כשצה"ל מנפח שרירים בגבול הצפון ומדבר על הכרעת חיזבאללה במבצע צבאי, מומלץ לחזור לשנת 2006 כדי לקבל קצת פרופורציות לגבי הפער שבין רטוריקה ליכולות ביצוע. אמנם מאוד חשוב שישראל תפגין עוצמה מול הממשל הלבנוני וחיזבאללה, ותחדד את המסרים ואת הכוונות, אבל אסור ללכת שבי אחרי התמרון הסטרילי ע"ש מאיר דגן ז"ל שמבצע הצבא בימים אלה, העלול להכניס את הציבור לשאננות ולשביעות רצון עצמית.
אחד האירועים שחידדו את עובדת תפקודו הכושל של הצבא ב־2006 התרחש דווקא בכנס שקיים הצבא לפני כשנה, לציון עשור למלחמת לבנון השנייה. הציבור, כמובן, לא שותף בלקחים שהועלו באותו כנס. באחד הפאנלים ישבו מפקדי האוגדות של אותה מלחמה, שהציגו באוזני קהל הקצינים את לקחיהם האישיים, ומולם התייצבו שניים שהאשימו אותם באי־מילוי פקודות. המאשימים לא היו חברי כנסת מתלהמים או עיתונאים זבי חוטם, אלא רמטכ"ל אותה מלחמה דן חלוץ והרמטכ"ל המכהן גדי איזנקוט, שב־2006 שימש כראש אגף המבצעים והיה למעשה מי שהוציא אותן פקודות שלא מולאו לפיקוד הצפון. חלוץ ואיזנקוט טענו כי מפקדי אוגדות שיושבים איתם על הבמה קיבלו פקודה לבצע מתקפה דו־אוגדתית, ומסיבות השמורות עימם לא עשו זאת. אמנם המתקפה הדו־אוגדתית על רכס חממיס החלה לכאורה, אבל היא הופסקה מהר מאוד – אחרי שאחד ממפקדי האוגדות החליט שהתנאים לא מאפשרים לו לבצע את המשימה, וביקש מאלוף הפיקוד לעצור. המתקפה הופסקה – ולא חודשה.
אין ספק שבמהלך תרגילים שקדמו לאותה מלחמה ביצע מפקד האוגדה ההיא את המשימות באופן יוצא מן הכלל, בכל מזג אוויר ובכל התנאים, והשמיד את האויב – וכאן בדיוק טמון הפער בין הרטוריקה של אנשי הצבא לכושר הביצוע שלהם. זהו רק מקרה אחד של אי מילוי פקודות של המטכ"ל, כרוחן וכלשונן, במלחמה ההיא – ועדיין, שניים ממפקדי האוגדות שישבו באותו פאנל נשאו על כתפיהם דרגות אלוף. במילים אחרות: למרות שהרמטכ"ל הגיע למסקנה שהקצינים שלו לא ביצעו את פקודותיו, הם קודמו לראש הפירמידה. זה כבר חלק מבעיה גדולה אחרת של הארגון הצבאי, שהיא הפקת הלקחים, כולל לקחים אישיים. בתרגילים אין בעיות כאלה. המבחן האמיתי של איש הצבא, שלקראתו הוא מתכונן כל הקריירה שלו ובו הוא מקבל את הציון האמיתי שלו הוא המלחמה. לא תמרון ולא תרגיל. מי שנכשל במבחן האמיתי – יתכבד ויפרוש מבית ספרנו. אלא שזה לא קרה, וכנראה גם לא יקרה.
הרמטכ"ל איזנקוט טען וטוען שמלחמת לבנון השנייה הייתה ניצחון אסטרטגי, והראיה: השקט בגבול הצפון. אולי הוא צודק, אבל ההישג האסטרטגי הושג למרות התפקוד הבעייתי של צמרת הצבא. הכישלון הצבאי היה של פיקוד השדה הבכיר, וכל עוד הצבא לא מודה בכך – הוא לא ילמד שום דבר, גם לא בתרגיל הנוכחי.
התרגיל הגייסי בפיקוד הצפון המתקיים בימים אלה מחליף בעצם את התרגיל המטכ"לי שמקיים צה"ל מדי שנה. השנה הוחלט, כנראה מסיבות תקציביות או ארגוניות, לבצע תרגיל גייסי – אמנם בהיקף נרחב מהרגיל, אבל עדיין בשתי רמות מתחת לראייה המטכ"לית. התרגיל הנוכחי רואה רק זירת לחימה אחת. אמנם זוהי זירה מרכזית, אבל גם בהערכות המצב האופטימיות הלחימה – לכשתפרוץ – תכלול לפחות שתי זירות: הפלסטינית והלבנונית. זאת בשעה שמה שנתפס היום כזירה הסורית – שהיא משנית ללחימה – עלול להפוך לזירה העיקרית מול כוחות משלוח פרו־איראניים. בנוסף, התרגיל אמור להשיב על השאלה האם תוכנית החומש "גדעון" שבנה הרמטכ"ל אכן עיצבה צבא שמסוגל לתת מענה בשלוש זירות במקביל.
תרגילים הם חשובים, ההסברה חשובה, ההרתעה חשובה, והתעמולה לצורך כך היא בלתי נמנעת – רק שלא נבלבל את עצמנו. √
