הדיון על הר הבית רציני ומשמעותי מדי מכדי שיהפוך למאבק ציוצים והישגים פוליטיים. יש ויכוח אמיתי על הריבונות ועל הביטחון בהר הבית. על הבחירה בין הטווח הקצר לטווח הארוך. המגנומטרים הם רק התירוץ מכאן או משם.
אנחנו מציינים עכשיו את השבוע השני לתחילת האירועים, יומיים אחרי התווספות המשבר עם ירדן, אולי טורקיה, והיד עוד נטויה. מי שרוצה למצוא באירועים בסיס למסקנות ימצא אותן – זה כוחם של מי שיודע את התשובות מראש. בפועל, הבסיס לוויכוח הפנים־ישראלי לא השתנה. מסר תקיף או התקפלות. מי חכם ומי צודק.
התמיכה שלי בהשארת גלאי המתכות ואמצעי בידוק אחרים – גם היום אחרי שירדן סיפקה לכאורה תירוץ להסרתם – נובעת ממחשבה לטווח ארוך. הכי קל להפוך כל דיון למלחמה של בני אור בבני חושך. משיחיים כמוני שרוצים להבעיר את המזרח התיכון מול אנשים שקולים ומאוזנים. קשה יותר להתמודד עם העובדה שאין פה פתרון בית ספר. הרתעה ודיפלומטיה הם מושגים חמקמקים. יש מספיק ישראלים, כמוני, שרואים בוויתור על החלטות רציונליות מחשש לתוצאות לא רציונליות בעיה חמורה ממה שקורה בהווה. הם לא משיחיים ולא אמונה באלוהים מובילה אותם, אלא אמונה בסיבה ותוצאה. ואולי גם הבנה של אופי האדם ומגבלותיו.
הנה החדשות: הר הבית מייצר סבבי אלימות כל כמה שנים. פעם אלה מנהרות, פעם חבר כנסת שעולה להר. לפעמים על בסיס אירוע אמיתי, ולפעמים על בסיס שמועה או המצאה בלבד. הנחת המוצא שלי היא שכדי לצמצמם אלימות מצטברת צריך לקבל החלטות. בשבוע שעבר הצעתי כאן כינוס בינלאומי בנושא סידורי הביטחון על ההר. שימליצו האמריקאים, הבריטים והירדנים איך הם רואים שמירה על הביטחון. שהסעודים יגידו מה הפטנט שלהם באתרים הקדושים (רמז: מגנומטרים). ההמלצה לא התקבלה. זה לא קרה, וגם אם היה קורה עדיין הסיכויים לאלימות היו גבוהים. האמת היא שבכל החלטה על ההר יש פוטנציאל לאלימות.
זה היה ידוע מראש, עם המלצות גורמי הביטחון ובלעדיהן. אלה מימין שמנסים להסביר מאז יום שישי שאין קשר בין האלימות הנוכחית לגלאי המתכות עיוורים או סתם מנסים לתת תוקף אידיאולוגי להחלטה. הכל גלוי וידוע, רק צריך לשים את הדברים על השולחן. מי שתומך, כמוני, בשינוי השליטה הישראלית בהר הבית, צריך להכיר במחיר ולהחליט לשלם אותו עכשיו כדי שלא לשלם יותר בהמשך.
למה? כי באותה נשימה בכל החלטה שלא מתקבלת על ההר יש פוטנציאל גדול יותר לאלימות עתידית. חקיינים שיעשו פיגועים דומים בלי בידוק (וזה יבוא), מתיחת החבל בכל שינוי בענייני בטיחות, תחושת הצלחה של התנועה האיסלאמית שתהפוך לשגרה ולנהרות דם. ולבסוף המסקנה המשיחית שנחישות צבאית ודיפלומטית משתלמת לטווח רחוק בעוד התקפלות משתלמת רק לטווח קצר מאוד.
ובשולי העניין הזה: בפיגוע בהר הבית ובפיגוע בחלמיש נורו המחבלים אבל לא נהרגו מיד. בהר הבית המחבל תקף את הצוות שהתקרב אליו, ובחלמיש הוא נפגע מכדור אחד של לוחם "עוקץ" ונותר בחיים. בשני המקרים זו הייתה טעות טקטית. אפקט אלאור אזריה הפוך. כשיש מחבל שנפל, רצים אליו בזמן אמת ומנטרלים אותו עם כדור בראש. למה? כדי שלא יתרומם וימשיך לפגע. בניגוד למקרה של אזריה, הבסיס הוא היגיון מבצעי: לכן 11 דקות אחרי אירוע לא יורים, אלא אם זוהה משהו חריג. וכידוע, בית המשפט הצבאי קבע שלא זוהה כלום.
ברגע שדוברים שמעולם לא אחזו בנשק, נוסח אנשי להב"ה, החלו לתת פרשנויות מלומדות (בעיני עצמם) למה צריך ואיך צריך היה אזריה לפעול, מדינה שלמה התבלבלה. "אפקט אזריה" הוא בלבול מושגים וליקוי מאורות. בשני האירועים האחרונים היה צריך לחסל את המחבלים בזמן אמת, כפי שנהג המאבטח בשגרירות ירדן. אצל אזריה המחבל לא נוטרל כשהיה צריך, ונורה כשלא היה צריך. כשזה פשוט, זה נכון ומוסרי. פרשני אזריה ואלה שעושים עליו סיבוב ממשיכים להזיק לביטחון ישראל. √
