השחפים של אסואירה, אחת מערי החוף היפות ביותר במרוקו, מכסים את השמיים. בנמל צועדת קבוצה צבעונית ומחפשת מקום לאכול בו. במסעדת הדגים שעל החוף חלק מהסועדים מזמינים שרימפס. אחרים מבקשים דג ברשת צלייה חדשה, היישר לצלחת חד־פעמית. הם יושבים שם, חרדים, דתיות, חילוניות וערבים, לארוחת צהריים של טיול בטבעיות כמעט בלתי נתפסת. בערב, במקום להיכנס למיטות, יעטו כולם גלביות צבעוניות ויישבו יחד בהילולה לזכרו של הבאבא חאקי. חלקם ישירו את השירים מבית אבא בעל פה, אחרים ידבקו במילים הכתובות שבטלפון, חלק יבהו במחזה במבט משועשע וספקני. נגן העוד המקומי יפעיל את קסמו, ושוב הגיוון האנושי יפתיע: ליטאים וחילונים גמורים, מוסלמים ויהודים, אישה חסידית ומתנחלת יפזמו יחד את אותו ניגון געגועים עתיק: "אעופה אשכונה / וארחיקה נדוד / במדבר אלינה / ואולי אמצא דוד".
הרגעים האלו, שנראים בהתחלה כמעט טובים מדי ומהונדסים מדי על פי הנוסחה השחוקה של "דו־קיום", הם שגרה במשלחת שאליה הצטרפתי. 23 המשתתפים מגיעים מכל קצוות החברה הישראלית, אבל לצד השוני גם חולקים הרבה במשותף: כולם דמויות ייחודיות וחד־פעמיות בקרב המגזרים שמהם הגיעו, שקשה מאוד לאגוד באיזשהו סטריאוטיפ מוכר ונוח. כולם אנשים עם אג'נדה בוערת, סל ערכים ודעות מובהקות, שאינם נרתעים מהמילה הבזויה "פוליטיקה" ושואפים להשתלב בה. לכן הם השתלבו ב"120": תוכנית להכשרת דור חדש של פוליטיקאים שמפעיל מכון "שחרית", המתמקד בפיתוח מנהיגות חברתית.
כמו כל סיפור טוב, גם המסע שלנו מתחיל בקלישאה: מפגש עם היועץ היהודי של מלך מרוקו, אנדרה אזולאי, במלון הסמוך לארמון שבעיר רבאט. אגב, יש הסבר פשוט לכך שכמעט כל יהודי מרוקאי יכול לקשור עצמו למלך. המלאח, השכונה של היהודים, שכנה תמיד בסמוך לארמון המלך כדי שלא ייפגעו. כפועל יוצא מכך עבדו יהודים רבים במפעליו של המלך או כאנשי חצרו והיו גאים בכך מאוד, גם אם לא פגשו בו מעולם.
אזולאי משמש יועץ בכיר למלך מרוקו, מוחמד השישי, עוד מימי אביו – חסן השני. המפגש איתו הוא הפתיח המושלם לקבוצה שעסוקה כל כך בשאלות של זהות. "אני מרוקאי, יהודי, ערבי ובֶּרְבֵּרִי. אני לא אומר את זה בשביל לרצות מישהו, אני גאה בכל אחת מהזהויות שלי ומחובר לכל אחת מהן דורות רבים. אני יודע שזה נשמע סותר, אבל אני כל הזהויות האלה, וזה מה שעושה אותי מה שאני", הוא אומר בחיוך. "לצערי, החשיבה נהייתה בינארית במקום מורכבת. הדור שלכם צריך לחגוג בקול רם את המורשת שלכם, כי היא מורשת פנטסטית".
כך, במשך 10 ימים, באוטובוס אחד, אנחנו נודדים בין בתי עלמין, בתי כנסת, מסגדים, שווקים וארמונות. האידיליה של הקבוצה המשונה לא עשויה מפלסטיק. במיקרופון המקרטע הם מספרים על עצמם, ולא מהססים להתווכח עד לב השמיים. כשמיכל פרומן (33), תושבת תקוע שנפצעה בפיגוע בזמן שהייתה בהיריון, מתארת את משנתה המדינית, החברים הערבים בקבוצה זעים באי־נוחות. היא מספרת ברגישות מפתיעה כיצד ראתה את חוסר האונים, האובדנות והבלבול בנער שפגע בה. איך פירשה זאת כקריאת השכמה. באותה נשימה, כתושבת גוש עציון היא לא רואה חלופה לבית שלה. שוחרת שלום, כלתו של הרב מנחם פרומן זצ"ל, מחפשת נתיב שאין פירושו פינוי.
סלימאן אלעמור (39), תושב כסייפה שבנגב המזהה עצמו כבדואי־פלסטיני, לא נשאר חייב. הוא מדבר מיד אחריה, ומסביר בפירוט מרשים מדוע אינו יכול להסכים איתה כמעט על דבר. "נמאס לנו מהקלישאה של דו־קיום שכולל כיבוש. הסיפור הזה על המוסכניק שהוא החבר הכי טוב שלכם, זה שאנחנו טובים מספיק לבנות לכם בתים אבל לא בשביל לקבל זכויות, הוא בלתי נסבל. בעבר לא הסכמתי להיות חלק מתוכניות שהיו בהן מתנחלים. הכיבוש בשבילי הוא מציאות חיים חולה, לא תחביב", הוא אומר בקול שבור, "אבל אני פה. אני פה כי אני חושב שזו ההזדמנות האחרונה שלנו. כי חשוב לי להבהיר עד כמה עבורנו הסכם פירושו פשרה בדיוק כמו אצלכם".
"להפך! אני, בלב שלי, כבר מוכנה להתפשר, אבל אתם לא! אתם רוצים שנפנה את כל ההתנחלויות!" קוראת פרומן בתגובה. "מבחינתנו קווי 67' זו כבר פשרה ענקית", עונה לה נסערת אימאן חטיב יאסין (53), תושבת יפיע. "בכניסה לבית שלי יש תמונה של ארץ ישראל השלמה, עם יפו וחיפה ורמלה. אני מוותרת לא פחות מכם!"
שום פרה אינה קדושה, כל נושא ראוי לדיון: מחוק המואזין ועד נאומו של הרב יגאל לוינשטיין נגד מתגייסות, מהתקרית באום אל־חיראן ועד החקיקה נגד זנות. לצד הכיבוש, נדמה שהנושא הנוכח ביותר הוא המשבר העדתי. אולי זו מרוקו, אולי זו הקבוצה בעלת הרוב המזרחי המובהק ואולי זו מציאות החיים בארץ, שנעה בין נאום מנשקי הקמעות של יאיר גרבוז ל"גן המזרחי" שקופץ לפעמים לראש הממשלה.
נריה כנפו (27) הוא בן לשושלת של משפחות רבנים מכובדות ממרוקו. ממייסדי "צעירי הבית היהודי", פעיל פוליטי וחברתי. "אני חושב שההבנה הכי משמעותית היא הצורך לשבור את שרשרת המזון", הוא אומר. "גם כאיש ימין אני יכול לקדם שלום, סולידריות וצדק חברתי מתוך העולם המסורתי שאני מגיע ממנו. מבחינתי המסורת היא נכס שכל החברה הישראלית יכולה להרוויח ממנו, בעיקר כי היא מסייעת לנו לשבור את הדיכוטומיות שכל כך דוחפים אותנו אליהן. ואני אומר את זה כאדם יהודי דתי שלא יכול לעצום עיניים אל מול התרבות המוסלמית שהיא חלק מאבותיי – אבל בהחלט גם חלק ממני בנוף הארצישראלי".
"לפעמים נדמה לי שבלי כוונה קורה פה ההפך ואשכנזים מרגישים לראשונה מעין מיעוט פחות פריווילגי, בהפוך על הפוך", אומר אופיר שיק (36), חובש כיפה גם הוא, מייסד המכינה הקדם צבאית "תבור" בנצרת־עילית ומנהל מיזם "לב בגליל" לקידום יזמות ממשלתית בגליל. "לוקח זמן למצוא את האיזון, לשים לב שמזרחים לא משתמשים באותה כוחניות שהופעלה עליהם – רק הפוך. אין לי מפלגה שאני מזוהה איתה, ובכל זאת אני מרגיש לפעמים שהדיאלוג פה, בקבוצה, מנותק מההוויה הישראלית. שיש לנו הרבה על מה לעבוד כדי לייצג את השטח".
המסע המשותף במרוקו הוא רגע השיא של תוכנית הכשרה בת שנה, שאמורה לתת לחברי "120" את הכלים לעשות את הצעד: להיכנס לזירה המרתיעה והמשוסעת של הפוליטיקה הישראלית ולדבר בה בשפה אחרת – שפה חדשה שלא מוותרת על הזהות שלהם ועל עמדותיהם, אבל מנסה לייצר עומק. שיח של מחלוקת שלא מתעלם מהאפשרות לשותפות. חלקם שואפים להשתלב במפלגות שהם פעילים בהן, אחרים מדברים על פוליטיקה מקומית. שמואל דרילמן, חרדי ירושלמי, אומר חצי בצחוק וחצי ברצינות: "בתכלס, בירושלים צריכה להיות מפלגה של ערבים וחרדים. כשחושבים על זה, יש לנו בדיוק את אותן שאיפות ואת אותן בעיות, וגם אין לנו מחסום של שיתוף פעולה, כי זה לא שאנחנו מצטיינים בלאומיות. זה לא העסק שלנו".
גלי סמבירא, ראש התוכנית, מודה: "אנחנו לא מנסים לייצג את כולם, אלא לייצר שיח של האנשים המתונים מכל מחנה בחברה הישראלית. אני מאמינה שאפשר להחליף את השיח המקטב בשיח של שותפות, בלי להתפשר על הדעות והערכים שלנו. לכן תמצאי פה גם מצביעי בל"ד ומרצ וגם מצביעים של הליכוד והבית היהודי. האמת היא שרוב האנשים מרגישים שאין להם בית פוליטי. הם מצביעים בלי ברירה. אולי אם כל הנציגים שמרגישים לא שייכים בשום מחנה פוליטי יעשו את הצעד וייכנסו לזירה הזו, כולנו נרוויח פוליטיקה אחרת".
לרוב, תוכניות מסוג זה מוצאות חיבוק חם בסיורים אצל יהודי ארצות־הברית או באוניברסיטאות באירופה. אז למה דווקא מרוקו? "אם היית רוצה ללמוד חברה מרובת תרבויות, עם יחסי יהודים־ערבים, קשרים של מיעוט ורוב, ומורכבות של לאום ודת, מסורתיות וקדמה, והיית רוצה מקום שמעורר חוויות של זהות ומערער תפיסות של נכון ולא נכון, אז מה הקשר אנגליה?" אומרת סמבירא בחיוך. "כן, אנחנו נוסעים למרוקו כדי להגיד שאפשר וחשוב ויותר הגיוני ללמוד מתרבות המזרח. וכן, בקבוצה שלנו יש הגמוניה מזרחית מסוימת, שמאפשרת לכל אחד לצאת מאזור הנוחות שלו".
"יתגדל ויתקדש שמיה רבא", נשמע קול נשי, סדוק, בבית הקברות העצום במרקש. זהורית שורק (42), אישה דתייה, לסבית, תל־אביבית ומרוקאית, עומדת מעל לקבר סבא רבא שלה, שאול בן־שימול, והוגה את המילים העתיקות בקול רם וגאה. "זהורית, כמו סבתא זוהרה, הבת שלו", היא אומרת ומוחה דמעה. שם, בין חברי הקבוצה, המראה שלה אומרת קדיש ומלטפת את האבנים עושה רושם כמעט רגיל. בליל הזהויות לא נראה סותר אפילו לרגע, אלא הרמוני. משתלב היטב בדמותה של האישה, שמעידה על עצמה כמי שבמשך שנים התכחשה לזהותה המזרחית. "פה אני מרגישה שמצאתי מקום שאליו אני שייכת בפשטות, בלי מאמץ. תחושה לא מוכרת לאחת כמוני. אני מסתובבת ברחובות וכולם נראים כמו סבא שלי. אפילו השפה, שלצערי אני לא דוברת אותה, החלה להתגלגל על לשוני בקלילות יחסית".
היישר ממרוקו תטוס זהורית לוועידת איפא"ק בארצות־הברית. כחברה במקום ה־20 ברשימת יש עתיד היא תנחת בבירת המערב כדי לשוחח על זכויותיהם של גאים וגאות בישראל. "יהודי מרוקו עלו לכאן מתוך ציונות, ויהודי ארצות־הברית פועלים מעבר לים מתוך ציונות. הדילוג הזה הבהיר לי עד כמה מדינת ישראל היא הבית של העם היהודי, אבל גם כמה עבודה יש בבית ורחוק מהבית, בשביל לשנות", היא אומרת.
בערב שבת צועדת החבורה אל בית הכנסת לקבלת שבת ותפילת ערבית. חלקם לבושים בכפתנים – חלוקים מרוקאיים מסורתיים שקנו בשוק המקומי. החברים הערבים מצטרפים. "אני לא מבין למה אני צריך לשים כיפה בכניסה לבית כנסת", אומר אלעמור במרמור. "זה כמו שאנחנו נוריד נעליים בכניסה למסגד", עונה אחד החברים באופן אוטומטי. "זה לא נכון. הכיפה היא סממן דתי ויהודי. אף אחד לא יבקש ממישהי לשים רעלה. אני שם את הטלפון על שקט בבית הכנסת מתוך כבוד, ומבקש מכם להוריד נעליים במסגד מתוך כבוד. אבל מה הכיפה קשורה לראש שלי?" יש רגע של מבוכה שנשבר בחיוך.
בתפילת שחרית של שבת הקדיש החזן תפילת "מי שברך" מיוחדת למען שחרורו של אברה מנגיסטו בן אגרנש משבי חמאס. אבי יאלו (33), פעיל חברתי יוצא אתיופיה, הפך למזוהה מאוד עם מאבקם של צעירי העדה – נגד גזענות, נגד אלימות שוטרים, וגם למען שחרור של מנגיסטו. "המעמד הזה היה מרגש מאוד, כי יש איזו סולידריות יהודית של 'לא תעמוד על דם רעך'", הוא אומר. "תכף נשוב לארץ ולמניית הימים המתסכלת, ומבחינתי התפילה הזו פה, באפריקה הרחוקה, היא כוח גדול".
העיר האדומה, שכל המבנים בה בצבע חמרה, היא עירוב משוגע בין ירושלים לתל־אביב. עולם מפואר שמקופלים בו דורות על דורות של מסורות ותרבויות עתיקות, אבל כולל גם שדרה מפוארת המשובצת בחנויות של נייקי ונספרסו. במרקש גם התגלתה ההפתעה הגדולה של המסע: תנועת החיפוש אחר המקורות היא כפולה - לא רק היהודים מחפשים אחר שורשי תרבותם הערבית, אלא גם הערבים מחפשים אחר השורשים שלהם בקרב היהודים. העיר מזמנת לנו מפגש עם ערבים צעירים בני המקום, שמקדישים זמן, אנרגיה וכסף כדי לשחזר, לשמר ולספר את הסיפור היהודי־ערבי.
הקבוצה הראשונה שפגשנו היא "מימונה קלאב", ארגון סטודנטים מרוקאי שפועל להעלאת המודעות בקרב הדורות הצעירים במדינה למורשת היהודית המקומית. הסטודנטים שאנחנו פוגשים נראים כמו קבוצת צעירים מאוניברסיטת תל־אביב או מהאוניברסיטה העברית: מעודכנים, צבעוניים ואופנתיים. כולם ערבים או בֶּרְבֵּרִים, אף אחד מהם לא יהודי. ובכל זאת, על היד שלהם יש חוט אדום, בדיוק כמו החוטים שמחלקים בקברו של הבאבא סאלי.
בתוך זמן קצר אנחנו מגלים שהסרט האהוב עליהם הוא "טיפת מזל" בכיכובם של זהבה בן וזאב רווח, וחלקם מספרים שאפילו הגיעו לבקר באשדוד. "זו בעצם מרוקו הקטנה", הם צוחקים. חברי "מימונה" לומדים עברית והיסטוריה יהודית ומארגנים אירועי תרבות המבוססים על התרבות היהודית־מרוקאית. את השם בחרו מכיוון שבשבעת ימי הפסח נמנעו יהודי מרוקו להיכנס לבתי שכניהם מחשש לחמץ, ובתום החג פתחו את הבתים לחגיגה גדולה – המימונה המוכרת לכולנו. עבורם זהו ה־חג שמסמל את הקשר התרבותי העמוק בין היהודים למוסלמים המרוקאים.
אלמהדי בודרא, נשיא הארגון, מתאר: "מבחינתנו, המורשת של יהדות מרוקו היא חלק בלתי נפרד מהמורשת של האומה כולה. אנחנו שואפים לשמר ולקדם את ההיסטוריה והמסורת העתיקה של הקהילה הזאת מתוך מטרה לעודד הרמוניה בין יהודים ומוסלמים. למשל, אלפי אנשים השתתפו באירועי 'ימי יהדות מרוקו' שאירגנו. בספטמבר 2011 אירגנו כנס לזכר קורבנות השואה הנאצית ולכבוד המלך מוחמד החמישי שסירב לסייע לרדיפה של יהודים במהלך הכיבוש של ממשל וישי".
"אבל מה עם האחים הפלסטינים שלכם? איתם אין לכם סולידריות?" שואלים כמעט ביחד החברים הערבים בקבוצה.
"אנחנו לא ציונים, ולא עוסקים במתיחות של היהודים עם הפלסטינים בארץ ישראל", הם שולפים תשובה מוכנה היטב, "המחויבות שלנו היא למורשת של יהודי מרוקו, וזה ממש לא נוגד את זה שאנחנו מתפללים להסדר שיוביל לסיום הסכסוך, ולא הופך אותנו לפחות מוסלמים".
מפגש מרתק נוסף היה עם הקולנוען הצרפתי־מרוקאי כאמל אשכאר. אשכאר נולד למשפחה ברברית־מוסלמית בכפר טינריר הסמוך לעמק הטודרא. כן, המקום שבו שוכן אותו כפר טודרא המפורסם, שעליו שר שלמה בר עם להקת "הברירה הטבעית". כשהיה בן חצי שנה היגרה משפחתו לצרפת, אבל הוא שב לכפר הקטן בהרי האטלס בכל קיץ, ושמע שוב ושוב על השכנים היהודים שביום בהיר אחד נעלמו מהעמק. כמי שהיגר בעצמו, סיפורם של אותם יהודים עלומים קסם לו. הוא למד עברית והיסטוריה יהודית, והחליט לצאת לחפש את הקהילה שעזבה את העיירה הקטנה ועלתה יחד לארץ ישראל. בין הקיבוץ לעיירות הפיתוח הוא מוצא אותם, יהודים מרוקאים שהיו שכנים וחברים אי שם בטינריר. המפגש הזה, בצומת של תרבויות, מחיה מחדש את המוזיקה, הסיפורים ואורחות החיים שהיום הפכו עבורנו לזרות כמעט לחלוטין. הסרט זכה בפרסים רבים, שודר בטלוויזיה הלאומית של מרוקו בשעת שיא וזכה למיליוני צפיות.
"לא רק אתם באתם לפה, למרוקו, לחפש אחרי מקורות שאבדו", מספר אשכאר. "גם אנחנו, המרוקאים, במסע חיפוש אחריכם. ואנחנו צריכים לתת לחיפוש הזה מקום, להרשות לעצמנו להשתהות בו רגע. וזה לא משנה מה המוצא שלנו. אתם עם של גולים, עם שבנוי מאינספור תרבויות, אתם חייבים את זה לעצמכם כי יש לכם הרבה יותר מקורות ללמוד מהם".
במשך כל הטיול חולקות חדר שתי נשים שונות בתכלית: אלקס ריף (31), רווקה חילונית יוצאת ברית־המועצות, ואסתי שושן (40), חרדית מזרחית ואם לשלושה. שתיהן בולטות מאוד בנוף עם המצלמה הצמודה, שלא מפסיקה לתעד. שושן משתלבת, נראית כמעט מקומית. "אני כבר רגילה שעוצרים אותי לבידוק ביטחוני בנתב"ג, פה לפחות זו מחמאה", היא צוחקת. אלקס נראית כתיירת קלאסית, למרות הצעיף המגולגל על הראש והנינוחות הטבעית בסמטאות ובשווקים.
ריף נולדה באוקריאנה. בגיל חמש עלתה ארצה ומאז עשתה כל שביכולתה להיות "כמו כולם", הישראלית שאנחנו אוהבים לאהוב, הכי רחוקה מהתואר "רוסייה" שהוטח בה כבר בגן הילדים. היום היא אמנית, ממקימות "הבריגדה התרבותית" – קבוצת צעירים דוברי רוסית שפועלת להפוך את הסיפור והתרבות של יוצאי ברית־המועצות לחלק מהתרבות הישראלית. "זה מוזר להיות במסע שורשים של מישהו אחר", היא מודה. "הרבה פעמים בטיול הרגשתי שאני צריכה לשים בצד את הסיפור שלי, כדי לפנות מקום לסיפור של מישהו אחר. זה לא היה קל: הסיפור של תרבות יוצאי ברית־המועצות רק מתחיל לצאת לאוויר העולם ולהיאבק על מקומו במרחב הציבורי, והנה כבר מבקשים ממני: גברת, הואילי בטובך להקשיב לסיפור המושתק של מישהו אחר. ובכל זאת, פה הבנתי לראשונה מה בדיוק הסיפור הזה של 'טוב משותף' שאנחנו מדברים עליו ב'שחרית': מציאת האיזון המורכב שנותן במה שווה לנרטיבים של כולנו. לכולנו תפקיד כפול: גם בהנכחת התרבות שלנו וגם בפינוי מקום לתרבויות האחרות". מבחינת ריף, הביקור במרוקו, עד כמה שהוא מוזר ומרוחק, מזכיר לה מאוד את המסע שלה עצמה: "החלק המשמעותי ביותר מבחינתי היה כאשר החברים לקבוצה הפקידו בידיי את הרגעים שבהם גילו מחדש את השורשים שלהם. הרי אני מכירה את התחושה הזו מקרוב. אני יודעת איך זה מרגיש לגלות עבר שנקבר תחת הר של חוסר צדק. כך יצא ששמתי את עצמי בצד, אבל גם לא שמתי. הקשבתי לסיפורים המרהיבים של יוצאי מרוקו, אבל הסיפור שלי המשיך להדהד בי".
ומה עושה אמנית בסיור של פרחי פוליטיקה? "מבחינתי אמנות היא כלי פוליטי שאני משתמשת בו", היא מסבירה. "בתוכנית יש לי אפשרות לעמוד על סף המים ולהחליט אם אני רוצה להכניס את הרגליים לביצה של הפוליטיקה. אני כל הזמן לומדת, והמפגש הכי משמעותי מבחינתי היה עם נשים חרדיות. מדהים לראות איך ההתמודדויות נראות מהעיניים שלהן. כמה מה שמובן מאליו עבורי הוא מאבק בלתי נגמר עבורן".
שושן גדלה בצפת, אחת מ־12 אחים במשפחה מרוקאית־חרדית. מבטה מפוכח, תובנותיה חדות. "אנחנו, החרדים המזרחים, מסתובבים עם גב מצולק. הגזענות שמפנים כלפינו חרדים אשכנזים בוטה פי אלף, על השולחן, בלי שום תחפושת או פוליטיקלי קורקט. מצד שני, כאישה חרדית אני עמוק־עמוק ברצפת הבטון יחד עם לא מעט נשים חרדיות אשכנזיות שמתקשות כמוני לשאת את ההשתקה וההדרה. משם המלחמה על הזכויות שלנו הרבה יותר סיזיפית ומתסכלת ולא תמיד ברור לי לאיזה צד אני שייכת".
שושן עומדת מאחורי תנועת "נבחרות", שנאבקת על זכותן של נשים חרדיות להיבחר כנציגות ציבור בכנסת דרך המפלגות החרדיות. התנועה העירה שיח פוליטי סוער במגזר החרדי: לפתע זה לא רק סיפור נשי, אלא כל חרדי עובד, משכיל, צעיר, שואל את עצמו בקול רם אם המפלגה שהוא מצביע לה באופן אוטומטי באמת מייצגת אותו.
הפמיניזם של שושן יומיומי, מורכב יותר ומציאותי יותר מזה החילוני־אשכנזי. מרוקו, מהבחינה הזו, לוכדת את מורכבות חייה באופן מאוד עמוק. "מצד אחד אני מסתובבת פה כבת בית. השפה שהתביישתי בה קמה לחיים, היחס הבלתי נסבל שחווינו בגלל השייכות שלנו עובר בן רגע לגאוות יחידה. מצד שני, די ברור שמצבן של נשות מרוקו לא מזהיר. כל הזמן אני לומדת פה דברים חדשים. על עצמי, והמאבקים שלי, שדומים באופנים רבים למאבקים של הפמיניסטיות המרוקאיות, של חברתי הפלסטינית למסע, ואפילו למאבקים של אלקס בהכרה בתרבות שלה, שרחוקה ממני כרחוק מזרח ממערב. להגיע למרוקו עם משקפיים פוליטיים זו חוויה מכוננת".
את יומנו האחרון במרוקו העברנו בקזבלנקה. בין מסגד חסן השני, מבנה שכל כולו פאר ומלאכת מחשבת, לסמטאות העיר המלאות פועלים, קבצנים ורוכלים. הקניות האחרונות נדחפות לתיקים, החזה מתמלא עוד רגע באוויר היבשת הזרה הזו. חוזרים הביתה, ולכל אחד מהמשתתפים משא כבד. משא שאיתו הוא הגיע, ואיתו הוא חוזר. "עכשיו חובת ההוכחה עלינו", אומר אחד מהם חצי בצחוק, חצי ברצינות. "האם נצליח להרכיב משקפיים חדשים, חדים והוגנים יותר, כשנשוב לבסיס האם".
