יחזקאל לזרוב הוא אמן מוכשר ורב־תחומי, שהתחיל דרכו כרקדן בלהקת בת שבע, אבל הפך במשך השנים לשחקן בולט, כוריאוגרף, במאי, מחזאי־מעבד, ואפילו מעצב במה. בהצגה החדשה שלו, 'תמונתו של דוריאן גריי', העולה בהבימה, הוא מנסה להביא לידי ביטוי את כל כישרונותיו.
ההצגה מבוססת על ספרו של אוסקר וויילד, שהוא מעין משל מוסרי מודרני על אדם ציני ונרקיסיסטי, המרוכז בעצמו ובתענוגותיו. דוריאן הצעיר והיפה זוכה לפורטרט מחמיא מידידו הצייר, באזיל, אך באותו הזמן הוא מתחבר להנרי, חבר אחר והדוניסט מושבע. בהמשך מנצח הצד הציני בנפשו את הפן התמים והיפה, והתמונה שלו הופכת לשיקוף של נשמתו ההולכת ומסתאבת - בעוד פניו נותרות צעירות ויפות לנצח.
לזרוב החליט משום מה לספר את הסיפור במהופך, מהסוף להתחלה. זה רעיון דרמטורגי מעניין, המזכיר את הטכניקה הסיפורית של חלק מהטרגדיות הגדולות, כמו 'אדיפוס המלך', אך כאן הוא לא עובד. התמונות המקוטעות, עם כתוביות המסבירות את מעבר הזמנים אחורה, אינן מעצימות את החוויה או מייצרות הזדהות עמוקה עם הגיבור, אלא מרחיקות אותנו ממנו והופכות את סיפורו לסוג של מיצג עקר ומתחכם.
שאר הדמויות, המוצגות כולן בתלבושת אחידה של חליפות כהות, הופכות לבובות סתמיות המשמשות כניצבים בפולחן האישיות של דוריאן/לזרוב. הוא אמנם עושה בתפקיד הראשי עבודה טובה כשחקן, אך משהו באופן שבו הוא נמצא כל הזמן במרכז הבמה אינו מאפשר לדמות שלו לעורר סקרנות אמיתית. אין לו סוד.
פה ושם יש ביצועים מעניינים של שחקנים אחרים כמו אקי אבני כבאזיל, הצייר, או גיל פרנק כהנרי, החבר השטני. לאה גלפנשטיין בתפקיד הארוסה המתאבדת, מבליחה לרגע בצורה מוזרה דרך האולם ומגישה רגע קטן של רגש נקי, אך תפקידה נותר סמלי מדי. בין התמונות משלב לזרוב קטעי מוזיקה ותנועה המבוססים על שירי פופ מוכרים, שאמורים לבטא את הקשר בין דוריאן גריי לתרבות הפופ המודרנית הסוגדת לנעורים. הקטעים הללו מרשימים, אך הם אינם מחזקים את המטען הרגשי של הערב. בשורה התחתונה, אין בהצגה מבע מצטבר שניתן לראותו כדיוקן של אובדן תקוות הנעורים או טרגדיה אנושית כואבת, אלא רק ביטוי קיצוני של נרקיסיזם אמנותי מגלומני. התוצאה הסופית יומרנית ומאכזבת.
