עננה שקטה של דאגה רבצה על רחובות ברלין וגרמניה כולה בשבועות האחרונים. שיחות סלון בעיר הבירה ניסו להסביר את התופעה שזיעזעה השבוע את הפוליטיקה הגרמנית: עלייתה המסחררת של ה־AfD מפלגת הימין הקיצוני, "אלטרנטיבה לגרמניה", שתיכנס לראשונה לבונדסטאג, הפרלמנט הגרמני. "זאב בעור כבש", כינה השבוע תומאס דה מזייר, שר הפנים ממפלגתה של אנגלה מרקל, את "אלטרנטיבה", ולא מעט פרשנים ואזרחים מן השורה ניסו לפענח את הדנ"א שלה: האם מדובר במצביעי מחאה שנסחפו אל הימין והתאחדו נגד הממסד, או בגרעין קשה של אידיאולוגים לאומנים? אנשים פשוטים שנשבו בתעמולת הפחדה, או ניאו־נאצים רדומים שנקראו אל הדגל?
עבור ראשי המפלגה, שנוסדה לפני ארבע שנים בלבד ורשמה ביום ראשון הישג כביר, כששילשה את כוחה וגרפה 13 אחוז מהקולות — מדובר בעיסוק בטל. המבקרים, לטענתם, פשוט נטפלים למפלגה דמוקרטית, נורמטיבית ולגיטימית, לא גזענית ולא הומופובית, בטח שלא אנטישמית. נכון שבמהלך מסיבת עיתונאים שנערכה לאחר הבחירות, התייחס מנהיג המפלגה אלכסנדר גאולנד למדיניות המוצהרת של הקנצלרית מרקל, שלפיה קיומה של ישראל הוא חלק מ"היגיון המדינה" של גרמניה, ואמר כי "אם ביטחון ישראל הוא חלק מההיגיון של מדינתנו, אנחנו מוכרחים גם להיות מוכנים לתת את חיינו למען מדינת ישראל, ואת זה אני לא מרגיש", אבל במקביל מתעקשים ראשי המפלגה על מסר מרגיע ואוהד כלפי ישראל. ובכלל, ישמחו לספר שם, את קמפיין המפלגה הובילה מועמדת לסבית צעירה ומשכילה, שמגדלת ביחד עם בת זוגה ילידת סרי־לנקה שני ילדים. אם כן, זאב־זאב?
לקראת הבחירות המכריעות בתולדות המפלגה הצעירה, ואולי בתולדות גרמניה שלאחר המלחמה — ניסיתי להתקרב אל "אלטרנטיבה לגרמניה" ולפצח את סודה.
בכניסה לבניין ברחוב שקט בשכונת מגורים במרכז ברלין כבר מונחת ערימת כרזות. בצד אחד פניה המחויכות של ביאטריקס פון שטורך, סגנית יו"ר המפלגה ונציגתה בבירה, על רקע התכלת של "אלטרנטיבה לגרמניה". בצד השני — סיסמת הבחירות השנויה במחלוקת של המפלגה, "בורקה? אני מעדיף ביקיני", על רקע שתי בחורות בביקיני על חוף הים.
אנדריאס (22), צעיר בלונדיני רזה וסמוק לחיים, עסוק בסידור הכרזות. הוא לא עושה רושם של נץ לוחמני במיוחד. כמהנדס בהכשרתו, יסביר לי, הוא יכול להשיג עבודה לא רעה, אבל בחר להגיע לפוליטיקה מתוך אמונה. הוא רואה את עצמו כנוצרי שמרן והבחירה בפון שטורך, שאצלה הוא מועסק, הייתה עבורו טבעית.
כמה דקות אחר כך מופיע הרכב של מוריץ (40), יועץ עסקי מבוואריה, נשוי לקולומביאנית, מתנדב במפלגה. "זה האוטו של אשתי והיא רוצה אותו בחזרה", הוא מוציא ראש מחלון הנהג, "אז אני מוריד אתכם בפרידריכשטראסה וחונה כמה רחובות משם, כן?"
בדרך כלל הצמיגים מנוקבים בתוך שעה, מסבירים השניים. "אבל אל תדאג, בחרנו רחוב עם הרבה תיירים, לא יקרה כלום", מרגיע אנדריאס.
"יש הרבה סיטואציות שמפחיד להגיד בהן שאתה מצביע ל'אלטרנטיבה'", אומר מוריץ. "אשתי למשל לא מרשה לי לדבר על פוליטיקה באירועים חברתיים," הוא צוחק.
"אני איבדתי חברים בגלל פוסטים בפייסבוק", מוסיף אנדריאס. בימים הקרובים אגלה שזה סימן היכר של אנשי "אלטרנטיבה": הם מרגישים נרדפים, מציינים בלי הרף שהם קורבן ומטרה.
השלישי בחבורה מגיע. קאי (50) הוא דוקטור ללימודי איסלאם המועסק במטה המפלגה. הוא קורא ערבית ואפילו גר בסוריה במשך שנה וחצי בתחילת שנות ה־90. שלישייה מעניינת, אני רושם לעצמי, לא בדיוק ההמון המוסת שנוטים לדמיין כשמדברים על מפלגת ימין קיצוני.
אנחנו מעמיסים את הכרזות ונוסעים. בדרך אני שואל את השלושה לדעתם על האמירה של המנהיג גאולנד, אחד משני ראשי המפלגה, שלפיה הגיע הזמן שגרמניה תוכל להתגאות בהישגי חייליה במלחמת העולם השנייה.
"רגע, כישראלי", מסתובב אליי אנדריאס מהמושב הקדמי, "אתה חושב שסבא שלי אשם במשהו? הוא גויס בגיל 17 לחזית, גיוס חובה". "אי־אפשר להאשים את כולם", מצטרפים שני האחרים.
להאשים אולי לא, אני מקשה, אבל להתגאות? "אני חושב שבהחלט יש במה להתגאות", משיב קאי. "באלטרואיזם, בהקרבה העצמית למשל".
הכוונה, מתעקשים השלושה, היא לא לשכתב את ההיסטוריה, רק להוריד את הלחץ המוסרי מעל החברה הגרמנית. "אי־אפשר לעסוק בטעויות של היום על בסיס הטעויות של העבר", אומר מוריץ. "גם בשאלת חיסול החובות של יוון עלה עניין האחריות הגרמנית בגלל מלחמת העולם השנייה. זה לא ייתכן. יש לנו אחריות — אבל לא אשמה".
לא בעייתי להתבטא ככה, אולי אפילו מסוכן? אני מתעקש. הפעם כולם מסכימים. "המשפט על האנדרטה באמת היה מוגזם", אומר קאי, והאחרים מהנהנים, מתכוונים לאירוע בתחילת השנה שבו ביורן הוקה, מבכירי המפלגה, קרא לאנדרטת השואה בברלין "אנדרטת הבושה".
אנחנו יורדים מהמכונית ועוברים עם הכרזות בין עמודי התאורה. "אתם תולים את החרא הזה?" קורא לעברנו עובר אורח. "שמעת את זה? שמעת?" עיניו של אנדריאס נדלקות, כאילו חיכה להערה כזאת.
מי חבר במפלגה? לא אנשים בעלי פרופיל סוציולוגי מובחן, משיב קאי, שעורך באופן אישי את הראיונות למתפקדים החדשים. הקלישאה שלפיה מצביעי "אלטרנטיבה" הם עניים, הוא קובע, שקרית. המדגמים של יום הבחירות יאשרו את טענתו: מבחינה כלכלית, שביעות הרצון של מצביעי המפלגה נמוכה אך במעט מזו של מצביעי יתר המפלגות. אנשי "אלטרנטיבה" הם אנשים מהשורה, אנשים עובדים, אומרים שלושת הפעילים.
למה כולם שונאים אתכם, אם ככה? אתם העם, אני מתגרה בהם בשימוש במילה השנויה במחלוקת "Volk", שיש לה קונוטציה גזענית ונחשבת לא תקינה פוליטית. אנדריאס נרתע לרגע. שתיקה נופלת על החבורה. בשנה שעברה חוללה פראוקה פטרי, ממייסדי המפלגה, סערה קטנה כשביקשה "להשיב למילה את המשמעות החיובית".
"מאז מלחמת העולם השנייה שולט בגרמניה ליברליזם שמבחין בין אנשים על פי החינוך, ההישגים וכו'", משיב לבסוף קאי. "ואנחנו אומרים — וזה דבר שצריך להגיד בכנות, גם אם לא כולם מודים בזה — שגם המוצא חשוב. שאם סבא וסבתא שלך גרמנים או לא – זה משנה".
אתה מתכוון שאם הסבים שלך גרמנים, זה משנה לטובה בגרמניה. אין לך בעיה עם הגדרה כזאת?
"יש עם זה בעיה מוסרית, כן. ההגדרה הזאת מדירה אנשים. אבל זה המצב הטבעי. זהו הלאום, אי־אפשר להתעלם ממנו".
הנה כך, בשפה מנומסת ובטון ידידותי, מסביר לי קאי מה הקריטריונים להבחנה בין אנשים. מילים מיותרות כמו דם או גזע לא נאמרות כאן, אבל הן נשמעות בין השורות. "צריך להגיד את זה באופן ברור", הוא מוסיף. "יש לנו בעיה מובהקת עם האיסלאם ועם מוסלמים".
הדרך שבה אתם מחלקים בני אדם לקבוצות מאפשרת צורת חשיבה מסוכנת מאוד. אתם פותחים דלת, אבל אתם לא יודעים מי יעבור בה אחריכם. אתם לא חוששים?
"צריך להיות זהירים, כן", מסכים מוריץ, "אבל זה עניין של סדרי עדיפויות. אנחנו רואים סכנה הרבה יותר גדולה מכיוון המהגרים והשמאל הגרמני מאשר מעליית הלאומנות. אתה בעצם שואל אם היטלר יחזור? לא, זה לא העניין כרגע. 80 אחוז מהגרמנים שמאלנים. אנחנו רק מאזנים את הספינה".
אז איזו סכנה אתם רואים?
"הדבק החברתי נעלם. שום דבר לא מחבר אותנו יותר. הכל מבוסס רק על כסף, כל אחד לעצמו".
יכול להיות שאתה כועס על מערכת קפיטליסטית ומוציא את העצבים על המהגרים והפליטים?
"לא, הקפיטליזם דווקא עובד. זאת שיטה טובה".
ועדיין, להגיד "יש לי בעיה עם מוסלמים" זה לא גזעני?
"גזענות, גזענות. למה זה כל כך חשוב לך? הפחד מגזענות הוא לא סיבה שנפתח את הגבולות שלנו. אנחנו לא יכולים לקחת כל הזמן פליטים, הרי תמיד יש מלחמה בכל מקום. אנשים לא באים לפה בגלל המלחמה אלא בשביל הכסף. אגב, אני לא הייתי לוקח פליטים גם אם אפשר להוכיח שהם פליטים".
מה עם פליטים מישראל?
"כן, פליטים מישראל לא היו גורמים לבעיה כזאת".
אז היהדות, שלא כמו האיסלאם, כן שייכת לגרמניה?
"היהדות לא שייכת לגרמניה ומעולם לא הייתה שייכת", מתערב קאי. "זאת שטות וזה ברור לכולם".
השניים האחרים לא נראים מרוצים מהתשובה.
אני רוצה לתאם עם אנדריאס שוב לקראת אירועי יום המחרת ומחפש אותו בווטסאפ. בתמונת הפרופיל שלו, ראש עיט זהוב ומתחתיו ציטוט בצרפתית: "ממחר, ננקה את העיר ביסודיות. בכל האמצעים שיידרשו ובכל הזמן שנצטרך — העיר תנוקה".
אני מזהה את המילים. זהו ציטוט של סרקוזי מ־2005, כששימש שר הפנים של צרפת, בתגובה למותו של ילד בן 11 מכדור תועה בשכונה באחד מפרוורי פריז. עבור צרפתים רבים היה המוות המזעזע סמל לכישלון האינטגרציה של המהגרים המקובצים בגטאות בשולי העיר. עבור תושבי העיר ממוצא צפון אפריקאי סימל הציטוט הזה את הגזענות הצרפתית המופנית גם כלפי בני הדור השני להגירה, וההפגנות פשטו כמו אש בשדה קוצים.
אבל בווטסאפ של אנדריאס ההקשר המורכב והטרגי איננו. רק צילום של עיט זהוב, יפהפה, קונוטציה ברורה עבור כל מי שמכיר את ההיסטוריה, ולצידו ציטוט כפשוטו: לנקות את העיר. אני מוותר על ההודעה.
רחובות ברלין מנומנמים, כמו לאורך כל מערכת הבחירות, אבל בכל זאת מורגש מתח באוויר. הסקרים מנבאים כניסה בטוחה של "אלטרנטיבה" לבונדסטאג, אבל הברלינאים עדיין מנסים להעריך את גודל ההפתעה הצפויה. שוב ושוב אומרים סביבי כי מצביעי "אלטרנטיבה" לא אומרים אמת בסקרים ומטים את התוצאות. בקבוצות הווטסאפ חוזר המספר 17, חמש נקודות מעל הצפי. אני פונה למתיאס קוונט, סוציולוג ומומחה לימין הקיצוני מאוניברסיטת יינה, כדי לנסות להבין מה אנחנו יודעים על מצביעי המפלגה — כמה מהם באמת קיצוניים? כמה מהם באמת נאצים?
"מה זה משנה?" הוא משיב. "גם מצביעי המפלגה הנאצית בשנות ה־30 לא היו כולם נאצים אידיאולוגים אלא באו מהמרכז. אז לא צריך לקנות את הפסאודו־שמרנות של מה שמכונה 'הימין החדש'. בסופו של דבר, מי שמצביע ל'אלטרנטיבה', בין אם הוא בא מהימין השמרני ובין אם הוא בא מהשוליים הניאו־נאציים, אחראי לימנים הקיצוניים שיישבו מעכשיו בבונדסטאג".
אתה חושב שזה חלק ממגמה עולמית, או יותר תופעה מקומית?
"ברור שיש דמיון, והרבה מזה זה הצבעת מחאה כמו בברקזיט בבריטניה ובבחירות בארה"ב. אבל בגרמניה, בגלל ההיסטוריה שלה, בגלל השואה — לא הייתה מפלגה חזקה בשוליים הימניים עד עכשיו. לכן מדאיגה העובדה של'אלטרנטיבה' מצביעים לא רק אזרחים זועמים מתוך מחאה, אלא גם אנטישמים, לאומנים ואנשים שמבקשים לשכתב את ההיסטוריה. זאת נקודת מפנה".
יש סתירה מבלבלת בין הפרופיל האישי של הפוליטיקאים של "אלטרנטיבה" ובין המסרים הפוליטיים האגרסיביים שלהם. איך אתה מסביר את זה?
"אם לומר זאת בפשטות, גם היטלר חסר הילדים לא היה בדיוק דוגמה ומופת לאידיאל הנציונל־סוציאליסטי. זאת סתירה רק על פני השטח, כי עבור הפוליטיקאים של המפלגה מה שחשוב הוא צבירת הכוח, לא הקוהרנטיות. אליס ויידל, אחת משני ראשי המפלגה, תסית נגד הומואים אם זה יביא לה עוד בוחרים, ותשתמש בלסביות שלה עצמה כדי להסית נגד מוסלמים, בדיוק לאותה מטרה".
המפלגה מתבטאת רשמית כמעט בכל הזדמנות בעד ישראל ודוחה בכל פה אנטישמיות. אתה מאמין לזה?
"'אלטרנטיבה' משתמשת בישראל כטיעון נגד המוסלמים וכדי לנקות את עצמה מהחשד לקיצוניות ימנית. אבל בקבוצות באגף הימני של המפלגה מסתובבות תיאוריות קונספירציה אנטישמיות שלפיהן הפליטים נשלחו על ידי היהודים כדי לחסל את גרמניה או להחליש אותה דרך ערבוב עם לאום חלש יותר. עבורם נושאים כמו פליטים או זכויות אדם הם רעיונות קש, מריונטות, כשהסכנה העיקרית היא היהודים, שליטי העולם הכל־יכולים. בהפגנות של 'אלטרנטיבה' מכונה מרקל 'הזונה של היהודים'. לא מזמן שרו מפגיני המפלגה בעיר יינה: 'אנחנו בונים רכבת תחתית לאושוויץ'. האנטישמיות באגפים האלו מאוד נפוצה. הגינויים הם רק מן השפה ולחוץ, מתוך שיקולים טקטיים".
השדרנים המתוחים באולפני הטלוויזיה מתכוננים לחשיפת תוצאות המדגם. שש מסיבות מתוכננות ברחבי העיר, כמספר המפלגות. אני עולה על האופניים ורוכב למה שעתיד להיות המסיבה השמחה ביותר.
מול המועדון ששכרו אנשי המפלגה באלכסנדרפלאץ כבר נאספו אנשים — פעילי שמאל, קבוצות פמיניסטיות, עוברי אורח. הם שורקים, צועקים קריאות גנאי ומניפים שלטים מול החוגגים. לפני דקות ספורות התפרסמו התוצאות. בתוך המועדון עומד גאולנד על במה לקול תשואות הקהל. "אנחנו נרדוף את מרקל!" הוא קורא. "לרדוף" ו"לצוד" בגרמנית זו אותה המילה. מאוחר יותר כמובן יסביר שזהו תפקידה של האופוזיציה.
על המרפסת עומד אנדריאס בחליפה מבריקה ועניבה, מדושן עונג ומחייך לכל עבר. החוגגים סביבו, כולם לבושים היטב, מחזיקים כוסות בירה, מצביעים על המפגינים למטה וצוחקים. בינתיים מתגברות הקריאות, "נאצים, תסתלקו", ו"ברלין שונאת את 'אלטרנטיבה'".
אני יורד לרחוב. "הסיבה שכל כך הרבה בוחרים הצביעו ל'אלטרנטיבה' היא שבגרמניה הרבה מאוד עדיין חושבים בצורה לאומנית", מסביר לי פטריק (35), שעומד בשולי ההפגנה. "אלו אנשים שכבר 50 שנה מאמינים באומה הגרמנית, ועכשיו הם מעזים שוב לדבר על זה בקול רם".
נאצים רדומים?
"כן. והילדים שלהם, והילדים של הילדים שלהם".
מבחינתך, מהיום והלאה זו גרמניה אחרת?
"זו לא גרמניה אחרת, רק שלנאצים יש מהיום קול ציבורי — ויותר כסף. אבל הם תמיד היו כאן".
כמה מהם באמת גזענים לדעתך?
"מאה אחוז מהם".
וכמה מהם אתה מכיר באופן אישי?
"אתמול התגלה שהחבר החדש של אחותי הוא מצביע 'אלטרנטיבה', אבל אנחנו לא נדבר על זה. אין מה לדבר עם האנשים האלה".
קולות המפגינים מטביעים את השיחה שלנו ואני עוזב את פטריק הפסימי לנפשו.
ביאטריקס פון שטורך, נציגת המפלגה בברלין שתהפוך בקרוב חברת בונדסטאג, יושבת מולי מלאת מרץ. מדובר בבת אצולה: אביה של פון שטורך הוא הדוכס מאולדנבורג, ומצד אמה, היא נכדתו של לוץ גראף שוורין פון קרוסיגק, מי ששימש שר האוצר לאורך כל תקופת השלטון הנאצי. בשנת 33' סייע הסב בחקיקת חוקים שסילקו את יהודי גרמניה מן החיים הכלכליים במדינה ובתום המלחמה הורשע במסגרת משפטי נירנברג בהלבנת רכוש גזול מקורבנות הנאצים ובמימון מחנות הריכוז.
נכדתו שייכת היום לפלג השמרני ביותר של המפלגה. בעבר הציעה להפסיק את הקמפיין הלאומי לקידום אמצעי מניעה ולהחליף אותו בקמפיין להתנזרות ממין, ובשנה שעברה חוללה סערה כשכתבה בפייסבוק שאפשר בהחלט להשתמש בנשק נגד מבקשי מקלט שחוצים את הגבול לגרמניה. "את רוצה להרחיק נשים וילדים ביריות?" שאל מגיב מודאג, ופון שטורך השיבה בפשטות: "כן".
אבל הבוקר פון שטורך זהירה, זהירה מאוד.
"לא חגגנו יותר מדי אתמול", היא אומרת. "ידענו שאנחנו בפנים, והמחשבות כבר בשלב הבא. העבודה מתחילה עכשיו".
איך את מסבירה את ההצלחה?
"אני חושבת שיש המון נושאים שהמפלגות האחרות לא נגעו בהם. נושאים מרכזיים שנוגעים באנשים כאן, כמו האיחוד האירופי, מדיניות הצלת היורו, הפליטים. הרבה אנשים לא מסכימים עם הקונצנזוס המדיני בעניין ולא היה להם ייצוג. מילת המפתח פה היא הגירה".
איך תיראה האופוזיציה שלכם, מה זה אומר ש"תרדפו את מרקל"?
"האופוזיציה תוקפת את הממשלה, מבקרת אותה, תוקעת אצבע בפצעים הפתוחים ושואלת את השאלות הלא נעימות. בארבע השנים האחרונות זה לא נעשה".
הרבה אנשים הביעו חשש מכך שהתרבות הפוליטית בגרמניה תשתנה בעקבות העלייה שלכם.
"אנשים חוששים מהרבה דברים כל הזמן. אנחנו רוצים להישאר ענייניים. נכון, לא כולם אצלנו תמיד היו ענייניים וזה חבל, כי אני חושבת שיש לנו תוכנית טובה ומנומקת. חבל לי שכל הזמן מתעסקים במילים מסוימות שמסיחות את הדעת מהנושא".
ואכן, בשבועות האחרונים עטה התקשורת הגרמנית והעולמית על לא מעט אמירות שנויות במחלוקת של אנשי "אלטרנטיבה". למען ההגינות, יש לציין שבתולדותיה הקצרים של המפלגה, הספיקו חבריה לנפק אינספור פנינים, בהן, למשל, אמירתו של המועמד שטפאן שייל, לפיה פולין בעצם תיכננה לפלוש לגרמניה ב־1939, המועמד פטר בוהרינגר, המאמין שממשלת גרמניה והאו"ם נשלטים על ידי ארגון סודי בשם "סדר עולמי חדש" שמנסה לבצע חילופי עמים בגרמניה, או המועמד ניקולאס לרקה, שתומך באיסור על האיסלאם באירופה כולה.התפיסה האחרונה לא לגמרי זרה למצע "אלטרנטיבה", שלפיו האיסלאם "לא שייך לגרמניה". האם, אני שואל את פון שטורך, המפלגה שואפת לאסור כניסת מוסלמים למדינה?
"לא", היא משיבה. "קודם כל אנחנו רוצים להפריד בין מבקשי מקלט לבין מהגרים. הראשונים נמלטים מרדיפה. מהגרים זה דבר אחר לגמרי: הם מגיעים מסיבות מובנות, בעיקר כלכליות. אנחנו לומדים מניסיון העבר: עם הרבה אנשים אין לנו בכלל בעיה, אבל עם אנשים מסוימים יש לנו המון בעיות, ועם המוסלמים יש לנו בדרך כלל יותר בעיות. זאת שאלה של תרבות.
"זה לא אומר שלמוסלמים אסור להיכנס, אבל צריך להסתכל היטב מי מגיע אלינו. אם היינו מקבלים מיליון ישראלים, בודהיסטים או הינדים — לא היו לנו הבעיות האלה".
מה לדעתך צריך לעשות עם הפליטים שכבר כאן?
"רוב האנשים שהוכרו כפליטים הם לא פליטים אלא מהגרי עבודה והם מוכרחים לעזוב. אחר כך צריך לראות בכמה פליטים באמת מדובר ולראות איך אנחנו יכולים לעזור להם בצורה הכי טובה. כולם חייבים להיות כאן? אולי אנחנו יכולים לעזור להם יותר בארצות המוצא? שם, עם כסף, אנחנו יכולים להשיג הרבה יותר. לתמוך במחנות הפליטים למשל".
כשאת אומרת שמוסלמים לא יכולים להשתלב בחברה, את לא חוששת שגורמים קיצוניים ישתמשו בהתבטאויות מכלילות כאלה כמקפצה לאלימות?
"מדד הפשע בגרמניה עולה, בעיקר בקרב המהגרים. מה שמדאיג אותנו הוא שזה יגרום לשנאת זרים כללית — העובדה שאנשים חווים יותר פשע ברחובות, ולא העובדה שאנחנו מתריעים מפני כניסת מהגרים. למעשה אנחנו מגינים על הזרים שוחרי השלום מדעות קדומות".
אבל אתם עושים יותר מלהתריע, אתם מכלילים מפורשות נגד מוסלמים.
"צריך לבחון את הסטטיסטיקה. אנחנו לא אומרים 'כולם', אין לנו בעיה עם כל המהגרים".
אבל אנשים שיש להם בעיה כזאת עלולים להשתמש באמירות האלה כדי להצדיק אלימות. לא מזמן ראינו דברים כאלה בארה"ב למשל.
"אנחנו מתרחקים מאלימות באופן חד־משמעי. מעולם לא הפגנו מול מרכז קליטה לפליטים. הטענות שלנו הן כלפי הממשלה. זה ההבדל בינינו לבין אותם אנשים, שאנחנו לא רוצים שום קשר אליהם, אלה שיוצאים נגד זרים באשר הם זרים — מוסלמים, יהודים, כולם. אנחנו אומרים בבירור שבני תרבויות אחרות יכולים להשתלב בגרמניה, יכולים להיות גרמנים. שחורים יכולים להיות גרמנים. תשאל אנשים שתוקפים מהגרים ותראה שהם אף פעם לא יענו לך ככה".
והיהדות שייכת לגרמניה?
"כן, מאז ומתמיד. זה סיפור אחר לגמרי. היהדות הותירה את חותמה על גרמניה והיא חלק מהשורשים שלנו".
איך את מסבירה את זה ש"אלטרנטיבה" מושכת אליה כל כך הרבה אנטישמים?
"צריך לומר שבגרמניה יש אנטישמיות רבה, גלויה וסמויה. זו בעיה, וכשאנחנו רואים אותה, אנחנו יוצאים נגדה. אנחנו מנסים לעשות פוליטיקה עניינית ולהתרחק מאנשים כאלו, אבל אנחנו לא יכולים לדחות את העקרונות שלנו בגלל זה. אנחנו אומרים שאנחנו לא רוצים הגירה בלתי מוגבלת, ויש אנשים שתומכים בנו מהסיבות הלא נכונות. אבל אנחנו לא רוצים שום קשר איתם".
רק שהם שם בכל מקרה.
"תודה לאל, בגרמניה אין מקום לימין קיצוני. יש ימנים קיצוניים, זה נכון, תמיד היו, אבל במספרים לא משמעותיים. אנחנו המפלגה הגדולה ביותר בסקסוניה, השנייה בגודלה במזרח גרמניה והשלישית בגודלה בגרמניה כולה. זה לא ימין קיצוני, זאת תמיכה ברעיון".
סבך היה שר האוצר של היטלר. הכרת אותו? מה את חושבת על המורשת שהותיר?
"אני יודעת שסבי נשא באחריות כבדה. אנחנו חייבים ללמוד מהעבר, ואני למדתי מהעבר שתמיד צריך להגן על החירות ושאסור להתפשר מול חוסר צדק. בכך אני רואה את האחריות המיוחדת שלי".
את שותפה לדרישת חבר מפלגתך ביורן הוקה ל"שינוי כיוון של 081 מעלות בתרבות הזיכרון הגרמנית"?
"לא, ולכן, בין השאר, הצבעתי בעד הרחקתו מהמפלגה".
תרבות הזיכרון צריכה להישאר כמו שהיא, אם כן?
"כן. זאת פשוט עובדה והיא נשארת חלק מתרבות הזיכרון הגרמנית ומהיחסים המיוחדים בין גרמניה וישראל — וזה גם לא ישתנה. מה שכתוב במצע שלנו הוא שההיסטוריה הגרמנית ארוכה יותר מ־12 השנים ההן ושהרבה מאיתנו מרגישים שאי־אפשר לבטא יותר ולהעריך את כל שאר החלקים הטובים והמוצלחים של ההיסטוריה שלנו".
ומה עם הטענה שלפיה יש להתגאות בחיילי הוורמאכט?
"זה גם היה ציטוט אומלל, כי משתמעת ממנו המעטה בפשעי הוורמאכט, וזה דבר שאסור שיקרה. אבל יש עוד משהו, שכבר נאמר על ידי רבים, והוא שלא כל חייל שגויס בגיוס חובה אחראי להכל. אני חושבת שהציטוט הזה בשום אופן לא מועיל".
פון שטורך מבקשת שוב ושוב לעסוק בדיון הענייני, בסוגיות עצמן, ולא בהתבטאויות כאלו ואחרות. היא לא יודעת להסביר מדוע יצא נשיא המועצה המרכזית של יהודי גרמניה, יוזף שוסטר, באופן ברור נגד המפלגה ("אני רק יודעת שקיבלנו הרבה תמיכה גם מהקהילה היהודית ויש לנו חברי מפלגה יהודים שתומכים בנו, חלקם גלויות וחלקם לא"). מבחינתה, "אלטרנטיבה" היא מפלגה שמרנית רגילה, כמו מפלגתה של מרקל בעבר.
מי שכנראה חולקת עליה היא דווקא פראוקה פטרי, ממייסדי המפלגה. בעודנו מקיימים את הראיון, מתרחשת דרמה גדולה במסיבת העיתונאים של "אלטרנטיבה", כשפטרי מודיעה על פרישתה מהסיעה. "אלטרנטיבה", היא מסבירה, התרחקה מחזונה של מפלגה שיכולה להגיע לשלטון. היום, עבור פטרי, זו מפלגה קיצונית מדי.
כמה רחובות ממשרדה של פון שטורך, בבית קפה, יושב מעגל קטן ובתוכו אני מזהה חובשי כיפה ומבטא ישראלי. אליעזר נוי (35), מנהל ארגון "מורשה", המסייע בחינוך יהודי לא־פורמלי בגרמניה, אומר שתוצאות הבחירות מעציבות אותו. "זה מאוד מלחיץ שבגרמניה של 2017 יש מפלגת ימין קיצוני".
לשאלתי הוא מאשר שנתקל בביטויי אנטישמיות בעבר. "יש תקריות לא נעימות עם מהגרים, אבל אם אתה שואל אותי, הימין הקיצוני הגרמני מפחיד אותי הרבה יותר", הוא אומר ומעריך שמעט מאוד יהודים הצביעו ל"אלטרנטיבה". "צריך כיסוי עיניים כדי לחשוב שמי שהוא גזען יהיה גזען רק כלפי מי שאתה לא אוהב. גזען הוא גזען".
אתה מפחד?
"אני לא חושש מהתקפות מחר ברחוב, אבל בטווח הארוך זה מסוכן. החליפות של אנשי 'אלטרנטיבה' הן תחפושת מאוד נחמדה לרעיונות נוראים".
הערב יורד. אתרי החדשות הגרמניים מוצפים בניתוחים ובתחזיות, בניסיון להבין מה יהיה על הקואליציה ולאן תוביל כניסתה של מפלגת הימין הקיצונית לפוליטיקה הלאומית. אם תרצה ואם לא, בקרוב תגלה גרמניה מה מסתתר מאחורי החליפות של ראשי "אלטרנטיבה", חזותם המהוגנת וטיעוניהם הענייניים. הארץ הזו עלולה לגלות, שוב, שתחושת הקורבנות, הפוליטיקה המנומקת והמנומסת ופניו הרגילות, המשכילות, הבנאליות, של הבוחר הממוצע, לא בהכרח עומדות בסתירה לגזענות ולשנאה. אלטרנטיבה לגרמניה? כן, ועוד איך.
