"עשיתי את הסרט 'אזור חופשי' עם נטלי פורטמן, והיא כל הזמן אמרה שבישראל זה שכונה", יורה חנה לסלאו. "במושגים של סרטים בעולם, אנחנו באמת שכונה. אני פה עוד מהתקופה של אורי זוהר, ולא הרבה השתנה. המאפרים יותר מקצועיים, הציוד יותר טוב, אבל הקייטרינג אותו דרעק".
ואם אפשר היה לחשוד שהסטנדרטים הגבוהים האלה שמורים רק לשחקניות שזכו בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל קאן, צר לנו לדווח שלסלאו לא לבד. "הייתי בטוחה שבקולנוע, בניגוד לטלוויזיה, יהיה יותר זמן לצלם כל סצנה. אבל הכל נעשה מאוד מהר", אומרת חן אמסלם, שעושה בימים אלו את צעדיה הראשונים בעולם הקולנוע המקומי.
"בארצות־הברית מתייחסים לשחקן כמו רופא", מצטרף אורי פפר, שמטפח כבר עשור קריירה גם מעבר לים. "נותנים לו את כל מה שהוא צריך כדי שהניתוח יעבור כמו שצריך. פה זה לא עובד ככה. אומרים לך 'יאללה, תתחיל לנתח'. כל אחד מרגיש נוח לתת לך הערה. אחד הדברים שמצחיקים אותי בארץ זה שאתה מסיים סצנה מרגשת בדמעות, ואז בא אליך הסאונד מן, טופח לך על השכם ואומר 'זה לא היה משהו'".
"אבל יש גם קסם על סטים ישראלים", אומרת אמסלם. "זה משפחה, זה חברות. אבל אני שומרת על עצמי, אם יש לי סצנות קשות אני לא מתערבבת".
לסלאו: "איך בדיוק? הרי אין לך איפה לשבת".
אמסלם: "אם אין ברירה אני נכנסת אפילו לשירותים. אם אלו התנאים — ואלו התנאים — זה מה שאני עושה".
הושבנו השבוע את לסלאו, פפר ואמסלם יחד עם השחקן הוותיק שי אביבי שמככב עכשיו ב"געגוע", ועמית פרקש שמשחקת ב"מועדון החנונים" ו"כמעט מפורסמת", לשיחה לרגל יום הקולנוע הישראלי שחל היום. כל בתי הקולנוע בארץ יציגו 33 סרטים ישראלים מהשנה האחרונה ומחיר הכניסה יהיה 10 שקלים לכרטיס. המטרה היא לפתות את הקהל הישראלי לתת צ'אנס לקולנוע כחול־לבן. אם זה יקרה, השחקנים יהיו כמעט הראשונים להרוויח מכך. בינתיים, הם יודעים מצוין שבשורה התחתונה, המשכורת שלהם תלויה לא מעט בשרת התרבות, מירי רגב.
בעוד הוליווד היא תעשייה שמפרנסת את עצמה, ואף גורפת רווחים אדירים, בישראל כמעט ואין סרט שאינו זקוק לתמיכה ממשלתית כזו או אחרת כדי לצאת לדרך. "כדי שזה ישתנה צריך שיותר אנשים יבואו לראות סרטים ישראלים", אומר פפר.
כשלתמונה נכנס כסף מהמדינה, הוא מביא איתו התערבות של פוליטיקאים. שרת התרבות הנוכחית, מירי רגב, הצליחה להסתכסך עם רבים מהיוצרים הישראלים המקבלים תמיכה ממשרדה. הסרט האחרון נגדו יצאה היה "פוקסטרוט", שמציג את סיפורו של אב הדואג לבנו, חייל המשרת במחסום בשטחים. "המדינה לא תממן סרטים שמוציאים את דיבתה של הארץ שלנו", אמרה השרה, והוסיפה שהסרט "הציג את חיילי צה"ל כהורגים ומטייחים". עכשיו הסרט זוכה לפרגונים מקיר לקיר בפסטיבל ונציה ונחשב מועמד אמיתי לפרס אריה הזהב היוקרתי. "מי שרוצה לעשות סרטים כאלה שיעשה אותם מכספו הפרטי. זו זכותה של המדינה להחליט את מה היא ממנת", אמרה עליו השרה.
"המדינה צריכה לתמוך באמנות, וכמובן שזה קשור לפיל בחנות החרסינה מירי רגב", אומר אביבי. "ההשקעה של המדינה הוכחה כמשתלמת. תראה איך הגענו מהחושך של שנות ה־80, למצב שבין 2007 ל־2011 היינו מועמדים לארבעה פרסי אוסקר. אין כמעט שנה שבה סרטים ישראליים לא מככבים בפסטיבלים הנחשבים בעולם".
אחת הטענות של רגב היא שהמדינה לא צריכה לממן סרטים שמבקרים אותה. לאחרונה היא התבטאה נגד הסרט "פוקסטרוט", שיש בו סצנה של חיילים המתעללים בפלסטינים במחסום.
"במדינה דמוקרטית אפשר להודות גם בדברים הלא יפים. ומצד שני, הסרט הזה מדבר גם על משפחה שכולה, על המציאות שאנחנו חווים פה", אומרת פרקש, שבעצמה שכלה את אחיה, תם, במלחמת לבנון השנייה.
פפר: "אם אנחנו לא נבקר את עצמנו, נהיה במצב עגום".
אביבי: "אמנות מכילה ביקורת מעצם טבעה, אחרת היא הופכת להיות אמנות תעמולתית. היו קולנוענים בשירותם של משטרים אפלים".
השרה טוענת שהקולנוע הישראלי הוא שמאלני ואליטיסטי.
פפר: "שטויות".
לסלאו: "מה פתאום! יש לך מניפה עצומה".
"זה לא נכון", מצטרפת גם אמסלם למחאה.
"כשרת התרבות היא יכולה להרחיב את הספקטרום", אומר אביבי, "אבל לא על חשבון דריסה של אחרים. במדינה שלנו שמחולקת לשבטים אינספור, המימון המדינתי בקולנוע עושה טוב לכולם".
בישראל כמו בישראל, משתדלים לקחת את הלימון התקציבי ולעשות ממנו לימונדה. "אין לנו כסף, אז אנחנו משקיעים הרבה בסיפור ופחות בפירוטכניקה", אומר פפר. "אנחנו המצאנו ז'אנר מטורף ולאט־לאט העולם תופס את הרעיון שלנו: איך להוציא מקסימום במינימום כסף. האמריקאים שולחים לפה אנשים כדי להבין מה אנחנו עושים, הם לא מבינים למה הם מוציאים מיליונים על מה שאנחנו מייצרים בכמה מאות אלפים".
לסלאו: "קוראים לזה זה שואו־ביזנס, והחלק של הביזנס בקולנוע הוא מאוד כבד. אבל גם בארצות־הברית מבינים שצריך לחזור למהות, לתסריט. הם הלכו כל כך רחוק עם הפירוטכניקה, שהתקציבים נהיו עצומים. לשחקנים משלמים שם מיליונים".
פפר: "פה אין לנו באמת שחקנים שמובילים סרטים, שאנשים ילכו לראות סרט רק בגללם. אין לנו טום קרוז, לצורך העניין. התוכן עדיין מנצח".
שחקנים יכולים להתפרנס בארץ מקולנוע?
לסלאו עונה על השאלה שלי באנחה כבדה, ללא מילים.
פפר: "לא, אבל זה נכון ל־99% מהעולם. להשוות אותנו לאמריקה זה לא ריאלי".
לסלאו: "גם באירופה מרוויחים יותר".
פפר: "אבל זה עדיין לא אמריקה. לא מרוויחים מיליונים. אנחנו לא אימפריה שיושבת על אוצרות טבע ובלי בעיות מסביב שכל אחד יכול לבקש סכומים כאלה. אנחנו כמו כולם במדינה — נאבקים לעשות את מה שאנחנו אוהבים".
עד שהקולנוע הישראלי ישתחרר מעול הפוליטיקאים ויפרנס היטב את עובדיו, החלום של כל שחקן ישראלי יהיה להצליח בחו"ל.
"זכיתי בפסטיבל קאן ויכולתי למנף את הפרס", אומרת לסלאו, "אבל זה היה בגיל 52 וחשבתי לעצמי 'להתחיל לכתת רגליים ולעשות אודישנים, לשבת בהוליווד, זה לא נראה לי'. אם זה היה קורה בגיל 30 הייתי קמה ומעיזה, אבל בגיל 52 אף אחד לא מחכה לי. גם שרון סטון יושבת ומחכה לתסריט טוב".
אמסלם: "אני עוד לא בת 30, אבל שמחה בחלקי והחלום שלי הוא לקום כל בוקר ולעסוק במקצוע הזה. כמובן שבחו"ל זה נורא מרגש, מפחיד וגדול, אבל כרגע אני מאוד שלמה פה".
פרקש: "גם אני מאוד מרוצה ונהנית מהעבודה שלי בארץ. מגיל מאוד צעיר חלמתי על הוליווד, אבל מעניין אותי לעשות עוד כמה דברים בארץ".
פפר: "כל ספורטאי שרוצה להצליח, רוצה להיות באולימפיאדה. ואין מה לעשות, הבמה הבינלאומית נותנת לך הזדמנות לעבוד עם האנשים שגדלת עליהם".
אביבי: "עם מי למשל עבדת?"
פפר: "שפילברג, דיקפריו, ניקולאס קייג', ג'ון מלקוביץ', אנטוניו בנדרס".
אביבי: וואו! מתי כל זה קרה?"
זה החלום שלך, שי?
אביבי: "זה לא החלום, זו פשוט התרגשות. לפני איזה 20 שנה רוברט דה נירו הגיע לפסטיבל ירושלים. רצתי לשם רק כדי להשיג תמונה שלו. אז זה לא חלום, זו התרגשות. אני מאחל לעצמי הרפתקאה חו"לית, אבל זה עדיין לא החלום שלי".
פפר: "זה חיי קרקס. ההשלכות של הצעדים האלה גדולות מאוד, בעיקר ככל שאתה מתבגר ויש לך משפחה. זה הרבה יותר מורכב ממה החלום שלך. אנחנו על הקו, השנה צילמתי חמישה חודשים באירופה אז הבסיס שלנו היה פה, אבל לפני זה הייתי שלושה חודשים באוסטרליה, ולפני זה שבעה חודשים בלוס־אנג'לס".
והיה לך כיף?
פפר: "מאוד".
אביבי: "אז אתה יודע מה, אני רוצה לשנות את התשובה — זה החלום שלי!"
הקהל הישראלי הספקן עדיין לא השתחרר מהתפיסות הישנות לגבי הקולנוע המקומי. תעשייה קטנה, דלת תקציב, שמצליחה להצמיח מתוכה יצירות משפיעות שהניבו גם מועמדויות וזכיות יוקרתיות ותוצריה נרכשו להפצה בחו"ל. אבל דווקא בבית, הקהל לא משתכנע.
יוזמת "יום הקולנוע הישראלי" מנסה לייצר לקהל בילוי לא רק תרבותי, אלא גם משתלם במיוחד.
"כשאתה נכנס לקולנוע אתה מיד מרגיש כמו הילד שהיית", נכנס פפר למצב רוח רומנטי. "החוויות הראשונות שלי בחיים היו באולם הענק הזה".
לסלאו: "אנחנו היינו באים לקולנוע עם סנדביצ'ים שאמא הייתה מכינה. אחי היה מחזיק את הסנדביצ'ים והוא היה הבוס, היחיד שהיה יכול להחליט מתי אוכלים".
היום, כשהעולם הולך לכיוון של צפיות בינג' וסרטוני חתולים, אין משהו מיושן בללכת לראות סרט בקולנוע?
פפר: "כן, זה מיושן, אבל זה לא הופך את זה לדבר רע. עד היום הבילוי המועדף עם הבנות שלי זה ללכת לקולנוע. יש בקולנוע משהו ששואב אותך פנימה, חוויה שלוקחת אותך קומפלט".
לסלאו: "גם החברותא עושה משהו, הבריחה המשותפת. בכל פעם שאני הולכת, אני אומרת שחבל שאני לא רואה יותר קולנוע".
אביבי: "אנחנו מותקפים בכל כך הרבה בִּיפִּים, אבל בקולנוע אתה לכוד בתוך החוויה, אתה מרוכז ולא מקבל מייל תוך כדי. האמת שגם לקולנוע העניין הזה של בדיקת הטלפון מתחיל לחלחל, אבל כאן עדיין מקובל להעיר למי שיושב לידך ולהגיד לו 'סתום!'"
פרקש: "זה להתארגן למשהו, לא לשבת בבית עם הפיג'מה. זו חוויה".
גם בני נוער בימינו נהנים מהחוויה הזו?
"מאוד", קובעת מיד פרקש, נציגת הדור הצעיר. "זה מדיום ותיק, אבל זה עדיין בילוי לבני נוער. אפשר לראות את זה במיוחד השנה, אני משתתפת בשני סרטי נוער וזה קורה כי יש לזה ביקוש".
אמסלם: "בני נוער רוצים בעיקר לבוא לצחוק, הם באים לבידור, ליהנות".
לסלאו: "מי שבא לראות קולנוע זה או בני נוער, או בני הגיל השלישי. יש עכשיו את המבצע של 'יום שלישי בשלייקס', ובתי הקולנוע מלאים באנשים מבוגרים. לא כולם באים בשלייקס אגב".
אביבי: "יש דבר כזה? לא ידעתי. מה השלב הבא, רביעי בקטטר?" •
