אתמול באוטו, ב־20 השניות הנדירות שהילדים הסכימו להיות בשקט, שמעתי ברדיו שוב את התשדיר האופטימי של מירי רגב, "לא לדאוגוסט". ובכן, מירי, אני דווקא כן דואג. לחשבון העו"ש שלי.
בואו אספר לכם על החודש הזה עד כה: זה התחיל עם קייטנה, משהו כמו 150 שקל ליום לילד הבכור. חצי חודש עלה משהו כמו 1,500 שקל. הקטנה, למרבה המזל, הייתה עדיין בגן הפרטי.
בשאר החודש לקחתי "חופש". אבל איך מעבירים את הזמן עם שני ילדים משועממים? נתחיל עם שלוש הצגות ילדים, כל אחת יותר קצרה מקודמתה. מצד אחד, פחות סבל להורה. מצד שני, פחות תמורה לכסף. אחרי הנחות בוויזה יצא משהו כמו 270 שקל.
ולג'ימבורי לא נלך? מאסט! 35 שקל לראש, לא כולל קצת סופר פארם/ניו פארם צמוד, חוברת צביעה לגן, ולקינוח איזו ארוחת ילדים (ומבוגרים כמובן). כל הסיפור הזה כבר מגיע לכ־200 שקל. החופש עוד בעיצומו, והילד לוחץ ללכת לסרט "קפטן תחתונים" החינוכי. 80 שקל להורה וילד, לא כולל שלוש ביצי קינדר ב־24 שקל. הילד לחץ.
ומה עם קצת תרבות? תערוכת הביטלס בחולון העבירה איזה 3 שעות בכיף, והנה פרחו להם עוד 130 שקל מהארנק (ילד ומבוגר).
הגענו לאטרקציות: כרטיס משולב לשיט ורכבת בפארק להורה וילד, והנה עוד 68 שקל לחשבון הכולל. כמובן שכל התיזוזים האלה מתבטאים גם בצריכת דלק נאה, עוד איזה 600־700 שקל בחודש. בשאר השעות היינו בבית. במזגן. מזל שחשבון החשמל מתעכב.
בשורה התחתונה: הוצאה של יותר מ־3,000 שקל, ונותרו עוד 10 ימים לחופש. אכן, אין מה לדאוגוסט. אולי רק להלוואה.
