"יש משהו שאת רוצה לספר לי?"

אתמול בישלתי כאילו אין לי יום הורים עוד 35 דקות. כאילו זה ממש אחראי להכניס עוגה לתנור ולשים סיר לבישול איטי .

מסתכלת על השעון, "שיט, הלכה העוגה", "שיט גם הסיר", "שיט, איפה התיק שלי?"

לא מוצאת את התיק, לוקחת מהר איזה שקית של המשביר לצרכן, דוחפת את הנייד, הארנק והמפתחות, גולשת לכפכפים ונטרקת החוצה.

הפחד שלי ממורים גדול ממני. זו מורה מהדור הישן, שנועלת נעלי נוחות עם הגבהה קלה, צובעת את השיער לחום זרחני (חלילה לא בגלל שזו האופנה, פשוט השורש הלבן נתפס לא משהו), מסתירה את הצמיג עם חולצה פרחונית רחבה.

"סליחה שאיחרתי, הבייביסיטר לא הגיעה בזמן והבת הקטנה שלי חולה עם חום גבוה והייתי חייבת לחכות לה". לא ייאמן, אני עדין עם רפלקס ה"שקרי למורה, אחרת את גמורה".

"שבי", היא בוחנת אותי מכף רגל ועד ראש דרך משקפיים מורתיים. יש כאלה שקוראים בקפה, אצלי אפשר לקרוא בבגדים ולדעת מה בישלתי היום לצהריים - כל המכנסיים שלי מאובקים קמח, החולצה עם שפריצים של עגבניות, נגיעות כורכום צהוב ושמן זית.

אני מתיישבת חרישית על הכיסא הקטן, מנסה להסתיר את החולצה עם השקית של המשביר (מכל השקיות דווקא המשביר?).

"טוב, רק שתדעי שיש לך ילד מדהים, חכם, מצחיק" .

"תודה, אני מחייכת ונושמת לרווחה ורואה איך כתם העגבנייה האדום ליד הלב מתרחב ונהיה ורוד אופטימי.

"אבל ראי נא...", הנה הגיע ה"אבל" ועוד עם "ראי נא"... שזה הכי־הכי קבלי נא זמבורה לפנים.

"חלה הידרדרות, מין תחושה כללית של הזנחה".

"מה את אומרת, לא שמתי לב".

היא מסתכלת על החולצה ושואלת, "הכל בסדר בבית? יש משהו שאת רוצה לספר לי?"

ואני עם שקית של המשביר מנסה להסתיר, אבל השקית מרעישה ועונה במקומי.

הולכת ברחוב שפופה עוד יותר . חושבת איך למחוק את הכתם, אולי אכתוב לה 100 פעם:

"לעולם לא אצא מהבית עם חולצה מוכתמת מבלי להסתכל במראה". "לעולם לא אצא מהבית עם חולצה מוכתמת מבלי להסתכל במראה". "לעולם לא אצא מהבית עם חולצה מוכתמת מבלי להסתכל במראה".

"מה קורה?" שומעת קול עמום המפריע לי לרצף המחשבתי. מכל האנשים בעולם הזה, דווקא אותה אני צריכה לפגוש. דווקא את הרכלנית נומרו אונו של לב תל־אביב, זאת שכל שלום שלה מתחיל ב: "לא שמעת את זה ממני, אבל נילי בוגדת בבעלה עם אשתו של צחיק".

"מה? אין מצב, איך את יודעת?"

"בובי, אני יודעת, את לא שמת לב ששתיהן התחילו להתלבש כמו בוצ'יות והם יוצאים לחופשים כל הזמן יחד?"

"לא, לא שמתי לב, הם פשוט בגיל הזה שלכולנו נהיה קצת בוץ' לוק, לא?"

אז אותה. פגשתי. דווקא היום. היא שותקת. בוחנת אותי מלמטה עד למעלה. היא קוראת לי בחולצה, בכפכפים, בשקית. "תגידי, הכל בסדר? יש משהו שאת רוצה לספר לי?" היא עולזת מולי. אני רואה מה שהיא רואה, ומה שהיא רואה זה: "לא שמעת את זה ממני, אבל בעלה בוגד בה, היא בדיכאון קשה, לא אכפת לה מעצמה, מהבית מכלום ".

זהו זה. עכשיו באמת הלך עליי. מחר אני שיחת לב העיר. רצה, רצה, רצה. נכנסת לחנות הקרובה, בוטיק אלפיון עליון, בחיים לא מעזה להיכנס אליו, בחיים.

אבל היום זה עניין של חיים ומוות.

שולפת חולצת שיפונג, תיק לואי ויטונג ונעלי סטילטונג - "זה יקר ממש", אומרת לי המוכרת במבט נכמר. "יעלה כמה שיעלה", עונה למוכרת.

צועדת ברחוב, זקופה, מדדה על עקבונים, מחופשת לאישה מתוחזקת היטב. נכנסת הביתה כולי גלדיולה פורחת, הילדים מסתכלים עליי בתדהמה, הוא מסתכל עליי בתדהמה, סוקר במבט מלמעלה למטה.

"תגידי, הכל בסדר? יש משהו שאת רוצה לספר לי?"

"כן אמא, קרה משהו?" הם מוסיפים.

נכין אותם בשבת בבוקר, או עם הילדים סתם כי חופש גדול, ונשדך להן מה שבא לנו - שקשוקה, ביצה עין, מקושקשת, מיץ של סלט וסלט, ריבה, חמאה, ממרח שוקולד. מה שבא לכם.

זה פשוט וטעים והצחוק האמיתי, כל העסק הזה לוקח בול 4 דקות הכנה, קערה אחת, בלי הרבה ברדק, בלי לחכות שיתפח, לערבב טוב־טוב ולשגר לתנור.

מה צריכים?

• 4 ביצים בטמפרטורת החדר

• 1 1/2 כוסות קמח רגיל

• 1 1/2 כוסות חלב פושר

• 50 גרם חמאה מומסת

• 1 כפית שטוחה מלח שולחן

איך מכינים?

1. נחמם תנור מראש ל־220 מעלות, ובינתיים נערבב יחד את כל החומרים טוב־טוב שלא יהיו גושישים קטנים של קמח (אפשר להעביר את התערובת דרך מסננת).

2. נמלא תבנית שקעים של מאפינס (משומנת! או עם קוקטים חמודים כמו בתמונה) עד 3/4 גובה (לא עד הסוף).

3. נכניס את התבנית לחלק התחתון של התנור (לא האמצעי! התחתון!), ל־20 דקות בחום 220 מעלות.

4. ננמיך את התנור לחום 170 מעלות ונאפה עוד רבע שעה.

גיוונים: אפשר לפזר על הבלילה לפני הכניסה לתנור פרמזן מגוררת ועירית קצוצה.

זהו זה, היה קשה?