הסרטן היכה בגופם של בני הזוג קרן נהרי ז"ל ותמיר גילת, ולמרות שהיו שניים, לא נתן הנחות. באלימות תקף וגם נסוג. פעם היא ופעם הוא. לפני שנתיים עלה מדרגה והתנפל עליהם במקביל. תחילה התפשט מחדש בגופו של גילת ואילץ אותו לעבור שוב ניתוח מורכב, ולמחרת נטפל אל אשתו. "קרן באה לבקר אותי בטיפול נמרץ, ופתאום ראיתי שהפנים שלה צהובות", מספר גילת. "מיד הבנתי שהגרורות שלה הגיעו לכבד. ולמחרת היא התמוטטה. לקחו אותה למרכז הרפואי שיבא, אמרו שהיא במצב אנוש, ואני שוכב במדיקל סנטר ומנסה לארגן את האשפוז שלה מהמיטה שלי. זה היה אחד הרגעים היחידים בחיי שהרגשתי חוסר אונים מוחלט".
מה עשית?
"התקשרתי למנהל בית החולים, אבל התקשיתי לדבר כי הדמעות הציפו לי את הגרון. אחר כך קראתי למנתח שלי וביקשתי שישחרר אותי מכל הנקזים והצינורות כי אני חייב ללכת אל קרן. והרופא הבין והסכים".
לעולם לא ישכח את הערב ההוא. "נתנו לי מקל הליכה, הלבישו חלוק ומסכה והכניסו אותי אל המחלקה של קרן מהכניסה האחורית, כדי שלא איחשף לחיידקים", הוא מספר. "הרופאה האישית שלה, ד"ר שני פאלוך, כבר חיכתה לנו בחדר, וביחד התחלנו להתייעץ מה עושים כדי להציל אותה. חלק מהרופאים חשבו שצריך לוותר ולהרים ידיים, אבל ד"ר פאלוך אמרה שנותר עוד טיפול אחד, קשה ואגרסיבי מאוד, אבל עם סיכוי קטן. ובגלל שנראה שקרן עמדה למות, החלטנו להמר עליו.
"מיד אחר כך קרן ביקשה שאביא את הבנות הקטנות שלנו, גבריאל ומיה, אל בית החולים. היא הבינה שהגיע הזמן לספר להן בפעם הראשונה שאמא חולה בסרטן. בשארית כוחותיה היא התעקשה שנעשה את זה בלובי של המחלקה האונקולוגית ולא בחדר עצמו, כדי לשדר תקווה. סיפרנו להן בזהירות, בהתאם לגילן, וכשהבנות שאלו אם היא תהיה בסדר, קרן הישירה אליהן את העיניים הירוקות שלה ואמרה בפשטות שאמא תתאושש. ולרופאה היא אמרה, הזמן שלי עוד לא הגיע. אחר כך ביקשה שאביא לה את המחשב הנייד כי היא רוצה להזמין לכולנו קרוז לעוד חודשיים".
איך הגבת?
"לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. אמרתי, תזמיני קרוז, והוספתי בחיוך, אבל תוודאי שיש אפשרות ביטול. ובלב חשבתי, הרי הרופאים נותנים לה בקושי כמה ימים. אבל קרן כמו קרן, התעקשה שאין לה שום כוונה להיפרד מהעולם בשלב ההוא".
ומה?
"כעבור שלושה חודשים נסענו לקרוז בפיורדים".
הבית של נהרי וגילת הומה מנחמים. החברים מבקרים, הקרובים מפטפטים, הילדות משחקות בחצר, ובסלון — האלבומים של אמא. מטיילת ביוון, קופצת לתאילנד, מכבה את הנרות בימי הולדת מושקעים. נדמה שאפילו מתוך התמונות היא עדיין משגיחה שהכל יהיה כמו שהיה עד יום מותה, בגיל 46, ביום רביעי שעבר — תוסס, שמח, תאב חיים.
"המשפטים האחרונים של קרן היו שלא אשכח לחגוג למיה יום הולדת בעוד שבועיים", אומר גילת ולראשונה נסדק קולו היציב. "היא אמרה, 'הנה הטלפון של המפעיל, הנה הרשימה של המוזמנים, כבר סגרתי את כל הפרטים'. ועוד היא אמרה, 'ליום ההולדת של מיה אני כבר לא אספיק להגיע, אבל לשלך — אולי'". ולא הספיקה לשניהם. עכשיו, בשבעה עליה, הוא חוגג יום הולדת 55.
גילת, היום ממלא מקום יו"ר ההתאחדות לכדורגל, הוא אב לעלמה בת ה־19 מנישואיו הראשונים, לגבריאל בת התשע ולאחותה מיה הצעירה ממנה בשנה. "כשגילו לי את הסרטן, שלחו אותי לניתוח מאוד קשה שאחריו ירדתי 20 קילו", הוא מחייך בעצב. "הייתי עם גרורות, באמצע טיפולי כימותרפיה, ולא יכולתי לזוז, אבל קרן החליטה שהיא חוגגת לי יום הולדת 49. אמרתי לה, בתנאי אחד, שאת כותבת בהזמנה 'חוגגים לתמיר 50' ובסוגריים מוסיפה: 'שנה לפני הזמן, ליתר ביטחון' וסמיילי. וכך היה".
למה התעקשת על הנוסח הזה?
"כי אף אחד לא האמין שאגיע לגיל 50".
הנה אתה פה, בן 55, וקרן כבר לא.
"קרן כל הזמן אמרה, 'אני אצא מזה, אני אתגבר'. ובאמת ניסינו כל תרופה וכל טיפול אפשרי. חוץ מאת הירח והכוכבים היא קיבלה הכל. אבל הסרטן שלה היה כל כך אלים, שלא היה אפשר להמשיך לחיות איתו. לקח לה זמן לקבל את המציאות הזאת. עשינו עבודה רוחנית עמוקה כדי להביא אותה ממצב של אדם שלא מכיר באפשרות שהוא לא יהיה ליכולת לקבל ולהיפרד. ובסוף היא נפטרה רגועה ומפויסת".
במצבים כאלה חולפת המחשבה מה יקרה אם גם אתה? מה יהיה עם הבנות?
"כשחליתי בפעם הראשונה והרופאים אמרו שנותרו לי רק כמה חודשים, הנחמה היחידה הייתה שאני מעביר את השרביט לקרן. שכל מה שעשיתי בחיים לא היה לחינם כי יהיה מי שימשיך את מפעל החיים שלנו. הסתכלתי סביב והרגשתי נחת: בניתי את הבית היפה והחמים שלנו בעשר אצבעות, יש לי אישה מדהימה וילדות מקסימות, וגם אם נגזר גורלי, אעביר לקרן את הלפיד כמו במרוץ שליחים והיא תגדל את הבנות. ופתאום הסרטן של קרן חזר, ומהשנייה הזו הבנו שההסתברות ששנינו נעצום את עינינו לפני שהבנות יהיו בגירות היא גבוהה. אז הכנו את כל מה שצריך כדי שהן יוכלו להמשיך לגדול שמחות ומאושרות. בשנים האחרונות, נילי, אמא של קרן, חיה איתנו בבית. הילדות רגילות אליה, היא מגדלת אותן וקשורה אליהן והפכה לדמות משמעותית ולחלק בלתי נפרד מהמשפחה".
זו סיטואציה קשה ועצובה.
"אני מתקדם צעד־צעד. כל יום שאני חי עם הבנות הוא פחות יום שהן יחיו בלעדיי. ככה אני מסתכל על זה. אני מציב לעצמי בכל פעם מטרות שהן על גבול הלא־הגיוני, אבל המציאות מוכיחה שהן מגשימות את עצמן. את לא תשמעי אותי אומר, 'אני אחתן את הבנות'. זה היה משפט של קרן שהיה קשה לי איתו. אני אמרתי, 'אולי אזכה להכניס אותן לגן'. ואחר כך, 'אולי אזכה ללוות אותן לכיתה א'".
למה היה לך קשה עם משפטי התקווה של קרן?
"כי לפחות בהתחלה, ההתמודדות הפילוסופית שלנו הייתה שונה. אני מסתכל על הצעדים הקטנים בעיניים מאוד מפוכחות, באופטימיות זהירה וריאלית. וקרן הסתכלה על התמונה בעיניים גדולות, בתקוות גדולות. בצעדי ענק. בתוך המחלות של שנינו היא החליטה שאנחנו צריכים לנסוע לטיולים משפחתיים ובתוך חמש שנים היינו בעשרה קרוזים. אני כבר לא יודע איפה הייתי בכלל, כי קרן הייתה המתכננת והמארגנת ואני רק המשלם. ההתמודדות שלה הייתה באופטימיות בלתי נלאית".
מה רע בזה?
"כי כגודל התקווה, כך גודל ההתרסקות. זרמתי איתה, אבל אני הייתי גם זה שצריך לאסוף את הרסיסים כשהמציאות לא התאימה את עצמה לחלומות. עם הזמן היא למדה להיצמד לחלומות קטנים. האמנתי שזו דרך ריאלית יותר להתמודד".
מה החלום שלך עכשיו?
"להגיע לבת־המצווה של הבנות".
הם הכירו ב־2004. הוא כבר הספיק לשחק כשוער מכבי תל־אביב, לעבוד כעורך דין בתחום המסחרי הבינלאומי ולהפוך לאיש עסקים מצליח, גרוש ואב לבת קטנה. היא הייתה עורכת דין ידועה שכיכבה בעיתוני המשפט ובמדורי הרכילות. בדיוק הקים פרויקט בחברה גדולה באיטליה, כשחברה של נהרי הגיעה לשם לסקר את המיזם.
"החברה אמרה שהיא רוצה להכיר לי את קרן נהרי, ואני אמרתי שאני לא מעוניין", הוא נזכר. "כי קרן הופיעה יותר מדי בתקשורת, ובגלל שהייתי אחרי גירושים רציתי חיים שקטים. מתברר שהחברה חזרה לארץ וסיפרה עליי לקרן, שייצגה באותם ימים את זאב רוזנשטיין. הוא היה מיודד, כמוני, עם אברהם מלצמן, הבעלים של מסעדת 206, והיא ביקשה שזאביק יעזור לה לשדך בינינו. יום שישי אחד הגעתי עם הבת שלי למסעדה כהרגלי. המקום מפוצץ, תור ארוך בחוץ, אבל שולחן אחד באמצע ריק. ופתאום השתרר שקט כי רוזנשטיין, שהיה אז בשיאו, נכנס למסעדה עם בחורה יפהפייה. הסתכלתי עליו ואמרתי לעצמי, שיחק אותה. הוא התיישב בשולחן הריק והזמין אותי להצטרף. הכרנו קצת מהכדורגל. ניגשתי אליו והוא הכיר לי את קרן. בערב אמרתי לילדה שלי, עלמה, שהייתה אז בת חמש, 'עירבבו את אבא שלך. עשו לו כיפה אדומה'".
הקשר ביניהם היה קרוב למרות שגילת בילה את רוב ימות השבוע בחו"ל. "היה לנו חיבור נפלא", הוא אומר, "בתוך זמן קצר הפכנו לחברים בלב ונפש". אבל דווקא אז, חודשים ספורים להיכרותם, חלתה נהרי בסרטן השד. היא הייתה אז בת 32. "הרגשתי שיש לה גוש בשד", נזכר גילת. "הלכנו לבדיקות והתברר שמדובר בסרטן אלים מאוד. היינו ממש זוג בתחילת דרכו, והיו רופאים שרמזו לי שזה סרטן מהסוג שהורג ושקרן תמות צעירה. פעם אחת הרופאים אמרו לקרן בנוכחותי, 'גם אם יהיו לך ילדים, זה לא יהיה מהגבר הזה שלידך, כי גברים בתחילת קשר זוגי לא שורדים משבר כזה'".
איך קרן הגיבה?
"זו הייתה מהלומה גדולה, אבל היא התאוששה מהר והחליטה להילחם ולהבריא. לא היה לה ספק שהיא תצא מזה. היו בה כוחות־על. היא נשלחה לניתוח ובין הטיפולים הכימותרפיים הייתה שמה את הפאה על הראש ורצה לטלוויזיה לקדם את תיק ההגנה על רוזנשטיין. הייתי מסתכל עליה בהלם, בהערצה מוחלטת. היא התמודדה כמו נמרה".
שנה לאחר מכן התחתנו. "הבנתי שגם אם יש נסיגה, קיים סיכון גבוה שהסרטן יחזור", אומר גילת בגילוי לב, "אבל הרגשתי שהייעוד שלנו הוא להיות ביחד. המחלה לא הפחידה אותי. הייתי מאוד בשל לקשר וקרן מאוד רצתה להתחתן. בגלל הטיפולים הקשים היא בכלל לא ידעה אם נוכל להביא ילדים לעולם. אבל שנתיים אחרי החתונה אישרו לנו לנסות להיכנס להיריון, וזה קרה מיד. אחרי שגבריאל נולדה קניתי את הבית בסביון, וביום שעברנו אליו גילינו שקרן בהיריון עם מיה".
הסרטן נסוג והעניק הפוגה של שמונה שנים. "הייתה לנו זוגיות נהדרת", אומר גילת. "הגענו לחופה אוהבים ואופטימיים, היה לנו כל כך הרבה במשותף. הבנו אחד את השני במבט, והבית שלנו היה תמיד שמח ומלא בצחוק ובחברים. קרן בלעה את החיים. החלומות שלה היו ענקיים. הכל אצלה היה בגדול. כשהזמינה כמה חברים ל'ברביקיו אינטימי', איכשהו היו מגיעים 50, וכשהיא עשתה 'יום הולדת קטן בבית' פתאום היו פה 300 איש. היא הייתה שותפה אמיתית ושרת החוץ, מש"קית הבידור ואמא מדהימה, מסורה ומעורבת. תמיד ידעה איפה הבנות ומה קורה איתן וניהלה את החיים שלהן עד הפרטים הקטנים".
היא ייצגה עבריינים כבדים.
"קרן גדלה בבית של בני נהרי, סנגור פלילי ידוע, וחלמה להפוך לכזו בעצמה. לזכותה ייאמר שהיא לא חיפשה חיים קלים, ולמרות שיכלה לעשות התמחות בכל המשרדים הגדולים, היא בחרה דווקא בסנגוריה הציבורית ואחר כך גם עבדה שם. קרן האמינה שלכל אדם מגיעה הגנה ושגם לעבריינים עומדת הזכות לשיקום, ולכן זכתה לכבוד מהעבריינים הכי גדולים. פעם אחת ליוויתי את קרן לביקור אצל אסי אבוטבול בכלא. ראיתי שהוא התלחש איתה, ואחר כך הוא אמר לי, 'שמעתי שחלית, ואני כל כך אוהב את קרן שאני מוכן לתרום לך כליה כדי להציל אותך'. אשתו קארין סיפרה לי בהלוויה שאסי יושב בתא וממרר בבכי מצער על לכתה".
לא פחדתם מאיומים?
"קרן ידעה לאיזה תיק לגשת ולאיזה לא נכון להתקרב. כשהייתה נכנסת אל בית המשפט, קולגות, פרקליטים ואפילו השופטים היו מתייחסים אליה בכבוד ובהערכה עצומה. אני חושב שגם העבריינים קלטו את זה".
לעיתים היא ספגה ביקורת על הנכונות לייצג נאשמים בעבירות חמורות.
"היה מורה מכפר־שמריהו שהואשם בפגיעה מינית בארבע תלמידות. אף עורך דין לא רצה לגעת בתיק הזה, אבל קרן הוכיחה שהתלמידות רקחו מזימה כדי להפליל את המורה וזיכתה אותו. זה רק מוכיח את תפיסתה שכל עבריין ראוי להגנה".
גם אם הוא ארז אפרתי, מאבטח הרמטכ"ל לשעבר שהודה שתקף צעירה?
"זה היה מקרה מזעזע, וקרן לא הקלה בו ראש, אבל לא הסתדר לה שבחור כמוהו עשה מעשה כל כך מתועב. היו שמועות שהאלכוהול שנתנו לו לשתות במסיבת הרווקים היה מזויף וששמו לו כדור במשקה בשביל הצחוקים. אמנם לא הצליחו להוכיח את הטענות האלו במשפט, אבל קרן האמינה שמדובר במעידה חד־פעמית ושאחרי שאפרתי ישלם את חובו לחברה הוא יוכל לשקם את עצמו".
בסוף 2010, כשהיה בן 48, התפרצה המחלה של גילת לראשונה. "הייתי בשיא הכלכלי, המשפחתי והחברתי שלי", הוא מספר, "ופתאום הרגשתי לחץ באזור הסרעפת. הלכתי להיבדק והרופאים אמרו לי, עזוב, אין לך כלום. אחרי שבוע הלחץ הפך לכאב וחזרתי לרופא שעשה לי בדיקות מקיפות ואמר, יש לך אולקוס. התחלתי לקחת כדורים, וכעבור שבועיים הכאבים הפכו בלתי נסבלים. אבל הרופאים אמרו, אתה מפונק, יש לך מעי רגיז, בכל פעם מצאו תירוץ אחר. רק כשהגעתי למצב של עשרה כדורים ביום נגד כאבים, דרשתי שיעשו לי צילום סי־טי בניגוד לדעתו של הרופא שהתעקש שאני בריא. אני זוכר שחיכיתי לתוצאות במסדרון וכשהכריזו את שמי ונכנסתי לחדר, משהו במבט של הרופא לא בא לי בטוב. אמרתי לו, אתה לא איש בשורות, והוא אמר, נכון, גילינו שני סרטנים בגוף שלך, אחד בלבלב ואחד בכליה".
סיוט. איך הגבת?
"בתחילה בהלם. אבל מיד התעשתתי והבנתי שאני צריך לנהל את המחלה כמו ניהול סיכונים בעסקה. כשהתחילו הטיפולים והניתוח הראשון, הבנתי גם את המשמעות. נאלצתי לפרוש מכל עיסוקיי. הרופאים אמרו לי שיש לי חודשים ספורים לחיות, ואני, שהייתי רגיל לטוס כל שבוע לעסקיי בחו"ל, מצאתי את עצמי נכה במאה אחוז, מבלה בבתי חולים או בבית. אבל החלטתי להתמודד עם המחלה באופטימיות ובחוסן נפשי. אמרתי לעצמי, אני כבר לא יכול לרוץ יותר, וגם לא לעבוד או להרים משקולות, ויש לי שעות מאוד קשות של כאבים, אבל אני אופטימי, כי אני חי".
איך קרן הגיבה?
"היא התרסקה. שאלה מה יהיה על הבנות ועל האהבה שלנו. היה לה מאוד קשה, אבל היא אספה את עצמה, וכשהניתוח הראשון שלי עבר והתחלתי עם הטיפולים הכימותרפיים היא האמינה שבכוחות משותפים נצליח לצאת מזה".
ואתה?
"לאט־לאט ראיתי שאני לא מת. שאני נשאר בחיים. לאחר שהסרטן התפרץ שוב, הרופאה שלי, ד"ר טליה גולן, הציעה תרופה ניסיונית שנועדה להאריך את חיי בכמה חודשים באיכות טובה. בפועל אני חי כבר שש שנים עם המחלה. מגבר צעיר ובריא שיכול לעשות הכל אני מוצא את עצמי עם כאבים ותופעות לוואי קשות. רוב איבריי הפנימיים הוצאו או נחתכו. אבל אני שמח בדברים שאני יכול לעשות ולא מבכה את גורלי על הדברים שאני לא יכול לעשות. זאת הפילוסופיה שלי".
בד בבד עם המחלה של גילת, שב הסרטן ותקף את אשתו. גרורות רבות התגלו בגופה. "ואני ידעתי שהגענו למצב של כרטיס לכיוון אחד", אומר בעלה בעצב. "זה היה נורא קשה, כי ההפוגה מהמחלה גרמה לקרן להאמין שהיא בריאה. וכשהסרטן חזר זה היה בכל הכוח".
לא פשוט לנהל את החיים המשפחתיים כששניכם מתמודדים עם מחלה.
"היו לנו המון תמיכה ועזרה, אבל גם הרבה מאוד קושי. היינו שני אנשים בשיא הקריירה, בשיא העשייה, שפתאום לא יכולים לעבוד, שמוצאים את עצמם סובלים וכואבים בבית או בבתי חולים. קשה להבין מה זה להיות זוג חולה. היו תקופות שלא היה יום שמישהו מאיתנו לא ביקר בשיבא. והיו מקרים ששנינו אושפזנו, או שאני קיבלתי טיפול בחדר אחד וקרן עברה טיפול במחלקה אחרת. כשאתה בתוך הכאבים, אתה רוצה לעזור אבל גם שקוע בתוך המאבק הפרטי שלך. זה מאוד מאתגר. ועם זאת, היינו שם אחד בשביל השני, תמכנו ועודדנו. היו ימים שהרגשנו נורא והיו ימים טובים יותר. ניסיתי ללמד את קרן לשמור על איזון פנימי כדי לא לעוף על עצמך ואחר כך ליפול כשיש בשורות איוב. היינו במערכה כפולה, ערבים זה לזה. אף אחד לא הבין יותר טוב מאיתנו מה עובר עלינו. אבל שמרנו על אופטימיות זהירה. ברגעים הכי קשים היינו אומרים בצחוק, למה מגיע לנו כל הטוב הזה".
בשנים האחרונות הפסיקה נהרי להופיע בבתי המשפט. לאט אך בהדרגה נמנעה מייצוג לקוחות כי כבר לא הייתה מסוגלת לעבוד. "אבל המשימה שלה הייתה לנהל איזו שגרה ולשמור על בית שמח ואופטימי", אומר גילת. "בשנה וחצי האחרונות אמא שלה ואחותה טיפלו בה במסירות עילאית. הן לא עזבו את המיטה שלה ולא נתנו לה לשקוע. רק בזכותן היא הצליחה לתפקד ולחייך. אמנם ידענו שאנחנו מתקרבים לסוף, אבל קרן העדיפה לשדר שהכל בסדר ואני זרמתי איתה. אין תרופה שלא קניתי לה, אין טיפול שלא ניסינו. וכשהיא רצתה מכונית חדשה, למרות שידעתי שהיא לא תיסע בה אפילו אלף קילומטר, החלפתי לה את הרכב רק כדי לשדר שהעסקים כרגיל".
ברוח זו החליטה נהרי בדצמבר האחרון לקחת את המשפחה לאוסטריה, לחופשת הסקי הראשונה של הבנות. "היא עצמה בקושי הייתה מסוגלת לצאת מהחדר", אומר גילת בעצב, "וכשחזרנו, היא התמוטטה ואושפזה. אבל זה לא עניין אותה, ובפסח השנה היא החליטה שנוסעים עם הבנות לקפריסין. ושוב נסענו וחזרנו ומאז היא כבר לא יצאה מהמיטה. אבל גם מתוך החדר בבית או בבית החולים היא הייתה מעורבת בחיים של הבנות. ברגעים הכי קשים היא ידעה מי לוקח אותן, ומי מחזיר, ולאיזה חוג, ומה הן לבשו בבוקר. בשלושת החודשים האחרונים, למרות המצב שלה, הבית לא שידר מחלה. שמענו מוזיקה והייתה אווירה טובה ובאו חברים שלנו וחברות של הבנות, ולמרות שידענו שהמערכה עומדת להסתיים, הקפדנו על שגרה".
באיזה אופן?
"לפני שלושה שבועות, כשקרן השתחררה מבית החולים לחופשה לשבת, היא אמרה לי, 'מאמי, אני רוצה שהבנות ירגישו שהכל כרגיל, תזמין שלושה חברים לבריכה ולברביקיו'. והזמינה 40 איש. הייתי אחרי טיפול, גמור ובלי כוח, ובכל זאת הסתכלתי עליה בחיוך ואמרתי, 'תגידי, מאמי, מה עשית לנו עכשיו?' אבל היא התעקשה, 'תביא עזרה אם אתה רוצה, כדי שגם אם שנינו לא מסוגלים לזוז, שהבנות ירגישו שהיום שבת ושיהיה להן שמח'. ובאמת באו חברים ועזרו לארגן והכל דפק בדיוק כמו שקרן אוהבת".
היא משכה את הזמן, אומר בעלה, אבל כשהגיע הרגע, שיחררה. "השלווה שבה היא נפרדה מכולנו הייתה מעוררת הערצה", הוא מספר בדמעות. "קרן הבינה שהגיע הזמן, וכמו שידעה להגיד לפני כן שהיא תצא מזה, ככה היא אמרה שהפעם הגיע זמנה. בשיחות האחרונות שלנו היא אמרה לי, אני לא מפחדת למות, אני מפחדת רק מה יהיה עם הבנות".
הכנתן אותן?
"חודש לפני הפטירה, באשפוז האחרון, הבנות שאלו אותי אם אמא עומדת למות. אמרתי שאני מקווה שלא, ואז הן שאלו, אפשר למות מסרטן? ואני אמרתי שכן, אבל שאנחנו עושים הכל כדי להציל את אמא. מצד אחד נתתי תקווה, ומצד שני היה צריך להכין אותן. קרן קנתה להן מתנות שיפתחו לאחר מותה, ואני הפצרתי בה לצלם להן קטע של פרידה לפני שתשקע בתרדמה. בתחילה קרן צחקה. היא אמרה, אני לא נראית מספיק טוב בשביל להצטלם. ובכל זאת, מאוחר יותר היא הקליטה לבנות קטע פרידה מרגש. המסר שלו היה שאמא לא תזכה לראות אותן גדלות, אבל תמיד היא תהיה איתן ותשמור עליהן מלמעלה.
"השבועות האחרונים היו מאוד קשים, אבל קרן הייתה מוקפת באהבה. לא זזתי מהמיטה שלה וכך גם ההורים שלה ואחותה, והחברות והחברים המדהימים שפשוט עטפו אותה בחום ובאהבה. אמא שלה סעדה אותה במסירות אין קץ, תוך כדי שהיא גם מטפלת בבנות. אבל בימים האחרונים קרן מאוד סבלה. היה ממש נורא לראות אותה מתייסרת כל כך. היא לא הסכימה לקבל תרופות הרדמה וסבלה עוד קצת, בשביל הבנות. היא סחטה את הלימון עד כמה שאפשר. רק בשבוע האחרון לחייה היא הכירה בכך שהסוף הגיע. בלילה היא אמרה לי, הכרנו מאוהבים ואנחנו נפרדים מאוהבים. ולמחרת, כשהחברות נכנסו לחדר שלה, היא הסתכלה עליהן בחיוך עייף ושאלה, אתן רוצות שיחות סיכום ופרידה בנפרד או במקובץ? כולן נשתלו ורק אני והיא התחלנו לצחוק. כי קרן הגיעה לרמה כל כך גבוהה של השלמה.
"יומיים לפני פטירתה עשינו ארוחה משפחתית אצלה בחדר. היה לנו מנהג שכל אחד מספר מה הוא עשה באותו יום, וקרן אמרה שהיא עברה טיפול, ושיש סיכוי שהוא לא יצליח ושאמא לא תחיה. זו הייתה הפעם האחרונה שהבנות ראו אותה ערה. כי למחרת היא התחילה לקבל תרופות נגד כאבים שהרדימו אותה.
"הבאתי את הבנות לראות את אמא ישנה. הסברנו להן שאמא כבר לא תתעורר, שהיא מאוד סבלה ושעכשיו כבר לא כואב לה יותר ושהן יכולות לדבר איתה ואליה, שהיא שומעת אותן, אבל היא כבר לא מסוגלת לענות. והבנות טיפסו על המיטה שלה, וחיבקו ונישקו אותה ובכו מאוד, וכל הזמן שאלו אם זוכרים לתת לה אוכל ומים דרך העירוי, אחרת היא תמות. בלילה האחרון שלה הן עוד התקשרו אליי לבית החולים וביקשו שאשגיח שנותנים לאמא אוכל ומים, אחרת היא תמות".
לפנות בוקר היא נפטרה. וגילת נסע להוציא את הבנות מבית הספר וסיפר להן שאמא כבר לא סובלת. "הקפדתי להגיד שהיא נפטרה ומתה, כדי שיבינו שזה סופי, אבל הוספתי שהיא תמיד תהיה נוכחת בחיים שלנו", הוא אומר. "הצעתי שניסע לבית העלמין ונבחר לאמא חלקת קבר. וכך עשינו. ישבנו על האדמה, שלושתנו, התחבקנו ובכינו, ואני הסברתי להן בדיוק איך יתבצע טקס הקבורה. קרן ואני החלטנו מראש שהקבורה תתבצע בארון כדי לא ליצור טראומה. הבנתי שצריך לתת לבנות הפעלות, אז ביקשתי מהן לקשט את הארון. והן הכינו לקרן ציורים ויצירות ולפני ההלוויה הדבקנו אותם על הארון שלה בעזרת חברה מאוד קרובה, קישטנו באבנים ובברכות ושלחנו אותה לדרכה עטופה ואהובה".
המוות שלה לא מעצים את הפחד שלך?
"לא. גם כשהמוות הוא עובדה מוחלטת, זה לא עניין של ייאוש. המוות הוא הדבר היחידי הוודאי בחיים, הוא חלק מהחיים וצריך לדעת להתכונן אליו ולמות נכון".
למות נכון?
"למות נכון זה קודם כל לא לפחד למות. כשאתה לא מפחד למות, אתה גם לא מפחד לחיות, וכשאתה לא מפחד לחיות אז אתה יודע להתמודד עם האתגרים בצורה הרבה יותר נכונה ושלווה. במשך השנים ליוויתי חולים רבים וגיליתי שהאנשים שמצליחים לשרוד הכי הרבה זמן עם סרטן הם אלה שלא רוצים לנצח אותו אלא לשרוד ולא מרחמים על עצמם, אלה שמבינים שמדובר במרתון ושצריך להתמודד עם משברים בדרך ולהודות על מה שיש".
גם אתה מרגיש כך?
"גם אם אמות היום, קיבלתי בונוס של שש שנים. אם הייתי הולך לעולמי לפי תחזיות הרופאים, הבת הקטנה שלי בכלל לא הייתה זוכרת את אבא שלה. בשש שנות המחלה צברנו כל כך הרבה חוויות משפחתיות משותפות ואני אסיר תודה עליהן. אין בי גרם של גרידיות. אני מתמקד כרגע בלגדל את הבנות ולהמשיך לתמוך ולקדם את המודעות הציבורית ואת התמיכה בחוקרי הסרטן בישראל במסגרת תפקידי כיו"ר הקרן לחקר הסרטן בישראל — ICRF".
לקרן לחקר הסרטן הגיע דרך אשתו שהוזמנה לחוג בית שעסק בזה, וחזרה הביתה מלאת רשמים. "היא החליטה לעשות בבית שלנו ערב התרמה", מספר גילת. "ובאמת הגיעו שני חוקרי סרטן צעירים ומבריקים שדיברו על פיתוח תרופות למחלה שהפכה למגפה החדשה של המאה ה־20. אני זוכר שכשהחוקרים סיימו לדבר, אמרתי לאורחים שלנו שאלמלא התרופה הניסיונית שלי, לא הייתי נמצא איתם באותו הערב. מאותו רגע הבנתי שהייעוד שלי בחיים הוא להעלות את המודעות לחשיבות המחקר בעיקר בשביל הדורות הבאים, כדי לרפא את הסרטן או לפחות להפוך אותו למחלה כרונית שאפשר לחיות איתה".
פרחים על הקבר
היום השני לשבעה, וגילת יוצא אל הקבר של נהרי לסדר את הפרחים ולהשקות את האדמה. "הרגליים והלב הובילו אותי לשם", הוא אומר. "ישבתי מול קרן וחשבתי שמגיע לה לנוח סוף־סוף מהייסורים, מהכאב, מהחרדות ומהפחד. אפילו צחקתי קצת ואמרתי לה, 'את רואה, כמו שבכל שבת היית יושבת עם האורחים ולא עושה כלום ומתזזת אותי, גם עכשיו את שוכבת ונחה ואני מסדר לך את הפרחים כדי שתהיי מרוצה'. לצד הקבר שלה שמורה עוד חלקה בשבילי. לפני ההלוויה הילדות שאלו, אבא, זה המקום שלך כשאתה תמות? ואני אמרתי להן, כן, אמא בחלון ואני במעבר. כמו שהיא אוהבת". •
