במשך שנתיים, מדי יום ביומו, אחרי ששלחה את שני בניה לבית הספר, סיון שטרנבך ירדה לשפת הים עם ספר. "בהתחלה בעלי שמח ופירגן לי, אחרי חודשיים הוא התחיל לשאול מה יהיה", היא נזכרת, "ובשנה השנייה הוא שאל בדאגה מה עליו לענות לקולגות מהעבודה שלו ששואלים אותו במה עוסקת אשתו".
המנוחה המתמשכת של שטרנבך (48, ילידת ניו־יורק) לא נבעה מעצלנות. להפך. כששהתה עם בעלה בפילדלפיה, לרגל לימודיו, היא עצמה למדה מינהל בתי מלון והתמחתה באפייה. בשובם ארצה היא פתחה בתל־אביב את קונדיטוריית "קרם פראש" וקרסה תחת העומס. "לא היו לי יום ולילה, וגם לא שבתות וחגים", היא מספרת, "עד שמכרתי את החלק שלי למי שהיה השותף שלי והוצאתי את עצמי לחופש. רציתי לעבוד ב'לא לעשות כלום'. בהתחלה נהניתי מזה מאוד, וכשההנאה פחתה חיפשתי לעצמי כיוון חדש".
לפני כשמונה שנים היא קיבלה מייל מקרן בר־גיל, אוצרת אמנות ומייצגת אמנים. "עד היום אין לי מושג איך היא הגיעה אליי, אבל כשהציעה לי להצטרף אליה לסיורי גלריות זה נשמע לי מעניין. ביקרנו במוזיאונים וגם בבתים שהציגו אוספים פרטיים וראיתי בזה סוג של חוג. במקביל, חברה שלי, שהלכה פעם בשבוע לחוג קרמיקה אצל טל שרביט, המליצה לי לנסות, אבל למורה לא היה מקום פנוי, וכשהיא סוף־סוף קיבלה אותי התחלתי לנסוע לסטודיו שלה בעמק חפר. יצרתי כוסות וצלחות, כמו כל מתחילה, וכשהיא הציעה לי ליצור בלון מקרמיקה עשיתי את מה שעשיתי והנחתי אותו בצד".
בימים אלה אשתו של הבעל המודאג סוגרת מעגל. חלונות הראווה המפורסמים ביותר במנהטן מקושטים במאה בלוני קרמיקה שלה, בצורות ובגדלים שונים, פלוס פסל של ארבעה בלוני פיברגלס ענקיים. כולם נוצרו בעשר אצבעותיה, בסטודיו התל־אביבי שלה ברחוב יהודה המכבי. "זה חלום שהתגשם", היא מחייכת דקה אחרי שחזרה מניו־יורק, שם כיכבו הבלונים שלה בחלונות הראווה של "ברגדורף גודמן" לאורך החודש האחרון. "בדרך כלל מחליפים את חלונות הראווה בכל שבועיים, אבל הבלונים כל כך תפסו את העין, שהשאירו אותם חודש", היא אומרת. אבל הדרך לא הייתה רצופה בלונים מרחפים.
חלמת שהבלונים שלך יגיעו ל"ברגדורף גודמן"?
"זכרתי את חלונות הראווה המפוארים מפני שגרתי בניו־יורק עד גיל 7. אני בטוחה שהורי לקחו אותי לשם לפני כריסטמס, אם לא כדי לקנות אז כדי לראות. גם קנייה בעיניים היא חוויה. החלום שלי התעורר רק כשראיתי ב'יס דוקו', הערוץ האהוב עליי, סרט תיעודי על ההיסטוריה של המקום, כולל זה שהמייסד של הכל־בו היה גר מעליו ומדי בוקר ירד לחנות, בחלוק, לבדוק מה המצב. הסרט עקב אחרי הקניינים והמוכרים ובו ראיתי לראשונה את דיוויד הואי, מעצב החלונות הראשי כבר 21 שנה. בעודי שוכבת במיטה, מול הטלוויזיה, הרגשתי שאני חייבת להציג שם והתחלתי לחפש את המייל שלו. כתבתי לו, אחרי יומיים הוא ענה לי בהתלהבות, והשאלות שהציג לי, כמו איפה אפשר לראות את פסלי הבלונים, הבהירו לי שדיוויד לא מעלה בדעתו שאני לא גרה בארצות־הברית. כשכתבתי לו שאני חיה בישראל ושאין לי מלאי מפני שאני עובדת רק על סמך הזמנות הוא הפסיק להתייחס למיילים שלי".
בגלל היותך ישראלית?
"לא, לימים התברר שדיוויד חצי יהודי. לימים גם הבנתי שהוא החליט להתעלם ממני מפני שהמבצע הזה נראה לו יותר מדי מורכב מבחינה לוגיסטית. לא התייאשתי, המשכתי לשלוח לו מיילים, מצאתי חבר אמריקאי שהכיר את המזכירה של דיוויד ובאמצעותה שאלנו אותו למה הוא הפסיק לשתף פעולה. המזכירה ענתה 'דיוויד אמר שזה לא יעבוד בגלל שאין לו תקציב להטסת פסלים שהוא עוד לא ראה', וגם זה לא ייאש אותי. אם הוא חייב לראות בלון מפוסל במו עיניו – הוא יראה. שנה וחצי עבדתי כדי שזה יקרה. יצרתי בלון כחול, שלחתי אותו לחבר האמריקאי, ביקשתי שישאיר אותו בחדר הדואר של הכל־בו, עבור דיוויד, ורק אז הוא צילצל אליי וקבענו פגישה. טסתי לניו־יורק, דיוויד שירטט את חלונות הכל־בו, דיברנו על הצבעים והצורות שישלטו בהם, הכנתי סקיצות ולפני חצי שנה, כשחזרתי ארצה, נכנסתי לסטודיו ונעלתי את הדלת. מאה בלונים זה לא צחוק, זה וואחד עבודה".
את הפסלים למשלוח לניו יורק היא ארזה את הפסלים במו ידיה. "לא סמכתי על אף אחד. עטפתי אותם בפצפצים, ריפדתי כל קופסת קרטון כדי שהבלון לא יוכל לנוע בה, המובילים העבירו את הקרטונים לתיבות עץ והמשלוח יצא לדרך באווירון. התפללתי שהם יגיעו בשלום. כשדיוויד הודיע לי שהארגזים הגיעו לכל־בו, אבל הוא עדיין לא פתח אותם, כמעט יצאתי מדעתי. מה, הוא לא סקרן לראות? רק אחרי שנרגעתי הבנתי שהוא באמת לא יכול לפתוח מאות קופסאות במשרד שלו. נאלצתי לחכות עד שהוא יזמין אותי לתלייה. עמדתי על המדרכה כשאנשי הכל־בו טיפסו על סולמות, בפיקוחו של דיוויד, ושתלו את הבלונים על פי הסקיצות. גם אחרי שצילמתי כל חלון מאלף זוויות אני עדיין לא מעכלת שהבלונים שלי שם".
לדבריה, מדי שבועיים מחליפים את חלון הראווה, אבל לאור תגובות הקהל הוחלט להשאיר את התערוכה בחלונות עד היום. "ומחר הם יטוסו ארצה, אני מתגעגעת אליהם".
איך הכל התחיל?
"ניסיתי לדמיין איך ייראה פסל של בלון מעוך ומפוצץ, והתחלתי ליצור. פסלי הבלונים הראשונים שיצרתי בחוג לקרמיקה היו אפורים, כי לא היו לי גלזורות לצבע. הבאתי אותם הביתה, יחד עם הצלחות והכוסות מקרמיקה, שניים מהם הצמדתי לקיר ואת השלישי תליתי מהתקרה. לא התרגשתי מהם במיוחד, אבל כיוון שנהניתי מהעבודה שאלתי את עצמי 'למה להסתפק בבלונים רגילים?' קניתי בלון הליום, ניפחתי אותו, עטפתי אותו בחומר, כמו מסיכה, ולפני שהכנסתי את המעטפת לתנור שלפתי ממנה את הבלון".
זה לא נשמע מסובך.
"זו התגובה האופיינית למי שלא התנסה בכך. בפועל, יצירת בלון אורכת שבוע עד עשרה ימים. צריך לשייף ולשייף, ליצור כיווצים בשוליים שאני קוראת להם קמטוטים, הם כמו קמטי הבעה שנותנים לבלון את האופי שלו, כל בלון נשרף בתנור במשך יממה, כבר למדתי שבחודשי הקיץ כדאי להנמיך את הטמפרטורה, ואחרי משיחת הגלזורה והצבע הבלון עובר לשלב הייבוש. מדובר בחומר שאוהב להתייבש לאט".
מה קורה כשהבלון מתפוצץ?
"אני משתדלת שזה לא יקרה מפני שזה מאוד־מאוד מתסכל".
