בעתיד הלא רחוק ראש הממשלה בישראל יהיה חובש כיפה סרוגה. זה עניין של זמן או כישורים פוליטיים, אבל התהליך כבר מתרחש: מציאות שבה יש יותר ויותר אלופים דתיים, ראשי שב"כ ומוסד, ראשי פרקליטות, עיתונאים, שרים ובכירים בלשכת ראש הממשלה. יש מי שיקרא לזה מהפכה. יש מי שיראה בזה איום גלוי על אופייה של המדינה החילונית, ויש מי שימצא בזה את סיפורה של החברה הישראלית.
אני עוסק בתהליך הזה מפעם לפעם גם בגלל נגיעה אישית, אבל בעיקר מתוך סקרנות. 12% בלבד מהישראלים לומדים במערכת החינוך הדתית־לאומית. מספרם בקורסי הקצינים ובמערכות ההשפעה גדול בהרבה. ההשוואה היחידה שמתאימה היא לתנועה הקיבוצית בימי ראשית המדינה, בזמן שהציונות הדתית הייתה הערת שוליים שאיש לא הבחין בה. סופה של התנועה הקיבוצית באובדן ההגמוניה. סופה של ההגמוניה בציונות הדתית יגיע אולי כשתצוץ הקבוצה הבאה.
השבוע מונה לראש המל"ל מאיר בן שבת, ראש אגף בשירות הביטחון וחובש כיפה סרוגה. הרקע הדתי שלו זכה לכמה אזכורים, בין השאר מדוברי לשכת ראש הממשלה. בן שבת החליף רשמית את יעקב נגל, גם הוא חובש כיפה סרוגה, שהחליף את יוסי כהן (ראש המוסד) שחבש בעבר כיפה סרוגה, שהחליף את יעקב עמידרור גם הוא עם כיפה סרוגה.
מי שמאמין במדינת יהודה שקמה מול מדינת ישראל רואה את המספרים והעמדות הבכירות ומתפלץ, אבל השינוי מסובך הרבה יותר. משמעותי הרבה יותר לעתיד כולנו. באופן פלאי, תלאות החברה הישראלית כולן, מאבקי הזהות והלאומיות, מתנקזים לציונות הדתית ויוצאיה. שם מתנהלים בשנים האחרונות ויכוחים נוקבים, מריבות ופיצולים על מעמד האישה ביהדות. שם, דווקא שם מול הקצנה דתית, מתחוללות הרפורמות הכי חשובות בענייני דת ומדינה, המאבק על המונופול החרדי של הרבנות (בעיקר כי לרוב החילונים לא אכפת מספיק), הכשרות והתפילה. את שוברים שתיקה מובילה חבורה של שמאלנים רדיקלים יוצאי הציונות הדתית, וכך גם ארגון מולד וחלק גדול מאנשי שלום עכשיו. בציונות הדתית מתנהל הדיון העיתונאי הכי נוקב בין מאתרגי ראש הממשלה לבין אלה שדורשים לחקור אותו. אגב, מי שעוקב אחרי ראשי הפרקליטות העוסקים בחקירות יגלה שורה של אנשי הציונות הדתית ויוצאיה: מנדלבליט, שי ניצן, רז נזרי ועוד. גם הנחקרים, כמו שלמה פילבר ועד המדינה ארי הרו, חובשי כיפה סרוגה.
הציונות הדתית הפכה לסיר שבתוכו מבעבעים רעיונות, הקצנה דתית ומתינות. פוליטיקה מגזרית וצרה שדואגת רק לבוחריה, ופוליטיקה שרואה עצמה אחראית לכולם: לעיתונות חופשית, לאופי הלאומי, לדמוקרטיה לחוק וסדר. אין ציונות דתית אחת: יש קרקע גידול ומצע שסממני הדת הם המאפיין הכי פחות חשוב שלו.
מי שמחפש את המקור ימצא אותו בהתמוססות כוחם של הזרמים החשובים בציונות: הסוציאליסטים והרוויזיוניסטים. הסוציאליסטים הלכו לאיבוד במתח שבין אחוות עמים ללאומיות. ההתיישבות העובדת, שהקימה את המדינה, איבדה את כוחה הפוליטי לטובת קפיטליזם. השאיפה לשלום החליפה את האדמה, וכשהשלום נעלם לא נמצא תחליף. נותרו אנשים טובים, קיבוצים ומושבים מרשימים, אבל אין קולקטיב.
הזרם השני, הרוויזיוניסטי, התפוגג אפילו מהר יותר למרות שלכאורה הוא ניצח. הציבור הישראלי השתכנע בטיעונים הביטחוניים של המחנה הלאומי. קיר הברזל של ז'בוטינסקי הוא הנחת עבודה של החברה הישראלית. בכל הסקרים שנעשו בשנים האחרונות בציבור הישראלי מעטים (כ־10%) מגדירים עצמם כשמאל. השאר מכנים עצמם "מרכז" על גווניו השונים וימין. למרות זאת, אין כבר ימין חילוני שמוביל דעה. מעצבי דעת הקהל מימין הם ברובם יוצאי הציונות הדתית. ז'בוטינסקי ובגין מעניינים אנשי מרכז ושמאל וקומץ משכילים. המאבק "באליטות" השכיח שאין רוח ורעיונות בלי הוגים.
הציונות הדתית היא זו שתשמור על אופייה הלאומי־ליברלי של ישראל, ומתוכה גם ייאבקו בדיוק באותו אופי. הפולמוס יוכרע שם. האם רצוי להפקיד את העתיד בידי קבוצה קטנה? התשובה היא לא, אלא שזה מה שיש. אין אחרים. √
