נעליים גדולות // פיל נייט (מאנגלית: עידית שורר, ידיעות ספרים, 328 עמודים)
באמצע שנות ה־80 רתמה נייקי לשירותה את כוכב ה־NBA מייקל ג'ורדן והשיקה נעל ספורט מהפכנית. "אייר ג'ורדן שינו את נייקי", כותב פיל נייט, "העלו אותנו לשלב הבא ולזה שאחריו". מייסד נייקי מודה שהמוצר שינה את פני החברה שלו, אבל מקדיש לו בזיכרונותיו בקושי משפט אחד, שאפילו לא עומד בפני עצמו אלא מופיע בהקשר של קרע בין נייט לאחד מעובדיו הבכירים.
כמה שנים אחר כך ולאורך תקופה ארוכה מאוד ספגה נייקי ביקורת קשה על תנאי העבודה במפעלים שלה בסין ובדרום מזרח אסיה. לנושא הטעון זה מקדיש נייט קצת יותר, כשני עמודים. גם הם מופיעים, בדומה להתייחסות הקצרצרה לאייר ג'ורדן, בפרק האחרון — ולמעשה אחרית הדבר - של 'נעליים גדולות'.
עד אז, לאורך 300 עמודים, מפרט נייט את קורותיו ואת קורות החברה שהקים מ־1962 ועד 1980. זו לא טעות ולא בדיחה. הממואר שיצא ב־2016 נעצר כמעט 40 שנה לפני כן, ביום שנייקי הונפקה בבורסה, ברגע שבו שוויו של נייט הוערך ב־178 מיליון דולר. כמה חודשים לאחר יציאת הספר הוערך השווי של מחברו ב־25 מיליארד.
מעמדו של נייט מאפשר לו לכתוב על מה שהוא רוצה וכמה שהוא רוצה. איזה מו"ל יגיד לא לטייקון, ועוד לאחד כמו נייט שנחשב נחבא אל הכלים? הרלוונטיות לא רלוונטית. רוצים לדעת איך הפכה נייקי לתאגיד רב־עוצמה, שמרפד ספורטאים ומהנדס שיאי עולם, שקובע אופנות ומזין שירי היפ הופ? מעוניינים שידליקו לכם את האור על הפינות האפלות בתולדות החברה? בשביל זה יש אינטרנט. מנייט תקבלו מגה־מרתון של השנים הראשונות וריצת 80 מטר על כל מה שבא אחר כך. והו, כמה שזה מתיש.
הסיפור של הקמת נייקי הוא דווקא מעניין. לבתול בן 20 וקצת מאורגון, אתלט לשעבר ובוגר תואר שני במינהל עסקים באוניברסיטה יוקרתית, יש "רעיון משוגע": לייבא נעלי ספורט מיפן. הוא רותם למיזם את מאמן הריצה האגדי שלו — מומחה בעל שם עולמי — מגייס טיפונת כסף מאביו הלא נלהב ומתחיל לנהל ביזנס מבית המשפחה. לאט־לאט נאספים לתוך העסק כל מיני טיפוסים שלא בהכרח מסתדרים זה עם זה: מיסיונר של ריצה שמחזיק תמנון מחמד, ספורטאי מבטיח שחגיגת ניצחון הושיבה אותו בכיסא גלגלים לשארית חייו, רואה חשבון עב בשר, שלוח רסן וחובב אלכוהול — רשימה חלקית. הבנק לא מפסיק להערים קשיים. החברה היפנית לא מפסיקה לחפש מפיצים אמריקאיים חלופיים. יש דרמות משפטיות. ריגול תעשייתי. עריקה. הצקות מצד ענקיות ספורט. קטסטרופה באדיבות רשות המכס ואפילו צל מאיים של חקירת FBI. מסלול המכשולים המאתגר הזה הוא הבסיס להתהוותה של חברה ממזרית, עם תרבות ניהולית לא צפויה ועם סמל שעומד להיחקק עמוק בעור האוניברסלי — הסווש.
את כל היסודות המוצקים האלה צריך לחלץ מביצה טובענית של פרטים. אישיים, היסטוריים, עסקיים, פילוסופיים. הרזולוציה של נייט מייגעת וחסרת היררכיה — תקריות זניחות ואנקדוטות פנימיות לא רק שלא נחתכו, הן שוות במשקלן לאירועים דרמטיים ולסיפורים עם איזשהו ערך מוסף רכילותי ויותר מזה. הסגנון מגובב וחסר כל חן — דיווח ארכני יבש, הומור מאולץ, פאתוס של מימרות זן, ציטוטים של גנרלים והכאה חוזרת על חטא בנוסח "לא הייתי מספיק בבית". בעמוד התודות מספר נייט שהצטרף לשיעורי כתיבה בסטנפורד וקיבל השראה גם מהתלמידים. או שהקורס היה גרוע, או שהוא לא ספג שם דבר.
'נעליים גדולות' היה יכול להיות קרנבל של דמויות ססגוניות, של שמות נוצצים, של ניצחונות, הפסדים וסקנדלים, מגובה בתובנות על תרבות, על ספורט ועל טבע האדם. הוא יכול היה להיות סיפור מרגש על יזם נועז שהוא בעצם גבר ביישן שהתקשה להיישיר מבט אל בני שיחו עד שלב מתקדם בקריירה, שאיבד בן, שניהל מערכת יחסים מורכבת עם אביו, שהכסף שיגע לרגע אותו ואת אשתו. והוא גם היה יכול ספר ניהול עסיסי. הפוטנציאל המשולש מהבהב לאורך הספר והופך בוהק בפרק האחרון, בקפיצה מ־1980 ל־2007 והלאה. הפרק הזה, שבו הפאתוס הופך לדבקות כמעט דתית (המשרדים של נייקי הם מקדש!) ויש תנועה קיצונית בין רגשנות לשיגעון גדלות, מבהיר עד כמה נייט לא כשיר לממש את הפוטנציאל הזה. דרוש ביוגרף נועז שייכנס לנעליו. •
