ספר טיסה

הצמחונית האן קאנג

יונג־יה ובעלה חיים זוגיות מנומנמת למדי. היא רעיה נאמנה ושתקנית שמתעוררת כל בוקר בשש "כדי לבשל אורז ומרק, ועל פי רוב גם מנה קטנה של דג"; הוא, מר צ'ונג, מסתפק במשכורת חודשית מכובדת, לא מחפש להחכים או לעבור שינויים גדולים – בכל זאת, בתרבות הדרום־קוריאנית השמרנית אף אחד לא באמת רוצה לערער על המוסכמות.

אבל אז קורה משהו שהופך את התמונה על פיה, והמשהו הזה מסמן כבר בפתיחת הספר את האסון המשפחתי שמרחף מעל: "עד שאשתי הפכה לצמחונית, תמיד חשבתי שהיא אישה רגילה לגמרי, בכל מובן". יונג־יה הופכת לצמחונית בעקבות סיוט לילה נוראי, שותת דם, שפקד אותה. הבחירה שלה לא לאכול בשר היא במובן מסוים בחירה לא לזהם את הגוף. מן הרגע הזה והלאה עוברת יונג־יה מסכת ייסורים סביב המשפחה שלה. בעלה מתנכר לה יותר מבעבר; אביה האלים מכה אותה ומאגד את המשפחה נגדה; ואילו גיסה, אמן לא מוצלח במיוחד, מפתח כלפיה משיכה מינית כפייתית שגובה ממנה מחיר רגשי.

"הצמחונית" (הוצאת סאגה; מאנגלית: שרון קרמנר), של הסופרת הדרום־קוריאנית האן קאנג, מחולק לשלושה חלקים — הראשון הוא סיפור המעבר של יונג־יה לצמחונות ואיתו הייסורים שהיא סופגת ממשפחתה; השני הוא סיפור גיסה האמן והאובססיה המינית שלו כלפיה; והשלישי הוא סיפור האחות הבכורה אין־יה, מנהלת חנות קוסמטיקה, שמנסה למצוא את מקומה בתוך הנפילה המשפחתית.

סיפור משפחתי טוב הוא כזה שיודע לפרק את התא המשפחתי היציב דרך אירועים שבהכרח יזעזעו את החברה כולה. המשפחה לרוב ניצבת במרכז, כמו חברה מאורגנת היטב, צמודה לנהלים ולחוקים ששומרים עליה כל רגע מהתפרקות קולוסלית. אך דרכה נשקפים לנו חוליי החברה כולה. "הצמחונית" מנסה לספק את הסחורה הזאת. לא תמיד הוא מצליח, לא תמיד בעקביות, גם התרגום לעברית והעריכה לא מוקפדים עד הסוף. אך סיפורה של קאנג מטפל בפצעים המשפחתיים שאינם מגלידים, ומחפשים לזוב דם בדרכים אחרות.

יונג־יה היא קורבן של אב אלים ששתה מרק בשר כדי לשטוף ממנו את האלכוהול. אותו בשר חוזר בדרך הפוכה אצל יונג, ששתקה יותר מדי זמן. אין ספק שההתפרקות המשפחתית הזאת מספקת הצצה להתפרקות חברתית גדולה בהרבה בחברה הדרום־הקוריאנית השמרנית, שאנשים בה נקרעים בין תשוקה לניכור מצמרר, בין מציאות קרה לעולמות פנימיים סוערים, בין בחירתו של האינדיבידואל לקבלתה של החברה הסובבת אותו.

מספר עמודים: 169.

מתאים: למבוגרים.

ציטוט: "פעם אחת, רק עוד פעם אחת, אני רוצה לצעוק. אני רוצה להשליך את עצמי מבעד לחלון השחור כזפת. אולי אם אעשה זאת, הגוש יעזוב סוף־כל־סוף את גופי. כן, אולי זה יעבוד".