באוגוסט 2015 נכנס תא"ל ליאור כרמלי לתפקידו כמפקד אוגדת יהודה ושומרון. בתוך שבועות פרץ בשטחים סבב אלימות גדול, ספונטני, אינתיפאדה ללא אמא ואבא, ללא שם. בשנתיים שעברו מאז, שערו האפיר ופניו הקשיחו. הטרור בגזרתו דעך: באוגוסט היו רק שני פיגועים ביהודה ושומרון, ובספטמבר שניים. הפיגוע האחרון, ביום רביעי השבוע, התנהל לפי הספר: פלסטיני חמוש בסכין ניסה לדקור ישראלים בתחנת אוטובוס בקריית־ארבע. חייל ירה וניטרל אותו. הישראלים לא נפגעו; הפלסטיני לא נהרג. פלסטיני הרוג הוא סוכת אבלים, וסוכת אבלים היא הזמנה לפיגוע הבא. זה אחד הדברים שהפוליטיקאים סירבו להבין בוויכוח על פרשת אלאור אזריה.
שלשום, יום רביעי, נפרד כרמלי, 50, מאוגדת איו"ש. הוא ימתין לסבב המינויים הבא, באוקטובר, יקודם לאלוף או ישתחרר מצה"ל. כך או כך, תקופת שירותו באוגדה נחשבת להצלחה. מדובר במאמץ קולקטיבי, שתורמת לו כל שרשרת הפיקוד, מהרמטכ"ל והאלוף עד לחייל במחסום. הנתונים מדברים בעד עצמם.
כרמלי הוא סרבן ראיונות מושבע: הפעם נעתר. הוא מהנדס בהשכלתו, בעל שני תארים בהנדסה, וצנחן ברזומה הצבאי שלו. "עד להתפרצות של אוקטובר 2015 היו בממוצע 5.3 ניסיונות פיגוע בחודש", אמר. "באוקטובר המספר גדל פי עשרה. קראנו לזה טרור בהשראה – לא טרור מאורגן, שהתמודדנו איתו בצורה טובה. עד מאי 2016 חזרנו לממוצע הקודם, ומאז אנחנו ממשיכים לרדת. זה לא אומר כלום לגבי ההתפרצות הבאה.
"מה אני דורש מעצמי? שכל גל יהיה נמוך מקודמו. אנחנו עושים פעולות בין הגלים ופעולות בתוך הגל. בתוך הגל התפקיד שלנו הוא קודם כל לחצוץ בין הטרור לאזרחים. קח כדוגמה את תשעת הפיגועים האחרונים. בחלמיש נכשלנו: לא מנענו מהמחבל להגיע אל בית משפחת סלומון. בשמונה האחרים הצלחנו. המשימה השנייה בתוך הגל היא לבלום את הגל ולהביא במהירות לדעיכתו.
"כל גל שונה מקודמו. מכיוון שמדובר בטרור בהשראה, בטרור שחלק גדול ממנו נולד ברשתות החברתיות, אנחנו צריכים לעבוד בגזרה מאוד רחבה. את האוכלוסייה הפלסטינית אני מחלק לשלושה חלקים: אדישים, מורתעים ומפגעים. אני לא רוצה שתהיה נדידה מימין לשמאל, ממחנה הבלתי מעורבים למחנה המפגעים; אני רוצה שתהיה נדידה משמאל לימין.
"לגבי המורתעים פיתחנו את מה שאנחנו קוראים 'תפיסת הסיכול המרחיבה'. אנחנו פועלים בכוח נגד הסתה בבתי דפוס, בתחנות שידור ובאתרים ברשת. אנחנו עוצרים את הבעלים ומחרימים משדרים ומכונות דפוס".
בהשוואה למה שקורה ברשתות, אמרתי, זה כמו לייבש את הים בכפית.
"להוריד כרזה מקיר זה לייבש את הים בכפית", אמר כרמלי. "כתוצאה מהפעולות שלנו, בתי דפוס מסרבים לקבל להדפסה חומרי הסתה.
"אנחנו פועלים נגד ייצור עצמי של כלי נשק. בשנתיים האחרונות סגרנו 80 בתי מלאכה. התוצאה היא עליית מחירים. קרלו, נשק מייצור עצמי, עלה בעבר 1,500 שקל. שני המחבלים בשרונה קנו שני רובים פלוס תחמושת בסכום של 4,000 שקל. היום כל קרלו עולה 4,000 שקל.
"אנחנו משקיעים יותר במלחמה בכספי טרור. משפחות מחבלים מקבלות כסף מחמאס ופתח. אלה לא כספי סעד – אלה תמלוגים. אנחנו מנסים לעצור אותם ונוקטים שורה של פעולות נוספות נגד המשפחות – הריסת בתים, שלילת היתרים ועוד".
לאוכלוסייה הבלתי מעורבת – בניירות הצבאיים מכנים אותם "אדישים ומפויסים" – צה"ל מבקש לתת בונוסים. 80־70 אלף יוצאים יום־יום לעבודה בישראל, ו־30 אלף לעבודה בהתנחלויות. הדרג הפוליטי דורש מפעם לפעם לצמצם – צה"ל מבקש להרחיב. תוכניות בנייה של אלפי יחידות דיור, כמו זאת שהוצעה בקלקיליה, זוכות לעידוד בצה"ל, אבל מטורפדות על ידי לובי המתנחלים.
"אנחנו מאמינים במדיניות מבדילה ומדויקת", אומר כרמלי. "אנחנו מבדילים בין בית מלאכה לבית מלאכה, בין כפר עוין לכפר פחות עוין. פיתחנו תפיסה לכל בעיה. אנחנו מתקינים עוד ועוד מצלמות: השאיפה היא שכל צומת, כל טרמפיאדה, יצולמו. מצלמה היא כלי מרתיע; היא כלי מקטין חיכוך. אנחנו מפעילים בלונים ורחפנים. בסוף יהיה רחפן לכל מ"פ בצה"ל".
יש לנו צבא עשיר, אמרתי.
"בתחום הזה אנחנו בעושר גדול", אמר כרמלי.
ביולי רצח עומר אל־עבד את בני משפחת סלומון בחלמיש. על הכפר שלו, קובר, הוטל כתר, אין יוצא ואין בא. מה עשיתם אחר כך, שאלתי.
"כתר לא מגיע ממקום של ענישה קולקטיבית אלא ממקום מבצעי", אמר כרמלי. "המטרה שלו היא למנוע הדבקה. לאחר כמה ימים עברנו לכתר נושם".
ואחר כך? שאלתי.
"עשינו שם פעולות נגד המסיתים, תפיסת אמל"ח, פעולות נגד משפחת הרוצח. ברשימה שלנו קובר רשום היום ככפר בסיכון גבוה".
לא צודק, לא עובד
ההחלטה של בג"ץ, ברוב של שמונה שופטים נגד אחד, לבטל את הסדר הפטור של תלמידי הישיבות, נשענת על שני אדנים. הראשון הוא עקרון השוויון: ההסדר הנוכחי רק הגדיל את האפליה לטובה של בני המגזר החרדי; השני הוא מבחן התוצאה: החרדים לא עמדו במספרים שהתחייבו להם. במילים אחרות – ההסדר לא צודק ולא עובד. בניגוד להאשמות שהטיחו הפוליטיקאים וכלי התקשורת החרדיים בשופטים, לא הייתה כאן פסיקה אידיאולוגית. לשופטים נמאס להיות הגוי־של־שבת של המערכת הפוליטית. הם לא ששים להכשיר בחתימתם מעשים שמנוגדים לחוק ולמדיניות המוצהרת של הממשלה.
שום פטנט מבית היוצר של איילת שקד והחרדים לא יתקן את הטעון תיקון. להפך: הוא יהפוך את ישראל לטורקיה של ארדואן.
השאלה איננה מה לעשות בבית המשפט אלא מה לעשות בצה"ל. 20 שנה מנסים משפטנים ופוליטיקאים לרבע את המעגל, כלומר להגיע להסדר עם החרדים בלי לפגוע בעקרון השוויון. 20 שנה הם נכשלים. אין פטנט כזה, לא בארסנל של השופט טל, לא של ידידיה שטרן, לא של אלעזר שטרן ולא של עפר שלח. מסבב לסבב מתחזקת תחושת הכוח בתוך המגזר החרדי, מקצינה ההסתה, וקטנה הנכונות להסדר. בינתיים, חומות הגטו החרדי הולכות ונסדקות. המלחמה על הגיוס היא מלחמת המאסף של שומרי החומות.
הקרב על השוויון מוביל בהכרח לנקודה שמעטים מוכנים להתמודד איתה: הפיכת השירות הסדיר בצה"ל מחובה לרשות. מצבא העם לצבא שכיר. קצינים בכירים – אהוד ברק היה אחד מהם – תמכו בעבר במהלך כזה, מטעמים מעשיים. אני סברתי ועדיין סבור שזהו מהלך מסוכן, שיוביל לירידה ברמת המשרתים ובמוטיבציה שלהם, ובהמשך להיווצרות של צבא יונקרים, נבדל, מיליטריסטי. נכון שגם היום רק 65 אחוז מהמחזור משרתים, אבל צה"ל הוא עדיין כור ההיתוך המוצלח ביותר שמציעה החברה הישראלית, הדבק המחבר, הגשר לשוק ההשכלה והעבודה.
אבל צבא מקצועי לא חייב בשוויון, אפילו לא במראית עין של שוויון. החרדים לא יצטרכו לשרוף עגלות אשפה ברחובות ולאיים על נתניהו, כחלון וליברמן בפירוק הממשלה. החילונים לא יוכלו להגיש עתירות לבג"ץ. הדרך הקלה ביותר להשיג שוויון היא להיפטר מהצורך בו.
לילה ויום
ביום ראשון בערב התייצבו ליד בית ויזל בסיגט, רומניה, כ־200 מקומיים, לבושים בבגדי חג מסורתיים: הנשים בשמלות פרחוניות ובצעיפים תואמים, הגברים בווסטים נטולי כפתורים ובכובעים מצויצים. היו ביניהם נשים מבוגרות, בבושקות רחבות פנים, רחבות אגן, ונערות צעירות, צחקניות וסמוקות לחיים. מקצתם החזיקו שלטים שאמרו: "אנטישמיות מובילה לאושוויץ". השלטים היו באנגלית. הורו להם להוציא את הבגדים מהבוידעם ולהצטרף למצעד של יהודים. לא היה להם מושג מה אומרים השלטים, אבל פקודה היא פקודה, גם ברומנית.
אלי ויזל, חתן פרס נובל לשלום, נולד וגדל בבית הזה. אביו היה סוחר, חסיד ויז'ניץ, מנכבדי הקהילה. במאי 1944, כשהיה בן 15, נלקח מביתו עם הוריו ואחותו הקטנה וגורש לאושוויץ. ויזל כתב על מוראות היום ההוא בספרו "הלילה" (תירגם חיים גורי): "העיר נראתה שוממה, אך מעבר לחלונות ציפו ידידינו מתמול שלשום לרגע בו יוכלו לעוט על בתינו, לבוז בז".
בבית פועל היום מוזיאון. בעירייה הבינו את הפוטנציאל התיירותי, פינו את הדיירים לדירות אחרות, העמידו ויטרינות עם עותקי ספריו של ויזל ותלו תמונות. במקום הריהוט שנבזז, הציבו רהיטים אחרים. הנכדים והנכדות של הבוזזים עמדו עכשיו בחוץ. מפעם לפעם חילק מישהו מהמארגנים נרות חשמליים, חולצות טריקו וכובעי בייסבול שעליהם נכתב בצהוב "Never Again". המקומיים פשטו את ידיהם.
יואל רפל, שאסף ובנה את ארכיונו של ויזל, סיפר לי שביום הגירוש קבר הנער ויזל את שעון הבר־מצווה שלו בחצר הבית. לאחר שנים, כשחזר וביקר בעיירה, התגנב לחצר ולקח את השעון. לאחר כמה מטרים התחרט, החזיר אותו למקומו וכיסה אותו בעפר. "זה החיבור האמיתי להיסטוריה", הסביר לרפל. "זה הדבר היחיד שנשאר".
ב־1944 הז'נדרמים ההונגרים הפליאו את מכותיהם ביהודים. "שנאתי אותם", כתב ויזל. "הם היו מדכאינו הראשונים". לאחר מלחמת העולם השנייה עברה סיגט משלטון הונגריה לשלטון רומניה. הדגלים התחלפו; הז'נדרמים נשארו. מצהרי יום ראשון הם סגרו את מרכז העיר לתנועת כלי רכב, לכבוד היהודים. העיר נראתה שוממה, כמו אז.
אלי ויזל קרא את "ידיעות אחרונות" באדיקות כל יום שישי. כך נקשרה בינינו ידידות. בשיחותינו הוא חזר ואמר: אתה מוכרח לבוא איתי לסיגט. העיר תערוך אירוע גדול לכבודי; יהיה מעניין. הבטחתי, אבל מחלתו קטעה את ההכנות. ביולי שעבר ויזל נפטר בניו־יורק. עמותת לימוד, שפועלת להקניית מושגי יסוד ביהדות לצעירים יוצאי חבר העמים, נרתמה לקיים את האירוע בלעדיו. חיים צ'סלר, מייסד העמותה, גייס את המקורות וקשר את הקשרים.
סיגט היא עיירה מעיירות טרנסילבניה, אזור שהתפרסם בעיקר בזכות האגדה על הרוזן דרקולה, הערפד צמא הדם. לאחר המלחמה סולקה האוכלוסייה ההונגרית, ורומנים התנחלו במקומה. 37 אלף נפש גרים היום בסיגט, חלקם הגדול בשיכונים אפורים, מכוערים, שנבנו בתקופה הקומוניסטית.
ראש העיר, הוריס וסילה סקובלה, המתין לנו בפתח בניין העירייה. הוא ענד על חזהו באלכסון סרט בצבעי הדגל הרומני. חליפתו הייתה שחורה; נעליו כחולות. אינני יודע איך ויזל היה נוהג במעמד הזה, האם היה נופל לזרועות ראש העיר או מסתפק בלחיצת יד, אבל נדמה לי שהיה אוהב כל רגע. המוזמנים, יהודים מישראל, מארצות־הברית ומרומניה, התכבדו בישיבה על כיסאות חברי מועצת העיר. כל אחד בתורו קרא קטע מתוך הפרק הראשון של הספר "הלילה", הפרק שמספר על דיכוי היהודים בסיגט עד לגירוש. הקטעים נקראו ביידיש, שפת המקור, בעברית, באנגלית, בצרפתית, ברומנית. הראשון שקרא קטע היה ראש העיר. אחריו קראה גילה גמליאל, השרה מישראל. הקטעים אמרו כל מה שראוי לומר: בתמציתיות, בצניעות, בכוח. הנאומים היו מיותרים.
רכבת באירופה
המצעד יצא לדרך בתשע בערב. בשורה הראשונה צעדו הפוליטיקאים: השרה גמליאל, חבר הכנסת לפיד, שר בממשלת רומניה, ראש העיר, חברי המשלחת. מאחוריהם צעדו המקומיים בבגדים המסורתיים. צעירים שישבו בבית קפה הביטו בצועדים בשתיקה, נבוכים מלשאול אם מדובר בהפגנה נגד אנטישמיות או בפסטיבל לריקודי עם. התחנה הראשונה הייתה האנדרטה הגדולה לשואה, שנבנתה במקום שבו היה בית הכנסת הגדול. על המגרש הצמוד לאנדרטה בונים עכשיו חסידי סאטמר בית מדרש משלהם. הבנייה היא חלק מתהליך השיבה של החרדים לעיירות שמהן גורשו במזרח אירופה. סאטמר נוסדה בסיגט. ריב בין בניו של האדמו"ר פילג את החסידות, ואחד האחים פתח חצר משלו בעיירה סאטו מארה, כ־80 ק"מ משם. סאטו מארה (הכפר הגדול) היא סאטמר.
בפתח בית הקברות היהודי של סיגט קבורים מייסדי שושלת סאטמר, הרבנים משה ויקותיאל טייטלבוים. רחפן מצויד במצלמה משוטט מעל המצבות, השגחה עליונה בגרסת 2017.
הנכד, יואל־משה, נכלל ברכבת המיוחסים של קסטנר. למרות שניצל בידי הציונים, ואולי בגלל שניצל בידיהם, הוא הקדיש את שארית חייו למאבק ארסי בישראל ובציונות. על שנאותיו אפשר אולי למחול לו. על שהרדים את קהל חסידיו, הוא והאדמו"רים האחרים, וציווה עליהם להישאר כשאפשר היה לצאת – אין מחילה.
התחנה הבאה במצעד הייתה תחנת הרכבת. 38 אלף יהודים, תושבי העיירה והאזור, עלו בתחנה הזאת על הרכבת לאושוויץ. מעטים שרדו. לרגל האירוע הותקן לוח שיש חדש בחזית התחנה, לזכר הנספים.
יצאתי אל הרציף. פסי רכבת נאים בעיניי: הם ממוקדי מטרה, דינמיים, חותרים קדימה, אל האופק. כך בכל העולם, חוץ מבאירופה. פסי רכבת באירופה מחזירים אותי לאושוויץ, לבירקנאו, לפסים שנגמרים בקרמטוריום. ביום ראשון, סמוך לחצות, עצרה רכבת משא בתחנת הרכבת בסיגט. קרונות ישנים, חומים, כמו אז. מעניין מה היה אומר על זה אלי ויזל.
גנבו את המדינה
ב־1950, לאחר השתלטות הקומוניסטים על רומניה, הפך בית הסוהר המקומי לכלא מיוחד לפעילים פוליטיים, אויבי המשטר. יותר מ־200 בכירים הוחזקו בו, חלקם לאחר שהורשעו במשפטי ראווה, חלקם בלי שהובאו לדין, ביניהם ארבעה ראשי ממשלה, חמישה נגידי הבנק הממלכתי, נשיאי מפלגות, תריסרי שרים, 16 בישופים ועוד עשרות בכירים בכנסייה. רבע מהאסירים מתו בכלא. לאחר נפילת משטר צ'אושסקו הוא הפך למוזיאון.
הכלא מלמד הרבה על רומניה הקומוניסטית, ומשהו על רומניה של היום. הוא ממוקם במרכז העיר, צמוד לבניין העירייה. יש בו שלוש קומות וחלל ארוך, שתאי המאסר מסודרים משני צידיו. שניים מהתאים מיועדים לעינויים: שלשלת כבדה מחוברת לרצפה שלהם. באחרים מסודרת התצוגה. כל תא מייצג פרק אחר במערכת הדיכוי בגוש המזרחי: רדיפה פוליטית, רדיפה משפטית, רדיפה דתית, רדיפה אתנית, רדיפת העיתונות, רדיפת האקדמיה, רדיפת סופרים ומשוררים; פעולות המשטרה החשאית, הסקוריטטה; תמונות האסירים וקורותיהם; הדיווחים בעולם.
אשנב קטן מחדיר קצת אור לתאים. אין חימום. המזרנים עשויים משקים ומלאים בקש. המיטות צמודות זו לזו. אין פלא שאסירים חלו ומתו.
אותי עניין מה שהמוזיאון מכנה "רדיפה אתנית": הגורם האתני היחיד שנרדף היה התנועות הציוניות, ובראשן תנועת השומר הצעיר. התצוגה כוללת ציטוט אנטישמי מפיו של צ'אושסקו: "היהודים, הגרמנים והנפט הם המוצרים שהכי כדאי לייצא". אמר ועשה: הסכם חשאי, יהודים תמורת כסף, העלה לארץ בשנות ה־60 יותר מ־100 אלף יהודים.
שאלתי נהג מונית מה ההבדל בין תקופת צ'אושסקו למשטר הנוכחי. "שניהם גנבו את המדינה", אמר, "צ'אושסקו בנה בחלק מהכסף דירות. הממשלה הנוכחית גונבת רק בשביל האנשים שלה".
יש עוד הבדל, אמרתי. עכשיו אתה לא מפחד לדבר.
