בשבוע שבו הודיע על פרישה מכדורסל, ישב אמארה סטודמאייר בסלון הענקי שלו וסיפר בעיניים לחות עד כמה רצה להישאר בהפועל ירושלים. "זו הייתה האופציה היחידה באמת בשבילי, מאוד רציתי, אבל אני מניח שזה לא היה הדדי. אפילו לא הגענו לדבר על סכומים. נתתי להם מספר ולא קיבלתי מספר בחזרה. חיכיתי הרבה זמן. אני יודע שיש מאמן חדש ושאולי הם רוצים לשנות את השיטה, ניסיתי ליצור קשר כדי לדבר איתו, אבל גם זה לא הצליח. בשנה שעברה שיחקתי בחינם למעשה, לא ממש קיבלתי משכורת, רק החזרי הוצאות, אפילו הפסדתי כסף. חשבתי שהשנה אוכל לפחות לא להפסיד כסף, אבל בכלל לא הגענו לדבר על זה".
מאכזב.
"כן. אני עצוב, אני יודע שכמעט כל מי שהיה בעונה שעברה נשאר לעונה הבאה. אתגעגע לבויז, אבל אין בי כעס. השנה בירושלים הייתה לא רק חלום שהתגשם, היא עשתה אותי אדם שלם. אנשים עוזבים את הבית, עוברים למדינה אחרת ואז מתחילים להתגעגע חזרה, אבל כשאני עזבתי את ארה"ב והגעתי לישראל, לא התגעגעתי לשום מקום, הרגשתי שהגעתי הביתה. לקח לי זמן להתאקלם מבחינה פיזית, אבל לא נפשית. ואם בסופו של דבר השנה שם היא גם האחרונה בקריירה שלי, לא יכולתי לבקש סיום יותר טוב".
בדיוק לפני שנה ישב אמארה סטודמאייר, שחקן NBA עם יכולות נדירות בחדר מסיבות העיתונאים של המדיסון סקוור גארדן בניו־יורק, ובאירוע שתפס לא מעט עניין גם בתקשורת האמריקאית הודיע כי הוא נוסע לישראל, לשחק בהפועל ירושלים. ניו־יורק ניקס, שבה שיחק חמש שנים והפך לאחד השחקנים האהודים שלה, החתימה אותו על חוזה ליום אחד, כדי שתהיה הקבוצה האחרונה שלו בליגה. העיתונאים המקומיים ידעו שסטודמאייר כבר לא יחזור ל־NBA וגם הוא ידע, אבל העצבות שמרחפת בדרך כלל מעל אירועים כאלה לא הייתה שם.
סטודמאייר, שתמיד חש חיבור ליהדות, חזר מביקור בישראל ב־2010 כשהוא יותר יהודי מוודי אלן, ומאותו רגע הכל התכוונן אצלו לנסיעה לארץ לתקופה ארוכה יותר. ואם אפשר לשלב כדורסל, למה לא. כשבקיץ שעבר לא הגיע אף טלפון מה־NBA, הוא ראה בכך סימן דשמיא לנסוע לעיר הקודש. לא הזיקה גם העובדה שהוא מחזיק מניות בבעלות על הקבוצה.
שנה אחרי, סטודמאייר רחוק מאוד גם מירושלים וגם מהמדיסון סקוור גארדן. הוא גר בלב פלורידה, מרחק של כשעה ממיאמי, בקהילה סגורה של וילות שמחיר המינימום שלהן, כך מודיע השלט בכניסה, הוא 3 מיליון דולר. כדי להגיע אליו צריך לעבור שני שערים חשמליים, ושום בית מפואר מסביב לא דומה לטירה עם הארומה הכמעט מזרח־ירושלמית שבה גרים אמארה, אלכסיס וארבעת ילדיהם. ביום חם ולח במיוחד, קצת לפני בוא הוריקן אירמה (לנכס שלום גם אחרי הסופה), מותח סטודמאייר רגליים בלתי נגמרות, ומדבר על שנה שחצבה לו את הנפש באופן שאפילו טיפוס קול למדי כמוהו לא היה מוכן לו.
נסעת לזכות באליפות או לחיות בירושלים?
"קודם כדי לזכות באליפות, אבל זה לא שחיפשתי קבוצה אחרת באירופה שגם בה יכולתי לעשות את זה. רציתי לשחק בישראל וידעתי שיש בירושלים קבוצה שיכולה לקחת אליפות".
קיווית שאליפות בירושלים תפצה על כך שלא זכית באליפות NBA?
"לא חשבתי על זה ככה. שום דבר לא מבטיח לך אליפות ב־NBA, אם אתה לא זוכה בה זה לא אומר שנכשלת, יש הרבה שחקנים גדולים בלי טבעת אליפות. עשיתי את הקריירה שלי ב־NBA, מיציתי את הפוטנציאל שלי כאן ורציתי לשחק בישראל כשאני עדיין בריא".
הנחיתה בליגה הישראלית ובכדורסל האירופי הייתה לא פשוטה עבורו. המשחק אחר לגמרי, הציפיות היו בלתי אפשריות, ולסטודמאייר היה קשה. לא רק על המגרש. "אני חושב שהנקודה הכי נמוכה שלי הייתה בשני המשחקים הראשונים של העונה. מאוד שמחתי להיות שם והיה כל כך הרבה באזז, אבל עוד לא מצאתי את עצמי. הלחץ לא הפריע לי, יש לך סט כישורים והוא תמיד נמצא שם, זו רק שאלה של להפעיל אותו. הבעיה הייתה להתרגל לשיטה".
עד כמה היא שונה מה־NBA?
"שמיים וארץ. אירופה זה כדורסל של גארדים, כל המערכת בנויה על שחקני חוץ, שחקנים גבוהים הם לא מרכז ההתקפה ואתה לא האופציה הראשונה ואפילו לא השנייה. יכולות לעבור התקפות שלמות בלי שתיגע בכדור. אני יודע להיות חלק מסמול־בול, בפיניקס שיחקתי עם גארדים ורצנו כל הזמן, אבל כאן לקח לכל הקבוצה זמן להסתגל למה שהמאמן רוצה, ולאורך תקופה הייתי הסופרסטאר שלא מוצא את עצמו. זה היה מתסכל. אבל כדורסל בסופו של דבר הוא משחק די פשוט, ולקבוצה היה אופי מיוחד. נשארנו ביחד וניצחנו".
משימה עוד יותר מסובכת מבחינתו הייתה להסתגל לאופן השיפוט במקום החדש. "אחרי חודש־חודשיים הבנתי שבאירופה שורקים לצעדים שלא שורקים ב־NBA, הצלחתי לפצח את זה. היה הרבה יותר קשה עם העבירות שהשופטים לא שורקים. שחקן יריב יכול להחזיק אותך שוב ושוב, ולא תקבל שריקה. לקח לי זמן לאלתר תנועות לא לגמרי טבעיות עבורי כדי שלא יוכלו לתפוס אותי, כי השופטים לא שרקו כלום".
אתה אומר שבישראל נותנים להרביץ יותר מב־NBA?
"הרבה יותר. זה טוב לשחקנים צעירים כי אתה לומד לשחק דרך המגע, אבל לי היה קשה להתרגל לצורת שיפוט אחרת לגמרי".
הרביצו לך יותר מלאחרים?
"אני לא חושב. אולי. פעם חטפתי מכה היישר לתוך הברך ולקח לה חודש להחלים. הייתי חוזר הביתה עם מכות בכל הגוף. אשתי לא ראתה אותי כה חבול בכל שנותיי ב־NBA. לילה אחד אמרתי לה 'בייבי, אני לא יודע אם אני יכול להמשיך ככה'. הייתי עובר מפינה לפינה במגרש, מישהו היה מעיף אותי לשורה הראשונה ביציע והשופט לא שורק. המאמן אמר לי 'תישאר מפוקס, הם עושים לך פרובוקציות, תשחק עם הכאב'. אבל זה לא קל".
זה ממש כמו מה שעשו לשאקיל אוניל, האק דה שאק.
"כן, האק דה סטאד. אבל בסופו של דבר התייחסתי לזה כאל מחמאה. יש סופרסטארים שלא יכולים להתמודד עם זה. אלן אייברסון הגיע לאירופה ולא נשאר שם הרבה זמן, כי היה בלתי אפשרי עבורו להסתגל לצורת המשחק ולמכות שקיבל בלי הגנת השופטים".
אבל גם הסבלנות של סטודמאייר נגמרה אחרי שהורחק במשחק נגד הפועל אילת. בסיומו העלה לאינסטגרם פוסט זועם: "הייתי עד היום לשיפוט הגרוע ביותר שראיתי בחיי. השופטים הישראלים חייבים לבחון את עצמם, זאת דרך טובה להרחיק כוכבים גדולים מישראל".
אחרי שנרגע, החליט סטודמאייר להתנצל. "הכעס הצטבר אחרי הרבה משחקים שבהם הרביצו לי בלי שום שריקה, אבל הבנתי שלא הייתי בסדר, שהשופטים הם בני אדם ושהם לא מחפשים אותי באופן אישי. במשחקים הבאים ניגשתי לשופטים שתקפתי ואמרתי שאני מצטער".
מה הם ענו?
"נו פרובלם, אמארה, ווי לאב יו מאן, ווי לאב יו".
קשיי ההשתלבות של סטודמאייר התבטאו גם בפרטים שיכולים להיראות הכי טריוויאליים. הנחיתה מליגה עשירה שבה שחקנים חיים כמו מלכים, למגרשים ברעננה ובאילת למשל, או לערים קטנות באירופה, הייתה חתיכת הלם תרבותי. "העונה הזו הכניסה בי קצת צניעות", הוא מחייך, "הייתי רגיל למטוסים פרטיים, סוויטות בבתי מלון, בופה ענקי לצהריים ומסעדות יוקרה בערב. שיחקנו באצטדיוני ענק, התלבשנו בחדרי הלבשה שאת יכולה לגור בהם ולא יחסר לך כלום. לעבור מזה לטיסות מסחריות, לצורך לדאוג למושב בשורת היציאה כדי שיהיה קצת מקום לרגליים, לנחות, לנסוע עוד שלוש שעות באוטובוס. לקח זמן לעשות את הסוויץ' הזה".
מה היה הכי קשה?
"לשחק במגרשים מאוד קטנים. קשה במגרש וקשה בחדרי ההלבשה, שם לא היה מקום לכלום. אני אוהב שהבגדים שלי תלויים מסודר, שיהיה מקום לנעליים, אלה דברים קטנים שעוזרים לשגרה שלך לפני משחק ואתה לומד לא לדאוג להם ב־NBA. בירושלים יש לנו אולם יפהפה, שם היה לי מאוד נוח, אבל היציאה למגרשים קטנים הייתה קשה. בהתחלה הייתי מבולבל, אחר כך הסתגלתי וגם הבנתי שאני צריך לשנות קצת את התרבות האישית שלי".
למשל?
"התלבשתי אחרת. אני אוהב ללכת עם הרבה זהב, שרשראות וצמידים, להתלבש יפה, כזה אני, והבנתי שבישראל צריך להוריד את זה בכמה דרגות. הייתה לי קריירה מבורכת פיננסית ולא רציתי להתנהג כאילו אני יותר טוב מאחרים, לא רציתי להרגיש חשוב מדי. אני מודה שזה לא היה קל. עבדתי קשה על עצמי".
אולי לקחת את זה לקיצוניות השנייה? אולי היית שקט מדי במגרש.
"לא רציתי להיות המנהיג הקולני, רציתי שהחברים שלי יובילו, ההווה שייך להם. לא באתי לירושלים כדי לעשות לעצמי קריירה, אני לא צריך להיות מלך הסלים בישראל, רציתי לקחת אליפות. דיברתי כשהיה צריך. כשהעונה הגיעה לרגעי השיא והיינו בפיגור 2-0 נגד נהריה בתחילת הפלייאוף הרמתי את הקול כמו שהבויז לא שמעו עד אותו רגע. לחברים שלי בקבוצה יש עוד הרבה שנים לפניהם, והעונה הבאה תמיד יכולה להביא לך את החוזה שישנה את הקריירה. רציתי שזה יהיה הרגע שלהם".
הרגשת שיריבים רואים בך אתגר מיוחד?
"אוהו, בוודאי. בכל משחק. לשחקנים ממול, והאמת שגם לאוהדים של הקבוצה היריבה, היה חשוב במיוחד לנצח אותי".
טראש־טוק?
"כל הזמן. אני מבין את זה, כדורסל הוא משחק של ההווה. אני בן 34 והוא בן 25, והוא מדבר אליי כל המשחק כאילו הוא יותר טוב ממני. אני לא יכול להגיד לו, 'כשהייתי בן 25 הייתי מכניס את הכדור עם הראש שלך לתוך הסל ואני אפילו לא יודע מה מהם היה נכנס קודם'. אנחנו כאן ועכשיו. מצד שני לא יכולתי לשתוק. עם כל הצניעות, אני לא שותק כשאני שומע טראש־טוק. לפעמים בזמן זריקות עונשין מישהו היה עומד לידי ואומר 'איזה כיף שאתה פה, אני אוהד שלך כבר הרבה שנים', שנייה אחר כך היינו רצים לצד השני של המגרש והוא אומר 'אתה לא יכול לעצור אותי'. הרבה פעמים לא יכולתי לענות כי צחקתי".
ביקורות קראת? שמעת?
"לא. לא ידעתי מה כותבים עליי, לא שמעתי מה אומרים, זה לא הטריד אותי. אני יודע שיכולתי לקלוע 35 נקודות, יכולתי ללכת לקבוצה פחות טובה ולהיות מלך הסלים, זה פשוט לא עניין אותי. אם לא שיחקתי טוב, ידעתי שלא שיחקתי טוב, אני לא צריך שיגידו לי את זה בטלוויזיה".
סטודמאייר אהב מאוד את החברים שלו בהפועל ירושלים, וכשהוא מדבר על שלושה ישראלים - יותם הלפרין, ליאור אליהו ובר טימור - חוזרת העצבות לקול שלו. "הם האחים שלי, מאוד אתגעגע אליהם".
מה למדת על שחקנים ישראלים?
"שהם מאוד תחרותיים, כאילו יש להם משהו מיוחד להוכיח. בר, יותם וליאור, כולם עבדו מאוד קשה. במיוחד בר, אני מאוד אוהב את בר. תמיד הגעתי ראשון לאימון והיחיד שלפעמים היה שם לפני זה בר. הוא גם האחרון שעזב. הוא נתן לי רושם טוב לגבי מוסר העבודה של שחקנים ישראלים".
גם יותם וגם ליאור הם שחקנים שבגיל צעיר דיברו עליהם כפרוספקט NBA. יכולת לראות למה?
"יכולתי לראות פלאשים. בכל מה שקשור לאיי־קיו של כדורסל הם בוודאי יכלו לשחק ב־NBA, אבל מה שלוקח אותך לרמה הבאה זו האקסטרה, העבודה שאתה מוכן להשקיע כשלא חייבים וכשאף אחד לא רואה. מה קורה ביום שאין משחק או אימון? אתה עדיין הולך להתאמן? אתה מרים משקולות והולך לרוץ כשכולם ביום חופש? אלה הדברים שמביאים אותך לדרגה הבאה".
כשעומרי כספי היה בקליבלנד, המאמן שלו אז, ביירון סקוט, אמר שאם הוא היה גדל נכון, הוא היה אחד הפורוורדים הטובים בליגה.
"לזה בדיוק אני מתכוון. זה הכל גישה ואימון מגיל צעיר. לעבוד על היסודות, לדעת שאי־אפשר לשחק רק בצד אחד של המגרש, שאתה לא יכול שיהיו לך רק קליעה או רק ריבאונד, שלעלות למדרגה הבאה דורש מחויבות מקסימלית. הייתי שמח לעבוד עם משרד הספורט בישראל ולפתח איזו פלטפורמת אימון מקצועני. אני יכול להביא פעמיים־שלוש בשנה שחקנים ומאמנים מה־NBA שיעבדו עם בני נוער. זה משהו שממש הייתי שמח לעשות".
סטודמאייר, תכף בן 35, עשה קריירה מקצוענית באמת מפוארת. הסופרלטיבים שקיבל לא היו מוגזמים, ב־NBA הוא היה סופרסטאר. הוא נבחר תשיעי בדראפט של 2002, היה רוקי השנה, נבחר פעם אחת לחמישיית העונה וארבע פעמים לשנייה, הופיע שש פעמים במשחק האולסטאר וזכה עם ארה"ב במדליית ארד באולימפיאדת אתונה. לאף כדורסלן זר שהגיע לפניו לישראל אין רקורד כזה.
הוא היה פאוור פורוורד נדיר ומודרני, כזה שרץ במהירות של שחקן נמוך, שיכול לשלוט בכדור, שיש לו קליעה רכה מכל מקום במגרש ומגוון תנועות אינסופי. הקהל אהב אותו בכל מקום וכך גם החברים בארבע הקבוצות שבהן שיחק - פיניקס סאנס, ניו־יורק ניקס, דאלאס מאבריקס, מיאמי היט. יש לו ממוצע קריירה של 18.9 נקודות, 7.8 ריבאונדים ו־1.2 חסימות. בשנת 2015 הוא היה שביעי בדירוג השכר ב־NBA כשהרוויח 23 מיליון דולר בניקס. בסך הכל השתכר בקריירה כ־170 מיליון דולר.
סטודמאייר עשה את כל זה מעמדת פתיחה לא פשוטה, עם אבא שמת כשהיה בן 12 ואמא שנכנסה ויצאה מבתי כלא. אמארה עבר שישה בתי ספר תיכון והחל לשחק כדורסל רק בגיל 14. הספורט, הוא יודע, הציל אותו. אבל היום כשהוא יושב בבית שספק אם הוא עצמו ביקר בכל חדריו, ובתוך הבריכה בחצר יש סל, הוא מתעקש שגם בלי הכדורסל החיים שלו היו יוצאים בסדר.
"הילדות שלי לא הייתה קלה, אבל היא הייתה כיפית", הוא אומר, "ספורט היה דרך להצליח בגדול ולעשות הרבה כסף, אבל בכל מקרה הייתי מוצא לי עבודה נחמדה וחי חיים הגונים".
מה היית עושה אם לא?
"מורה או שוטר, אבל תמיד ידעתי שאהיה ספורטאי מקצוען. הייתי טוב מאוד בספורט, שיחקתי בייסבול ופוטבול, כדורסל פשוט בא לי הכי טבעי, הוא היה הדרך שלי החוצה. בשכונות כמו זו שגדלתי בה לא תמיד אפשר להישאר מפוקס, יש הרבה מצבים שבהם אתה יכול ליפול ולא לחזור, אבל שמרתי על עצמי. לא הייתי ילד שייתן לעצמו להידרדר, ידעתי שאעשה משהו טוב עם החיים שלי".
את הקשר הלא שגרתי שלו עם היהדות הוא החל להרגיש באמצע העשור הקודם. פשוט תחושה כזו, בלי התגלות מיוחדת או נבירה בשורשים משפחתיים. קעקועי מגן דוד הופיעו על גופו, הוא הלך ללמוד תורה ועבר לאכול כשר. אף אחד ברבנות לא היה מגדיר אותו 'יהודי', אבל אל תטרידו את אמארה עם ביורוקרטיה. לא כשבכל פעם שלקח את אלייז'ה בן ה־4 להסתובב בעיר העתיקה, היה צריך להסתיר מהילד דמעות התרגשות. "לילדים שלי זה היה ניסיון נהדר, הם ראו דברים שמעט מאוד ילדים אמריקאים רואים ומקשקשים קצת בעברית. אמרתי להם שכאשר יגישו בקשה להתקבל לקולג', הם יוכלו להגיד שגרו בירושלים וזה משהו שמאוד יעזור להם".
מה הכי אהבת בירושלים?
"את יום שבת, שלווה ושקט, משפחות מטיילות ברחוב, הרגשתי את הקדושה, אני לא יודע איך להסביר את זה. התאהבתי".
היו לך חברים בעיר?
"כן, בניתי לעצמי קהילה קטנה של חברים מחוץ לכדורסל, ואחד התענוגות הכי גדולים שלי היה לשבת איתם בבית קפה ולדבר על תורה וטכנולוגיה".
חזור שנית.
"בחיי, תורה וטכנולוגיה, שני נושאים שאני מאוד מתעניין בהם ומצאתי חברים שאני יכול לדבר איתם על שניהם. אולי זה יכול לקרות רק בירושלים".
עוד דבר שסטודמאייר אהב מאוד בירושלים הוא האוכל, איך לא. זה לא כזה סקופ גדול, אמריקאים שמבקרים בישראל חוזרים לארה"ב מריירים מהעיניים כשהם מדברים על האוכל בישראל, אבל עבור סטודמאייר לאכול בארץ הייתה גם הקלה אמיתית. הוא אוכל כשר כבר שנים, ועבור מי שלא גר בתוך קהילה יהודית בעיר גדולה בארה"ב, זו יכולה להיות משימה קשה. אז הוא נהג לאלתר. "אנחנו אוכלים חיות נקיות, כמובן לא חזיר או צדפות, אז גם אם הייתי הולך למסעדה לא כשרה, לא הייתי נוגע במה שלא כשר. זה לא אידיאלי, אבל זה הסידור הכי טוב שמצאתי. בירושלים זה כמובן היה עניין אחר לגמרי וכל כך אהבתי את האוכל שם".
מה שאין בירושלים זה ים, וסטודמאייר, שגדל בפלורידה, אוהב מאוד את הים. הוא גילה את תל־אביב ואת הרצליה ועשה את כביש מספר 1 בכל הזדמנות. "תל־אביב היא אחת הערים הכי טובות שביקרתי בהן, היא נתנה לי את הטעם של ניו־יורק בכל פעם שהייתי צריך אותו".
היית גר בתל־אביב?
"בטח, אבל אני חושב שעדיין הייתי מעדיף להיות בירושלים. הרבה חברים שלי רוצים עכשיו לבוא לבקר בישראל. ג'יימי פוקס התקשר אליי אחרי שחזרתי ואמר, 'אחי, קח אותי איתך לתל־אביב, לירושלים, תראה לי מה קורה שם'. רוב האנשים פה רואים בטלוויזיה רק את הדברים הרעים, כי הדברים הטובים לא מביאים רייטינג. וגם החברים הכי טובים שלי, זה מה שהם רואים, הם לא הבינו איך אני בכלל נוסע לשחק במקום כזה. עכשיו הם מבקשים שאקח אותם. הם אנשים רוחניים שרוצים לראות את המקומות הקדושים ופחדו לבוא. אני מרגיש קצת כאילו פרצתי עבורם איזו חומה שהם חששו לעבור".
הרגשת את המתיחות הפוליטית?
"בכלל לא, המשפחה שלי הרגישה מאוד בטוחה. לא הייתה שום בעיה שהילדים ילכו לפארק, חמותי היא אישה מבוגרת שהסתובבה בעיר בלי חשש. לא נכנסתי לפוליטיקה בשום צורה. אני רק מקווה שאנשים מכל הצדדים ימצאו דרך לאהוב זה את זה. אני חושב שהכל מתחיל בקהילה, קהילה זה הכי חשוב".
שחקנים אמריקאים בישראל הופכים לסוג של קהילה.
"אני יודע, אבל מעבר לחברים בקבוצה לא הייתי חלק מזה. בדרך כלל אמריקאים בליגה נמצאים כבר שנים באירופה, הם נפגשו הרבה פעמים ויכולים להתקשר אחד לשני ולצאת ביחד. אני לא הכרתי אותם, ברוב המקרים הם גם היו הרבה יותר צעירים ורווקים. לי יש ילדים".
ואישה שהפכה כוכבת בפני עצמה.
"אני יודע, אני יודע. אלכסיס היא משהו מיוחד. היא אומרת מה שהיא חושבת, אתה לא רוצה להסתבך איתה. יש לה משהו כמו 45 אלף עוקבים באינסטגרם, בסיס מעריצים שלם. היא הייתה מעלה כל מיני תמונות מהארץ, ארוחות שבת, והחברים שלה פה היו כותבים לה 'וואו, איזה מקום נהדר, אנחנו רוצים לבקר'".
היה לה טוב בישראל?
"מאוד. היא התגעגעה לחברות שלה כאן, יו נואו, דה גירלז. בישראל היו רק את נשות השחקנים בקבוצה, אז יכולים להיות רגעים של בדידות, אבל בסך הכל היא מאוד נהנתה".
היא לא יהודייה.
"לא, אבל אנחנו לא מתעסקים בתוויות. כמשפחה אנחנו הולכים בדרכו של משה וגם קוראים את הברית החדשה. ישו היה יהודי, אז אין לנו בעיה".
סטודמאייר עזב את ארה"ב כשהנשיא היה ברק אובמה וחזר אליה כשבבית הלבן יושב דונלד טראמפ. כמה ימים לפני הראיון, צעדו ניאו־נאצים ברחובות שארלוטסוויל שבווירג'יניה. עבור מי שהרגע שב מהמזרח התיכון, המציאות הזו אמורה להיות מטלטלת, אבל סטודמאייר, טיפוס פרקטי באותה מידה שהוא רוחני, מטאטא את כל זה לצד.
"אני לא יכול לדאוג לדברים שאין לי שליטה עליהם", הוא אומר, "הדרך היחידה להישאר מוגן מהחושך היא להקיף את עצמך בעשרת הדיברות ולחיות לפיהן. בישראל ניסיתי להסביר לאנשים כי בין שחורים ויהודים יש ברית שאי־אפשר לנתק, משום שהאפליה נגדנו באה מאותו מקום".
את טראמפ הוא פגש פעם אחת כשהשתתף במשחק צדקה בניו־יורק. "לחצנו ידיים, דיברנו קצת על כדורסל, הוא היה נחמד. להגיד שחשבתי שהוא יהיה נשיא? או מאן, את צוחקת עליי?"
מצד שני, זה אומר שכל אחד יכול להיות נשיא ארה”ב. אולי תלך לפוליטיקה.
"אלוהים, לא, מה פתאום. כשגרתי בלוס־אנג'לס עשיתי קצת דברים בהוליווד, אז אולי אחזור להתעסק בזה, יש לי גם קו אופנה שמצליח לא רע. חשבתי שאם אחזור לשחק בירושלים אעשה סדרת אינטרנט שתלווה את העונה הבאה, חבל לי שזה לא יקרה".
תחכה לטלפון מה־NBA?
"לא ממש. כבר היו דברים מעולם, אבל אם אני ממשיך הלאה, אני ממשיך הלאה. האמת היא שה־NBA היום זו ליגה של קבוצה אחת, גולדן סטייט. גם בימים של מייקל ג'ורדן אפשר היה להגיד שזו הייתה ליגה של קבוצה אחת, אבל אז זה לא הרגיש ככה, להרבה קבוצות היה צ'אנס. עכשיו זו תהיה ליגה של קבוצה אחת לפחות לכמה שנים, וזה לא טוב".
הרבה שחקנים דוחים את הפרישה עוד ועוד רק כי הם חוששים מהריקנות בלי כדורסל.
"אני לא חושש, אני עסוק, יש לי הרבה ילדים. כדורסל זה מה שעשיתי בחיים, אבל זה לא מה שהגדיר אותי. לחיות על פי דרכו של משה רבנו, זה מה שמגדיר אותי. מה שמטריד אותי כרגע זה למצוא קהילה פה לבלות איתה את החגים, ויהיה לי עכשיו זמן סוף־סוף להתקין מזוזות בבית".
אתה יכול לראות את עצמך גר בישראל בעתיד?
"בוודאי. זה הבית שלי, ועכשיו גם המקום שבו זכיתי באליפות. עשיתי קריירה אדירה, הרווחתי הרבה כסף, הטבעתי על הראש של אנשים יותר טוב מכל אחד אי פעם, אבל הרגע שהכי אזכור הוא כשהחזקתי את כדור משחק האליפות וראיתי את הילדים שלי מאושרים. עוד אחזור לירושלים, אדם תמיד חוזר בסוף הביתה".
