומעצים נשים".
גיבורת העל דיאנה נולדה לשבט אמזונות, אבל גל גדות המגלמת אותה התחילה את דרכה בשבט של "לאשה", כשנבחרה למלכת היופי של שנת 2004. כשעוקבים אחרי הראיונות שנתנה ל"לאשה" לאורך השנים אפשר לראות בקלות איך החלומות שלה השתנו, גדלו, ולבסוף – התממשו. כשנבחרה למלכת היופי, למשל, אמרה: "דוגמנות מאוד מסקרנת אותי, אבל ברור לי שאחרי השירות הצבאי ארצה להמשיך בתוכנית המקורית שלי, ללמוד משפטים ולהיות יועצת משפטית". ועל זה נגיד: אהה, כן.
אחד הגיליונות הזכורים ביותר של "לאשה" מהשנים האחרונות הוא זה שבו, תחת הכותרת "לא תאנסו אותנו לשתוק" נחשפו 22 נשים שעברו אונס או תקיפה מינית. הגיליון עורר הדים רבים, החל מזה ששחקני מכבי והפועל תל־אביב בכדורסל עלו למגרש כשהם לובשים חולצות עם שער הגיליון, וכלה בכך שהגברת נחמה ריבלין אירחה את 22 האמיצות במשכן הנש
מרים נופך־מוזס, העורכת האחראית של "לאשה", כותבת בגיליון החגיגי על ההיסטוריה והחזון של "לאשה"
הצטרפתי ל"ידיעות אחרונות" באמצע שנות ה־80. בתוך זמן קצר הפכתי למנכ"לית "לאשה", בהמשך לעורכת האחראית של השבועון, והשתדלתי להמשיך את דרכה של עו"ד חמדה נופך־מוזס, חמותי.
חמדה הייתה העורכת האחראית שייסדה את השבועון, והייתה הרוח החיה מאחוריו. היא הייתה פמיניסטית ששילבה קריירה, עשייה למען הזולת, אמהוּת ונשיות. היא ייסדה את תחרות מלכת היופי בישראל, התקוממה נגד אפליית נשים ונהגה לייצג מעוטות יכולת, חינם אין כסף, הן בבית המשפט והן בבית הדין הרבני. במדור "בסבך המשפט" פרי עטה, שיתפה את הקוראים מדי שבוע בסיפורי הנשים שייצגה. כחלק מהשקפת עולמה, התפרסמו ב"לאשה" סיפורים מעוררי השראה על נשים שהתגברו על קשיים ועשו חיל בתחומים שונים, מתוך מחשבה שסיפורים כאלה יעודדו נשים נוספות להצטרף למעגל העבודה ולפנות גם לתפקידים שנחשבו "גבריים".
גם היום זהו אחד הנושאים שחשוב לי לקדם ב"לאשה": קריירה ואמהוּת יכולות לדור בכפיפה אחת. כדי שזה יקרה, כל אישה צריכה להאמין בעצמה וביכולות שלה וליהנות מחלוקה שוויונית עם בן הזוג.
למרות ההישגים הבלתי מבוטלים שנשים הגיעו אליהם, הדרך לשוויון המיוחל עוד ארוכה. אין לי ספק ששילוב של יותר נשים במוקדי השפעה ייטיב עם הכלכלה ועם החברה בכללותה, ואנו ב"לאשה" נפעל גם למען המטרה הזו.
