ישראל בֶּר היה חביבו של בן־גוריון, שותף סוד, בןבית בלשכת שר הביטחון. כאשר התברר ב־1961 שבר הוא מרגל סובייטי בן־גוריון רתח מזעם. "סובבוני בכחש", קרא. שתי המילים התנ"כיות (מספר הושע) ביטאו היטב את תחושת הבגידה והעלבון. על הדרך הן גם הסירו את כובד האחריות מכתפיו של בן־גוריון. הוא קורבן הבגידה, לא האשם בה.
נתניהו איננו בן־גוריון; עדיין לא. הדימוי הציבורי שלו, גם בקרב תומכיו הנלהבים, הוא של ממזר, אחד שיודע לסובב בכחש אחרים, לא אחד שמניח לאחרים לסובב בכחש אותו. הוא מיטיב לצייר את עצמו כקורבן של כוחות דמוניים, אובמה, אירופה, התקשורת, השמאל. קשה לו לצייר את עצמו כקורבן של קרוב משפחה תאב בצע או מקורב שלקח את הנאמנות לבוס רחוק מדי. בעולמו אין גנבים קטנים, רק מזימות גדולות. וכולן נגדו.
האם הפרשיות שנחקרות בתיק כלי השיט ובתיק בזק מסבכות בפלילים את נתניהו? הפרטים שנחשפו עד היום מובילים לתשובה שלילית. איש לא חושד, לבד אולי מבוגי יעלון, שנתניהו לקח כסף הביתה. אבל אין ספק ששני התיקים האלה מצטרפים לתיקים האישיים — תיק המתנות, תיק המעונות ותיק ביבי־נוני — ויחד הם יוצרים מסה קריטית. שרים וחברי כנסת מהליכוד מדווחים על תחושת מיאוס. לא שלהם — הם עדיין עומדים מאחוריו. של הבוחרים.
יו"ר הקואליציה דוד ביטן מרבה להתבטא. השבוע אמר שהוא לא מתרשם מהנכונות של מיקי גנור, נציג המספנות הגרמניות, להפוך לעד מדינה. "אם הם לקחו עד מדינה זה אומר שאין להם הוכחות", קבע. הוא לא הבין שההפך הוא הנכון: רק כשיש הוכחות עבריינים מתעניינים במעמד של עד מדינה. שמעתי על עדי מדינה מכל הסוגים, רוצחים, סוחרי סמים, גנבים, נוכלים, מחבלים. לא שמעתי על עד מדינה חף מפשע.
אנסה לעשות סדר בשרשרת האירועים שהובילה אותנו עד הלום. התיאור מתבסס על שיחות עם יודעי דבר.
מאז תחילת שנות ה־90' לוחץ חיל הים לרכוש דור חדש, שלישי, של צוללות, שימלא תפקיד בהרתעת איראן. התוכנית המקורית הוגשה על ידי האלוף זאב אלמוג כשהיה מפקד החיל. היא דיברה על שש צוללות מדגם "דולפין" פלוס שמונה ספינות שטח מדגם סער 5. התוכנית נגנזה מסיבות תקציביות.
הגאולה הגיעה מגרמניה. מלחמת המפרץ הראשונה חשפה את הקשרים האסורים בין גרמניה לסדאם חוסיין. הגרמנים היו מוכנים לפצות את ישראל. הם הסכימו לספק לה שתי צוללות ראשונות חינם. בתקופת כהונתו של עמי איילון כמפקד החיל נחתם החוזה על בניית הצוללת השלישית. בהמשך הוזמנו ארבע, חמש ושש (מספר חמש זכתה לשם הטראגי "דקר". הבדיחה שנלחשת מפה לאוזן בצה"ל היא שדקר הראשונה טבעה, ודקר השנייה תטביע).
לאורך כל הדרך ביקש חיל הים שש צוללות, לא יותר. נתניהו העריך שממשלת מרקל ידידותית לישראל יותר מהממשלות שיבואו אחריה. הוא רצה לחתום על מזכר הבנות שיבטיח אספקת צוללות בעוד עשרים שנה, כשהדור הנוכחי ייצא מהשירות. יש שחולקים עליו, אבל זאת החלטה לגמרי לגיטימית.
שלושה אירועים זועקים לחקירה. האחד, המעורבות של מפקד חיל הים צ'ייני מרום בהדחת נציג המספנות הגרמניות שייקה ברקת ומינוי מיקי גנור במקומו. את שני הקצינים האלה (גנור שוחרר בדרגת סגן־אלוף) מלווה שובל של פרשות. הרמטכ"ל חלוץ עמד למנות את צ'ייני למפקד החיל, הוזהר ומינה את דוד בן־בעש"ט. באה מלחמת לבנון השנייה והפגיעה בסטי"ל "חנית" מול חופי לבנון. בן־בעש"ט נשלח הביתה. לרמטכ"ל אשכנזי לא הייתה ברירה אלא למנות את מרום.
מנכ"ל המספנות פרייטג סיפר לבכיר ישראלי, בפגישה בברלין, שצ'ייני מרום אמר לו: או שאתה ממנה את גנור או שאין לך עסקה. עכשיו מנסים חוקרי המשטרה לברר האם צ'ייני קיבל תמורה כספית מגנור, מתי ואיך. העקבות מובילים לחשבונות בנק בקפריסין. מרום מכחיש.
האירוע השני הוא רכישת ספינות השטח, שאמורות להגן על אסדות הגז. עומרי דגול, שממלא תפקיד בכיר בחברה של הישראלי רמי אונגר, מציע לחיל הים לרכוש את הספינות ביונדאיי, התאגיד הדרום־קוריאני. 400 מיליון דולר לארבע ספינות — מחיר מציאה. הקוריאנים זולים, יעילים וזריזים. במספנות יונדאיי משיקים ספינה חדשה כל יומיים.
מנכ"ל משרד הביטחון אודי שני מגלה עניין. הקוריאנים כעסו על ישראל בגלל הביטול הבלתי מוסבר של עסקת הרכש של מטוסי האימון של חיל האוויר (הזוכה הייתה איטליה). הספינות ינחמו אותם.
מספנות קוריאניות מתחרות שומעות על העסקה המתרקמת. גם הן רוצות. רוצה גם מספנה מהולנד, ומעוד מדינות. מתחילה מהומה. דן הראל, שהחליף את אודי שני, מחליט לצאת במכרז בינלאומי. מפקד חיל הים רם רוטברג מתנגד: מכרזים, כולל ערעורים משפטיים על התוצאות, גוזלים שנים, ובסוף לא מקבלים מה שרוצים. צריך ללכת על הסכם בין ממשלות.
בדיון מורכב, מול שר הביטחון יעלון והמנכ"ל הראל, הוחלט לבטל את המכרז. לא נתניהו ביטל אותו.
ואז קפצו הגרמנים עם "מאקו", הספינה שלהם. הספינה כבדה מהנדרש (2,000 טון במקום 1,200) ויקרה יותר, אבל סובסידיה של ממשלת גרמניה, שדואגת לתעסוקה בקיל, תוריד את החשבון ב־30 אחוז.
הבונוס הזה מגיע עם בעיות. ראשית, טיסנקרופ קשורה ל־HDW, חברה בבעלות אחמד דרוויש אל מראר מאבו־דאבי, ובניהול איסקנדר סאפא הלבנוני. לא ברור מי מייצר מה. שנית, תחזוקת הספינות מעניינת את התאגיד הגרמני. בסיפור הזה מעורב עורך דינו ובן דודו של נתניהו דוד שמרון. שלישית, כפי שחשף חבר הכנסת אראל מרגלית, לטיסנקרופ יש היסטוריה לא פשוטה של שיחוד באמצעות נציגים מקומיים.
רביעית, חלקו של המטה לביטחון לאומי. נתניהו הוציא, הלכה למעשה, את הטיפול בספינות ממערכת הביטחון למטה לביטחון לאומי. בתקופה המכרעת ישבו שם יוצא חיל הים אבריאל בר־יוסף כממלא מקום והראש המיועד של המל"ל ו(יריבו משכבר) רם רוטברג. מערכת הבקרה של משרד הביטחון לא שותפה. מה שעשה בר־יוסף במגעיו עם גנור ועם הגרמנים עומד במרכז החקירה. החשדות חמורים. במקרה הטוב, הוא חטא בשיכרון כוח. במקרה הרע הוא הסתבך בפלילים.
מכאן לאירוע השלישי: העובדה שישראל לא הטילה וטו על מכירת ארבע צוללות גרמניות מדגם 214 וכן שתי ספינות נגד צוללות למצרים, כולן מתוצרת טיסנקרופ. כאשר הנשיא ריבלין היה בביקור ממלכתי בברלין הוא שאל את הקנצלרית מרקל מדוע אישרה את העסקה. היא ביררה והשיבה: ישראל הסכימה. איש לא מפקפק, כמובן, ביושרה.
אין ספק שישראל הייתה צריכה להידרש לנושא. נכון שבתקופת מובארק נתניהו וברק נתנו אור ירוק למכירת שתי צוללות למצרים, אבל הן היו מדגם 209. דגם 214 מאפשר שהות ארוכה בהרבה מתחת למים. הדגם המשופר והספינות נגד צוללות עוררו דאגה מוצדקת במערכת הביטחון.
מי נתן את ההוראה ולמה? לא יעלון (האלוף עמוס גלעד, שנשלח על ידי יעלון לחקור את הנושא בגרמניה, העיד על כך במשטרה); נתניהו מכחיש. מי שיכול היה לאשר הוא המל"ל או המוסד או עורך הדין יצחק מולכו, שליחו של נתניהו ושותפו של שמרון, אבל הם לא היו מאשרים אלא ברשות וסמכות של נתניהו. או אולי חיל הים, מתוך רצון להאיץ את ביצוע העסקה עם הגרמנים ולזכות בסובסידיה. אבל גם חיל הים לא היה פועל בלי אור ירוק מהלשכה.
אלא אם כן מישהו מהגרמנים משקר את מרקל.
כתבתי פעם על נתניהו שהוא הראשון שזיהה והאחרון שידע. בתחום הביטחון לא לדעת חמור לא פחות מאשר לדעת ולפשל. במערכת הביטחון מניחים עכשיו כהנחת עבודה, שאם פעולה תסתיים בכישלון נתניהו לא ייקח אחריות. הוא בהישרדותו. הם בהישרדותם. זה לא פלילי, כמובן, אבל זה הרסני. ככה לא מנהלים מדינה.
בארבע וחצי אחר הצהריים נערכו הגברים לתפילה. כל אחד מהם הביא מהבית שטיחון צבעוני. הם נשאו את השטיחון על הכתף, כמו דרגות, כמו דגל. הרחבה מחוץ לשער האריות הייתה עמוסה בלוחמי מג"ב. טנדר סגור, משטרתי, הביא רימוני גז חדשים וסנדביצ'ים טריים. השוטרים אכלו, מרעב או משעמום. הם התרכזו במתחם שסידרו לעצמם, מגודר ומופרד. האווירה הייתה רגועה, כמעט רגועה. כל צד עשה את העבודה שלו, כאילו הצד השני לא קיים. כעשרים צלמים הצטופפו יחד בצל שהלך והתמעט, משחרים לטרף. בינתיים חילקו ביניהם פלחי אבטיח. כתב של ערוץ טלוויזיה איטלקי העלה על עצמו וסט בצבע חאקי, תחפושת חובה לכתבים באזור לחימה. היה חם. האיטלקי הזיע. מתחת לווסט ביצבצה אצלו עניבה יקרה, שמרנית, שקילקלה את כל הרושם.
ברחבה הזאת, בבוקר ה־7 ביוני 1967, אמר מוטה גור לנהג הזחל"ם שלו "סע בן־צור סע". בן־צור חתך פנימה, שבר שמאלה, והר הבית היה בידינו. לפני חמישים שנה שלוש המילים האלה הפכו לקריאת קרב לאומית: פעוטות דיקלמו אותן בגני ילדים; פוליטיקאים בכנסת. לא רק בן־צור נסע: המדינה כולה נסעה אחריו, בתהלוכת ניצחון ענקית, אל עתיד מזהיר, אל האופק. שלשום היה שם קיוסק לתיירים, שמכר ארטיקים במחירי נתב"ג.
הכניסה הצפון־מזרחית להר הבית, סמוך לשער האריות, נקראת שער השבטים. לפני השער הציבה המשטרה שורה של מגנומטרים. איש לא נכנס דרכם. שאר השערים היו סגורים. חוליות של שוטרים חמושים ברובים, מג"בניקים ויס"מניקים, חסמו את הסמטאות שמובילות לכל שער. נערים שכבו על אבני המרצפות, מעולפים מחום. תיירים הזדחלו בעקבות השמשייה הצבעונית של המדריכה שלהם. כולם חיכו להתפוצצות גדולה, לדרמה. בינתיים ביקשו לנוח.
בצל הקיוסק ישב מוחמד (שם משפחתו שמור אצלו), 60, שיער לבן, שפם לבן, מהודר, משקפיים. הוא לבש חולצה לבנה קצרת שרוולים, מעומלנת ומגוהצת. בחייו האזרחיים הוא בעל בית קפה בשער שכם.
הצגתי את עצמי. אתה בטוח שאתה לא בשב"כ? שאל. רציתי, אמרתי, אבל לא קיבלו אותי. הוא השתכנע, בדוחק. באת להתפלל? שאלתי. "מאז יום שישי אני פה", אמר. גם קודם היית מתפלל באל־אקצה? שאלתי. "כן", אמר. "הייתי בא כל יום, מתפלל והולך".
מה כל כך נורא במגנומטרים, שאלתי.
"בכל מקום מגנומטרים זה בסדר", אמר. "רק לא באל־אקצה."
למה, שאלתי.
"אם אני נכנס לאל־אקצה דרך המגנומטר שלכם אני אומר לכל העולם, אל־אקצה תחת שליטה ישראלית. את זה אני לא מוכן לעשות."
הוא הושיט את יד ימינו וסגר אותה בכוח על החזה שלי, באזור הלב. "נתניהו הלך על הלב של כל אחד מאיתנו", אמר. "אין פלסטיני אחד, דתי או לא דתי, שיסכים לדבר הזה. הוא פתח במלחמת דת. אתמול הגיע לפה קומוניסט, להתפלל איתנו. תאר לעצמך, קומוניסט."
הוא הנמיך את קולו. "אם ב־67', מיד אחרי הכיבוש, הייתם נותנים לנו את החופש שלנו, את החיים שלנו, הכל היה אחרת. אני אומר לך: אם היו שואלים את הפלסטינים איפה הם רוצים לחיות, במדינה פלסטינית או בישראל, הרוב היו אומרים, בישראל. אבל אתם רוצים כיבוש. ירושלים היא עיר כבושה".
בכל זאת, אמרתי. היה כאן פיגוע טרור.
הוא כעס. "מאיפה בא הטרור?" שאל בהתרסה. "מירושלים? מהגדה? מעזה? מה, אני עשיתי את זה? תגיד לי אתה, מאיפה אלה שעשו את זה באו?"
מאום אל פאחם, אמרתי.
"הם באו מישראל", אמר. "הם הבעיה שלכם, לא שלי."
אל הרחבה הגיעו בינתיים כמאה וחמישים גברים, מקשיש ועד ילד. הרמקול קרא לתפילה מכיוון הר הבית. הגברים הסתדרו בשורות ישרות, עם הפנים לאל־אקצה. הם פרסו את השטיחים לפניהם וכרעו עליהם. מוחמד הצטרף. עשר נשים הצטרפו גם הן, מאחור. הן התפללו בלי קול, בלי להניע שפתיים, וכרעו עם כולם. אחד צעק: "למען אל־אקצה!" ואז התחילה התפילה. 12 דקות התפללו. כשסיימו אמר אחד בערבית־עברית, שפת הכיבוש: "יאללה, חבר'ה". החבר'ה נענו לו, והלכו לדרכם.
הכותל הקטן הוא חלק מהכותל המערבי. הוא שייך לקטע המוסתר, מצפון לרחבה. כאשר גלעד ארדן היה שר לאיכות הסביבה בא אליו אחד מראשי עטרת כוהנים, הארגון שמשכן יהודים ברובע המוסלמי. הוא סיפר לו שבכותל הקטן מתרוצצות חולדות, וזה מסוכן מבחינת איכות הסביבה. החולדות באות מחלל סגור שגובל בכותל. חייבים לפרוץ פנימה.
ארדן ביקש לפגוש את מפקד המחוז, ניצב ניסו שחם. המפכ"ל דנינו הסכים. שחם סיפר לי השבוע את גרסתו על הפגישה. "אמרתי לארדן שאני לא אפתח את הקיר הזה. יתכן שמאחוריו יש כניסה להר הבית. אם נפתח תהיה מהומת אלוהים."
"אתה כן תפתח", התעקש ארדן. "אני אוציא צו. זה בסמכות שלי."
"אתה ממש לא רוצה להוציא צו", אמר לו שחם. "אם תוציא, אני לא אבצע. זה עניין של ביטחון הציבור."
"מה זאת אומרת לא תבצע צו של שר?" מחה ארדן. "אני לא מבין."
"כשתגדל תבין", אמר שחם והוסיף: "אל תיתן לאנשים לקחת אותך למקומות שתצטער שהגעת אליהם."
לדברי שחם ארדן נעלב, אבל את הצו לא הוציא. "הצלתי אותו", הוא מסכם.
היום ארדן הוא השר לביטחון פנים. הוא חיפש תגובה משטרתית הולמת לפיגוע ביום שישי שעבר, תגובה שתעבור טוב במרכז המפלגה ובציבור. כך הגענו למגנומטרים.
שחם משוכנע שזה רעיון נפל. הוא לא לבד: אנשי מקצוע, במשטרה, בצה"ל ובשב"כ מסכימים איתו. בצה"ל שואלים למה הגיעו להחלטה בלי להתייעץ איתם. את דעתי כתבתי בתחילת השבוע. לא אחזור על עצמי, לבד מלומר שהמגנומטר טוב (רק) ליהודים, נכון יותר, ליהודים מסוימים. הוא לא ימנע חדירת נשק להר הבית, אבל יחבל ביחסים עם ירדן וסעודיה ועוד מדינות מוסלמיות שישראל משחרת לפתחן ויפתה עוד פלסטינים להיכנס למעגל הטרור. יתכן שאין מנוס מלהכניס שינויים בסטטוס־קוו; לא זה השינוי ולא כך.
עודד רביבי הוא ראש מועצת אפרת, ההתנחלות הגדולה בגוש עציון. "המגנומטר", אמר לי, "הוא רק פלסטר. מי שירצה לפגע יפגע, עם מגנומטר או בלעדיו. יש תחושת ביטחון ויש ביטחון. המגנומטר נותן תחושה, לא ביטחון. אתה שם מגנומטר בפתח של סופרמרקט. המחבל נכנס, הולך למחלקת כלי הבית ולוקח את הסכין משם. אז מה עשית?
"לאחר הפיגוע בהר הבית היו צריכים לקחת את הגורמים המעורבים ולדבר איתם. אין קיצורי דרך. את הביטחון האמיתי נבנה רק בהבנות ובהסכמים שמאזנים בין האינטרסים של שני הצדדים".
באפרת, היישוב של רביבי, אין גדר. רביבי מתנגד לגדרות. שאלתי אותו איך התושבים שלו חיים עם זה, על רקע שרשרת הפיגועים הקשה שסופג גוש עציון מאז תחילת גל האלימות הנוכחי.
"בספטמבר ובדצמבר היו שני אירועי חדירה לאפרת", אמר. "שניהם נכשלו. היו תושבים שדרשו גדר. הבאתי את המח"ט. הצגנו את מערכת ההגנה שלנו, והם השתכנעו. גדר היא כמו מגנומטר: היא נותנת תחושת ביטחון; היא לא נותנת ביטחון."
