השנה אתחיל את שנתי העשרים ושלוש בעולם החינוך ואני שמחה שעדיין גואה בי התרגשות גדולה. ההתרגשות הזו שמביאה עימה נדודי שינה, כאבי בטן וחרדת קודש שבית הספר יהיה ערוך ומוכן לקבל התלמידים והצוות.
חינוך זו תמיד משימה קשה אך בשנים האחרונות היא קשה מעט פחות בזכות משאבים חסרי תקדים שמשרד החינוך, רשת אורט, תובנות בחינוך ועיריית לוד משקיעים.
את בית הספר שלי לא תמצאו בטבלאות ההצטיינות למיניהן. בעיקר משום שאנו פותחים את שערינו בפני כל התלמידים הערבים בלוד ללא הבדל דת, מין, חמולה או מצב סוציו–אקונומי. כל תלמיד מתקבל אלינו, ללא מבחנים ולעיתים גם ללא תשלום.
הצוות החינוכי ואנוכי מתמודדים לבד מול מורכבותה של החברה הערבית בלוד, מורכבות שבאה לידי ביטוי ברב–גוניות התרבותית שלה ובפערים הסוציו–אקונומיים. כיום המציאות היא שכבר בתוך בתי הספר היסודיים יש הסללה ברורה של התלמידים והפניה של התלמידים הטובים לבתי ספר פרטיים וסלקטיביים. ואלינו מגיעים כל היתר, בעיקר תחת הכותרת "בית הספר הקרוב אליהם הביתה" (שכונת הרכבת בלוד).
והם התלמידים שלנו והאתגר העיקרי מבחינתנו הוא לגרום להם להאמין בעצמם. למעשה, מתחיל "מסע" של שש שנים שבו הדאגה המרכזית שלנו היא לאפשר להם לחלום ואפילו להעז להגשים חלק מחלומותיהם. מקומו של בית הספר לפי הבנתנו הוא מרכזי ומכונן בחיי התלמידים ובחברה בכלל, שכן בית הספר הוא "בית חינוך" שבאמצעותו מתעצבת דמותה של החברה. בית הספר אמור להעניק הזדמנות שווה לתלמידים שמצבם המשפחתי והחברתי אינו מאפשר להם "חינוך פרטי". אני גאה על הזכות לנהל בית ספר שהוא חלק מקהילה מדהימה בעיר מיוחדת במינה.
וכאנשי חינוך עלינו לזכור שהטבלאות והדירוג הינם אמצעי ולא מטרה. המטרה שלנו היא חינוך.
שירין היא מנהלת בית הספר הערבי למדעים ולהנדסה אורט לוד זו השנה התשיעית
