יקיר אלקריב
כשהיא מצויה בעיצומה של עונתה השמינית, קשה להתווכח עם ההצלחה של "הישרדות". ביצי הזהב שמטילה התרנגולת הטלוויזיונית הזאת היו הסיבה להתכתשות המשפטית המתישה, שבסופה קיבלה הזכיינית רשת את הזכות ללקט אותן — היישר מהלול.
למעשה, מדובר בפורמט שוודי־אמריקאי שהפך, עם פרוץ מגיפת הריאליטי, לאחת מתוכניות הדגל של סי־בי־אס. בגרסתה האמריקאית כל עונה נמשכה 14 פרקים בני 45 דקות כל אחד. ואילו ברשת מדובר בעונות של יותר משלושים פרקים שאורכם נע בין שעה לשעה וחצי. בהיסטוריה היהודית אפשר למצוא כמה גלויות שהיו קצרות יותר.
אבל למרות אורכה המופרז בעליל, הישרדות מציעה לצופיה הרפתקה באתר אקזוטי, עם אוויר טוב ונוף יפה. יחסית למפלצת ריאליטי מקבילה כמו "האח הגדול", שמתנהלת רוב הזמן באווירה של דיכאון קליני, על סף אובדן שליטה בסוגרים, תככים, בכי והאשמות בבגידה — הישרדות מגיעה למסך עם לוק ספורטיבי קליל יותר ואווירה של מחנה קיץ.
אבל הנשק הסודי של התוכנית וסוד ההצלחה שלה הם ללא ספק המשתתפים: החתיכים הצעירים והשזופים שזוחלים על החול החם והחתיכות הרזות שמקפצות על החוף בחוטיני. כולם מרצדים על המסך אחרי שהילדים הלכו לישון, ונותנים להורים המותשים הזדמנות להתעורר קצת ולשטוף את העיניים. אחרי הכל, מה עוד אפשר למצוא בטלוויזיה בשעות האלה? עוד נאום תוכחה של שליין, או שוב סרט על היטלר בערוץ ההיסטוריה?
מכיוון שהמשתתפים הם אחרי הכל ילדים טובים, היצריות הזאת מודחקת, מוכחשת, או לפחות מושעית עד לכיבוי המצלמות. וחוץ מזה, איך אפשר בכלל לחשוב על סקס כאשר מנגד ניצבת דמותו הדידקטית של גיא זוארץ, אדם מאמין, איש משפחה למופת ונציג ההפקה המתפקד בו־זמנית כמנחה, כרגולטור וכקמב"ץ? מעניין מה יקרה לרייטינג אם גם הוא יוריד יום אחד את החולצה.
גאיה קורן
אולי הזדקנתי ואולי זה פשוט משעמם. נערה הייתי וגם זקנתי, ולא ראיתי שום דבר חדש בהבעות הפנים של גיא זו־ארץ, תעלולי העריכה הצפויים ושיממון המשימות בהישרדות. הכל צפוי, התחמנות ברמה של הקבצה ב' ביסודי, לרז זהבי לא מבצבצת שום שערה מהאוזן והגבות של הנשים מסודרות כמו ששלי לא יהיו גם אם אמרוט על בסיס יומי.
זה לא שאני מצפה לעומקים של אוקיינוס בתוכנית מהסוג הזה, אבל היה ראוי שבעקבות הפרישה של הכדורסלן רז ניסים כהן תתפתח שיחה בנוסח "כוח מנטלי או שרירים — מה חזק יותר?" ולא "יו איזה קטע שדווקא הכי חזק נפל ראשון". אני גם מתבאסת לגלות שהדוגמניות מנציחות כל סטיגמה אפשרית של "תהיי יפה ותשתקי". מילא אם היו מביאות סיפורים מהשטיח האדום בהשקות (נשבעת שהייתי מסתפקת גם בצהוב דהוי), אבל הוד שבריריותה מתעלפת, השנייה לא מתאמצת, וכמה אפשר לשמוע דיונים מהותיים על צבע התבלינים באורז.
הליהוק כל כך לא עדכני ולא מגניב, שהוא עושה עוול למשתתפים ולנו. הסיבה העיקרית שאני שורדת מול הטלוויזיה זו ורד ספיבק, שלמען הגילוי הנאות לא איפרה אותי בחתונה שלי אבל אני מחבבת אותה מאוד, כי בעיניי היא אשה חזקה ומדליקה. לצערה של ורד, היא כמעט בגילי, מה שהופך אותה אוטומטית לקשישה לא אטרקטיבית, והיא עוד מעיזה להסתובב בלי סיליקון. בעולם ששייך לצעירים עם קוביות בבטן את צריכה להיות ביג מאמא שעוטפת את כולם או מוטרפת לגמרי, כי אם את מאוזנת את לא שייכת.
סדרת דוקו איכותית צריכה לעשות לפחות אחד משלושת הדברים: לרגש, להצחיק, לטלטל את הצופים. הישרדות היא לא אף אחת מהדברים האלה. היא בנאלית, לא אכפת לי מי יזכה ומי יקבל תוכנית בערוץ הילדים. במקום לשלוח את כולם לאי בודד שישלחו את כולם אליי הביתה — לביצוע מטלות הבית, לראות איך מגייסים כסף לכל החוגים של הילד כשאת גרושה — זאת הישרדות אמיתית, לא למי מביאים ציור של הילד.
