רגע מכונן אחד נצרב בתודעתו של אריק אבנרי כנער במלחמת ששת הימים: ימים אחדים לאחר סיום המערכה הובלו שבויים ירדנים במשאיות פתוחות ברחובה הראשי של ירושלים כשהם מבועתים, מושפלים וכפותי ידיים. "האנשים סביבי הריעו ומחאו כפיים", נזכר אבנרי היום. "סצנת השבויים הייתה רק חלק משיכרון הניצחון ההוא, אבל לי השבויים נראו כל כך מסכנים שלא יכולתי לשמוח. נורא ריחמתי עליהם".
שש שנים מאוחר יותר, כשהפך בעצמו לשבוי רעב ומבוהל במלחמת יום הכיפורים ונע בשיירה מאובקת בשטח הסורי, עלתה בזיכרונו תמונת הילדות ההיא בבהירות חדה ומכאיבה. "הסורים כיסו לנו את העיניים בכאפיות, קשרו לנו את הידיים בחוטי טלפון והעלו את כולנו למשאיות לכיוון דמשק", הוא מספר. "היינו עשרות שבויים דחוסים בצפיפות לא נורמלית, בקושי יכולנו לנשום. בדרך עברנו בין כפרים ושמענו יריות שמחה וצעקות 'מוות ליהודים', ואני חשבתי על תהפוכות הגורל וביקשתי קרדיט מאלוהים על הפעם ההיא, בירושלים, כשלא השתתפתי בחגיגות הנקמה".
בתמונות ששרדו מהשבי, תצלומים דהויים בשחור־לבן שהצבא הסורי הפיץ לצורכי תעמולה, נראה אבנרי על האדמה לצד חבריו השבויים כשהוא זוקף את ראשו. "ציוו על כולנו להתכופף, אבל אני לא הקשבתי", הוא אומר. "רציתי שיראו אותי בתמונות, כדי שכשהן יגיעו אל ההורים שלי, תהיה להם הוכחה שאני חי. דווקא לפני נפילת מוצב החרמון הם היו כל כך רגועים. היה ערב יום כיפור שקט ומלא שלווה ואני אמרתי להורים בשיחה האחרונה איתם שאם הם צריכים משהו מאלוהים, זה הזמן לבקש דרכי, כי החרמון גבוה ואני הכי קרוב אליו. רק אחרי שחזרתי מסוריה הבנתי שהמשפט הזה הידהד אצלם לכל אורך תקופת השבי".
44 שנים חלפו מאז, ואבנרי, שבעקבות צלקות השבי הפך לפסיכולוג קליני, משרת כיום במילואים כקצין בריאות הנפש ביחידה לתגובות קרב בבסיס תל־השומר. הוא בן 65, נשוי לניקי, ביולוגית במקצועה, ואב לשתי בנות. היום קשה להאמין שהאיש החייכן והנמרץ הזה הוחזק בשבי הסורי במשך שמונה חודשים והפך בעקבותיו לנפגע פוסט־טראומה. "אני ניזון מהמטופלים והמטופלים ניזונים ממני", הוא מעיד על עצמו. "כשהם מתארים תחושות של פחד, אימה ומוות, אני יודע על מה הם מדברים ויש לי את הידע והיכולת להקל עליהם את המצוקות. בגלל האינטראקציה בינינו, גם אני מתחדש ולומד מהם".
הרבה חיילים הלומי קרב מעזה ומלבנון כבר עברו אצלו. במלחמת לבנון השנייה אף הפסיק את חופשתו הפרטית בחו"ל כדי להתנדב למילואים בקרב פגועי הנפש. "היה לי ברור שאהפוך לפסיכולוג שחוקר את תופעת הנפילה בשבי ומיישם את התיאוריות על נפגעי פוסט־טראומה", הוא אומר. "בהתחלה זה צורך אינטואיטיבי, כמו ניצולי שואה שאומרים שלא יכול להיות שאחרים לא יידעו מה עבר עליהם. אחר כך זה הרצון להתחלק בתובנות שצברתי בשבי, וההבנה שלכל התופעות שנראו שם מאוד שונות ולא צפויות, יש סיבה והסבר".
אילו תופעות למשל?
"היינו קבוצה גדולה של שבויים. אבל במקום לעזור ולגונן האחד על השני מול הסורים, לא היו בינינו יחסים טובים. רק מאוחר יותר הבנתי שכשעשרות אנשים מצטופפים בחדר של שמונה מטרים בלי שום יכולת להוציא את התוקפנות הפנימית מול הסורים, בסוף היא מצטברת ומשתחררת דווקא על החברים שלך. ההיגיון שמאחורי החוויה עוזר לאנשים שעברו חוויות דומות. זו הסיבה שאני יושב היום במרכז לשיקום עורפי של מערך בריאות הנפש בצה"ל, ולא, נניח, במשרד עורכי דין".
הוא נולד כאריה אפשטיין, אך עם הגיוס לצבא החליף את שם משפחתו לזכר אחיו אבנר, שנהרג בתאונה. רוב השירות הסדיר עבר עליו כאיש חיל האוויר ביחידת לוחמה אלקטרונית בסיני, אך בשבוע שקדם למלחמת יום הכיפורים, עקב התרעות על מתיחות בצפון, נשלח לחרמון. ערב המלחמה היו במוצב 54 חיילי צה"ל, ורק 14 מתוכם לוחמים של חטיבת גולני שאיבטחו אותו. "אף אחד לא דיבר על מלחמה", נזכר אבנרי. "היינו עסוקים בניקיונות ובהכשרת המקום, אפילו לא הורדנו את הניילונים מהמכשירים ועדיין לא היינו מחוברים לאנטנות. בבוקר יום כיפור, עמוס לוינברג (מי שהיה קצין הבינה הרשתית של היחידה, סיפק לשוביו מידע סודי רב על צה"ל וכונה לימים 'הקב"ר המזמר' – שמ"ב) הראה לי את המרחב שמחוץ למוצב ואמר לי: 'אתה רואה את הסורים? הערבים מדברים על מלחמה, אבל היהודים מסרבים להאמין'. היום משמיצים אותו. אבל מה שהוא אמר לי אז במוצב זו מילה לזכותו".
בשל המתיחות, הקשר עם המפקדים בבור בכל שעות הבוקר של אותה שבת היה קטוע. בשעה שתיים בצהריים החלה ההפגזה. "המוצב היה מאוד חזק ומסיבי, התחושה הייתה ששום פגז לא יוכל לפגוע בו. ניתנה פקודה לרדת לאולם המרכזי, שמתחתיו היו מחילות תת־קרקעיות ששימשו למגורי החיילים. אני זוכר שבתחילה לא נלחצתי מהסיפור הזה. בתור ירושלמי כבר חוויתי הפצצות במלחמת ששת הימים, אז הסתכלתי על מה שקורה בסוג של ניתוק. נבהלתי רק כששמעתי בקשר שארבעה מסוקים סוריים נחתו באזור. אחד מהם התרסק אבל השאר העבירו לוחמים סורים שכיתרו את המוצב וניסו לפרוץ לתוכו. הם דפקו על הדלת, ירו וזרקו רימוני עשן דרך פתחי האוורור. הפעלנו את מערכת הסירקולציה נגד חומרים כימיים, והיא הכניסה אוויר רווי אבק שריפה לתוך המוצב. הייתה תחושה של חנק. הגענו לרגע קריטי. קבוצה אחת, שמנתה את רוב הקצינים והלוחמים של גולני שהכירו את המוצב, התפצלה מאיתנו. וכשירד הלילה הם ניסו להגיע לשטח ישראל. שבעה מהם נהרגו, אחד נשבה וכל היתר הצליחו".
ואתם?
"נשארנו לבד, רובנו חיילים לא לוחמים שירו בפעם האחרונה בטירונות. לא הכרנו את המוצב, ופרט לעוזי ושתי מחסניות לא היה לנו נשק".
ולא הרגשתם שהלוחמים בעצם הפקירו אתכם?
"אחרי המלחמה היו כאלו שמתחו עליהם ביקורת. אבל אני לא שופט אותם. הטענה שלהם הייתה שהם איבדו איתנו קשר. וזה נכון".
בינתיים הסורים המשיכו בניסיונות לחדור למוצב. "ברקע שמענו דפיקות וצעקות: 'תפתחו את הדלת' בערבית וגם בעברית במבטא ערבי. הם חיכו לבוקר כדי לפוצץ את הדלת, ואנחנו הרגשנו כמו עכברים במלכודת שרצים מפינה לפינה, זו הייתה האסוציאציה שעלתה בראשי. המתח היה מאוד גדול. צריך לזכור גם שלא אכלנו ולא שתינו. מרוב בלבול, חייל ששמר בפתח הפנימי עם קלצ'ניקוב ירה ופגע באחד מחבריי".
למה לא הזעקתם עזרה במכשירי הקשר?
"לא היו טלפונים. אפילו חשמל לא היה ומכשירי הקשר כבו. צריך לזכור שהגענו למוצב רק שלושה ימים לפני האירוע ולא היינו מוכנים".
לפנות בוקר הציע אחד הנצורים לעלות לגג המוצב, לירות מתוכו ובחסות המהומה לברוח למג'דל־שמס הסמוכה. "זו הייתה תוכנית דמיונית", אומר אבנרי. "ובכל זאת, נצמדתי לאחד החברים שלי, עלינו לגג ובתוך דקות התחילו לירות עלינו מכל הכיוונים. מישהו לידי נהרג. אחר כך, בשבי, היה ויכוח סוער איך הוא נהרג. ואז אחד הבחורים אמר: 'בס, בס' (די, די), לקח ממני את הגופייה הלבנה שלבשתי והרים אותה לאות כניעה. להפתעתי, האש נפסקה".
ידעת מה המשמעות?
"לא חשבתי על מוות בכלל. מחשבות על מוות מטרידות אותי היום הרבה יותר מאשר אז. אמרתי, יהיה מה שיהיה. גם לא חשבתי על שבי. הייתה בי אמונה נאיבית של בחור בן 20 שיחלצו אותנו בסוף. אני רק זוכר שהחבאתי את הארנק, כי לא רציתי שהסורים ייקחו את הכסף שלי. למטה ראינו מספר עצום של חיילים סורים. המסוקים חיפו על עוד חיילים שהגיעו רגלית. וברגע שהם תפסו אותנו הרגשתי הקלה".
הקלה?
"כי זה היה אחרי הרבה מאוד שעות של מתח נורא. וברגע שלוקחים אותך, גם אם לשבי, יש איזה פתרון. בשלב הזה הסורים היו בסדר כלפינו. הם נתנו לנו לשתות ואמרו שהערבים ידועים כמכניסי אורחים. אבל בדרך הם נתנו לנו לסחוב את התרמילים הכבדים שלקחו מהמוצב והרגו פצוע מהקבוצה שלנו, שלא יפריע להם להתקדם".
הדרך לחרמון הסורי הייתה רגלית ונמשכה שעות ארוכות. "מעלינו חגו פנטומים ישראליים. הסורים ברחו לכל עבר וחיפשו מחסה ואני פחדתי שיפציצו אותנו. כשהגענו, קשרו לנו את הידיים, כיסו את העיניים והעלו אותנו למשאיות לכיוון דמשק. שם הכניסו אותנו לאולם לעשרה ימים איומים. ישבנו בצפיפות עם הידיים הקשורות ועם כיסויי העיניים, וכל הזמן קיבלנו מכות ומכות חשמל. הסורים חיברו לנו חשמל של טלפון שדה לאצבעות הרגליים והיכו אותנו עם ענפי עצים. אני זוכר שזה נורא כאב וצעקתי ואלוהים יודע מה עוד. הרעיבו אותנו כמעט עשרה ימים וגם מים בקושי נתנו לנו, ובגלל המכות היינו במצב מאוד קשה מבחינה גופנית".
איבדת שליטה?
"לא. כשלקחו אותנו לשירותים הורידו את כיסוי העיניים וכך יכולתי לראות דרך החלון אם זה לילה או יום. שיננתי את התאריך העברי והלועזי של כל יום, זה נתן לי איזו חוויית שליטה".
חקרו אותך?
"היה לי ידע רב, כי אף פעם לא הבנתי מה זה מידור ותמיד הייתי סקרן, אבל הסורים לא חקרו אותי על הדברים שידעתי. הם שאלו שאלות שלא היה לי מושג עליהן. על רמת הגולן, על בסיסים שבאמת לא הכרתי. שמו מולי אקדח ואמרו, 'אנחנו הולכים להרוג אותך אלא אם כן תגיד איזה בסיסים יש ברמת הגולן'. אמרו לי שאם לא אספר כך וכך יוציאו אותי להורג וזה יופיע בעיתונות. בפעם הראשונה לא האמנתי, בפעם השנייה כן. וקיבלתי זעזוע מוח מרוב מכות. שנים אחרי השבי עשו לי מיפוי עצמות ואמרו לי, בטח היית ילד שובב כי הגולגולת שלך סדוקה. אבל את השאלות האמיתיות על לוחמה אלקטרונית לא שאלו בכלל, כי התפיסה שלהם הייתה שחייל זה לא קצין ושלחיילים אין מידע. את הקצינים שזיהו לפי המדים הם חקרו בצורה נוראה. היינו שומעים אותם צועקים והם גם חזרו פצועים אל האולם אחרי החקירות".
בספטמבר אשתקד, בראיון לערוץ 2, אמר עמוס לוינברג ש"הם (הסורים) גרמו לי לשפוך הכל", שזה "רודף אותי ולפעמים גם משיג אותי". מלבדו היו עוד שבויים שנשברו?
"היו כאלה שלא נשברו? כולם צרחו. לדעתי, המידע לא היה חשוב אף פעם. את אנשי המודיעין אולי שאלו יותר, אבל להערכתי באמצעים של האזנה לקשר, בתצפיות ובצילומים היה אפשר להשיג את המידע גם בלי לחקור את השבויים".
והקב"ר לוינברג?
"מסכן. הוא נשבר והוא ידע הרבה. אחר כך שמו הושחר בצורה מאוד קשה, אבל צריך לזכור שלכולנו אמרו שישראל נכבשה, ושמשה דיין וגולדה מאיר מתו. אני לא האמנתי להם. להפך. שמחתי לשמוע את הדברים כי זה הוכיח לי כמה הם מפחדים מאיתנו. האמונה בחוזק הצבא ובמדינת ישראל החזיקה אותי בשבי. אבל אצלו היו כנראה סיפורים אישיותיים נוספים".
יצא לך לדבר איתו בשבי?
"הוא היה איתנו בתחילה בקבוצה הגדולה, ואחר כך הסורים הפרידו ובודדו אותו. ראיתי מרחוק שנותנים לו הרבה מכות. אבל בסיטואציה כזו, כל אחד עסוק בעצמו".
אחרי עשרה ימים העלו שוב את השבויים על משאיות. "חשבנו שעומדים לשחרר אותנו", מחייך אבנרי. "אבל אחרי זמן קצר הורידו אותנו אל האדמה בעיניים קשורות, והייתי בטוח שכמו בשואה, עומדים להרוג אותנו ולקבור בקבר אחים. זה היה הרגע הכי מפחיד בשבי. הסורים הורידו לנו את כיסויי העיניים ואני חשבתי שהם בטח גם מתקמצנים על הכאפיות. ואז הושיבו אותנו והתחילו לצלם. מיצמצנו קצת וכשראינו את הצלמים הבנתי שהם תעודת הביטוח שלנו. חשבתי על ההורים. כל כך כאב לי עליהם שלא ידעו מה עלה בגורלי, שאולי גם לא תהיה להם גופה. אבל ברגע שראיתי צלם, ידעתי שההורים יראו אותי. זו הייתה תחושה של רווחה".
מיד אחרי הצילומים הועברו השבויים לכלא אל־מאזה, שהיה ידוע לשמצה בגלל תנאיו הקשים והעינויים הסדיסטיים שאסירים חוו בין כתליו. שם יוחזקו במשך שמונה חודשים עד השחרור במסגרת חילופי שבויים. "היינו כל הזמן בחדר אחד, למעט הפעמים שהוציאו אותנו לחקירות. התחלנו לקבל אוכל, וכיתה של חיילים סורים עמדה סביב האולם והשגיחה עלינו. חשבתי שהם לא נורמליים, הרי אנחנו כל כך עלובים, פצועים וחלשים. תחשבי איזה דימוי יש לחייל ישראלי אם אפילו במצב שבו היינו אז הם עדיין פחדו מאיתנו".
איך שרדת את השבי?
"הדרך שלי לשרוד הייתה ניתוק. התבוננות מהצד. חבריי לשבי לא אהבו את זה, אבל זה איפשר לי לחזור אחר כך לחיים בצורה טובה יותר, בגלל שלא הפנמתי ולא הסכמתי לקבל את התרבות הערבית. כמעט לא אכלתי, כי לא רציתי להכניס לגוף את האוכל שלהם. לא רציתי להפנים. מצד שני גידלתי שפם, כי אמרתי, ברומא תתנהג כרומאי. כדי להעביר את הזמן עסקנו בכל מיני פעילויות. בהתחלה סיפרנו סיפורים על סרטים. אחר כך על פנטזיות. התחלקנו לקבוצות לימוד וכל אחד לימד משהו. לי היה שלב שקצת חזרתי בתשובה ואחד השבויים, שהיה חזן, לימד אותי את משמעות התפילות".
העינויים נמשכו?
"עד סוף דצמבר 73', גם בקבוצות וגם באופן אינדיבידואלי, בעיקר הכאות עם אלות והצלפה על כפות הידיים. עזר לי שקראתי לפני שנפלתי בשבי את הספר 'שבויי סוריה' שכתב העיתונאי יחזקאל המאירי, וזכרתי שתוארו שם עינויים הרבה יותר קשים שלא קרו לנו. בסילבסטר שלחו אותנו למקלחות והתעללו בנו בצורה חזקה יותר. עליי, למשל, שמו פח ותופפו עליו. אחד התעלף מרוב עינויים. לימים קראנו לזה 'סילבסטר השחור'. אבל השומרים הבטיחו לנו שאם לא נדבר על זה, לא נקבל מכות יותר. וכך היה. אבל העינויים בחקירות האישיות נמשכו. ראינו את הנחקרים חוזרים פצועים אל האולם".
הייתה לך בת זוג לפני הנפילה בשבי?
"לא, אבל היו לי הרבה חברים וחברות, ובתקופת השבי מאוד דאגתי להם, כי ידעתי שהמלחמה קשה ופחדתי שחלק מהם נפלו. בשבי עצמו לא הייתה אינטראקציה טובה בין השבויים. להפך, הייתה מתיחות קשה בינינו. מאוד לעגו לי, ירדו כל הזמן האחד על השני. אנשים נחלקו והתפצלו לפי חיל האוויר ומודיעין וחיל הקשר, והיו ויכוחים אינסופיים בעוצמות גבוהות. למשל, איפה בדיוק הרגו את הבחור שנפצע בזמן כיבוש המוצב ואיך הוא נפצע. כל דבר קטן הצית ויכוח, ולא היה מקום לרוך או למשהו רגשי. גם המצב הגופני שלנו לא היה משהו, אבל למרות שהיה באולם רק תא שירותים אחד, שבו גם רחצנו את הכלים של האוכל, ולמרות התנאים הקשים ששררו שם, רק פעם אחת בכל חודשי השבי חטפתי קלקול קיבה ואחרי השחרור הייתי כל הזמן חולה. זה רק מוכיח כמה הגוף נרתם במצבי חירום".
עסקת חילופי השבויים שהשיבה את אבנרי הביתה התקיימה ביוני 74', אבל היו סימנים מקדימים שבישרו על המהלך. "הצלב האדום נכנס לתמונה והתחלנו לקבל חבילות ומכתבים מהבית. היה לי חשוב לכתוב להורים ולהרגיע אותם, ידעתי שהמצב שלי מאוד מסעיר אותם, אז השתדלתי לכתוב באופטימיות וביקשתי שימהרו לרשום אותי לאוניברסיטה כדי לתת להם איזו תחושה של ראייה עתידית. גם הסורים השתנו. התחילו להעביר לנו הרצאות תעמולה, חילקו שאלונים וביקשו שנכתוב מה אנחנו חושבים על הערבים, ולילה לפני השחרור החליפו לנו את המדים. ועדיין לא האמנו שנחזור בקרוב. חשבנו שזה ייקח זמן. בבוקר למחרת הוציאו אותנו מהאולם והעלו אותנו למטוס. זו הייתה הפתעה גמורה".
מהדרך הביתה הוא לא זוכר הרבה, לבד מהרגעים שבהם השבויים החליפו את המדים שניתנו להם בסוריה בחולצות שקיבלו בחבילות מהבית. "וכשנחתנו בלוד, ראיתי מחלון המטוס שלט שנכתב עליו 'ברוך שובכם גיבורי ישראל' והייתי בטוח שמדובר במשלחת ספורט שנחתה בשדה לפנינו".
הימים הראשונים בבית התנהלו באופוריה מוחלטת. "קיבלנו המון פרחים", הוא נזכר. "מעולם לא ראיתי כמות גדולה כזאת. הייתה תחושה שכל המדינה שמחה איתנו, כאילו ראו בזה את סיום הטראומה של יום הכיפורים. זו הייתה ממש שבעה הפוכה. אנשים באו לבקר מבוקר עד ערב, ואני נורא פחדתי שיחשבו שהשתגעתי בשבי, אז הייתי חד וערני ובגלל שחלק מהתרפיה שלי בשבי הייתה לדמיין שהחברים שלי איתי, חידדתי כך את מה שהם היו אמורים לעשות, וכשפגשתי אותם עם השחרור ידעתי לשאול על הפרטים הקטנים ביותר".
חקרו אתכם בישראל?
"במשך שלושה שבועות היינו במתקן בזכרון־יעקב. מרבית השבויים נחקרו שם והיה ידוע שביטחון שדה חוקרים בצורה מאוד לא יפה. אני עוד יצאתי מזה, כי בחקירה הראשונה אמרתי להם, החוקרים הסורים התנהגו אלינו יותר יפה מכם, הם לפחות נתנו לנו מים. אבל אחר כך נציג חיל האוויר ביטל את החקירה שלי. לא היה להם השיגעון הזה של לדעת מה סיפרתי ומה לא כי ברגע שנפלנו בשבי, הם פשוט שינו את הנהלים".
האופוריה נמשכה זמן קצר. "תפסה אותי גיסתי ואמרה לי, 'תדע לך, אריק, שהתחושה הטובה הזאת לא תימשך לעד'. ואני נורא כעסתי עליה באותו רגע, אבל בהמשך הבנתי שהיא צדקה. היו מעט סיוטים, אבל הפסיכולוגים בזכרון אמרו שזה נורמלי ושאם זה יחזור, יעשו לי היפנוזה. היו לי חלומות שאני עדיין בשבי הסורי, אבל התגברתי עליהם".
הצלקות מהשבי הובילו את אבנרי ללימודי הפסיכולוגיה, אבל במהלכם גם ניעורו השדים מכלא אל־מאזה. "כשהתחלתי לכתוב את התזה על השבי, עלו הזיכרונות הקשים. והייתה חרדה. עד היום אני חרד והמשפחה משלמת את המחיר. אני מאוד חרד שיקרה משהו, שהולך לקרות משהו. אם למשל נשמעת איזו חריקה, או אם הבת שלי מתחילה לשיר, זה מקפיץ אותי. כשאני יוצא מהבית אני תמיד מקווה לחזור, ולא אתכנן יותר מדי קדימה, כי אי־אפשר לדעת. בכל מקום שאני נכנס אליו אני מחפש את מקומות היציאה ובמקומות סגורים אני מרגיש במתח. במסעדות אני יושב רק במקום שייתן לי תצפית על כל המסעדה, כי אין מצב שמישהו יפתיע אותי מאחור עם קלצ'ניקוב. ואני לא ישן. נרדם בשתיים בבוקר ומתעורר מוקדם. אבל הגוף מתרגל".
אבנרי החל לעבוד עם שבויים, משפחותיהם ונפגעי טראומה וחרדה מיד עם סיום הלימודים האקדמיים. "הטיפ הכי חשוב שאני יכול לתת מהניסיון האישי שלי הוא שהמכה הראשונה היא הקשה ביותר, אבל עם הזמן המצב הולך ומשתפר. צריך לזכור שבימים הראשונים הלוחם הופך משולט לנשלט וזה משפיע מאוד, לצד העומס הנפשי והחקירות. צריך זמן, וככל שהוא עובר, המצב נהיה סביר יותר".
אילו עצות אתה נותן לנפגעי פוסט־טראומה?
"למנף את הטראומה למשהו חיובי. למרות הקושי. במחקר שנעשה על שבויים התברר שהם מתים פי ארבעה מאשר אחרים. גם אני חטפתי בגיל 49 מחלה שמאפיינת אנשים בני 70. כי הגוף זוכר. אני אומר להם: אף אחד לא יוכל להחזיר את החבר שנהרג במקומך, אבל בוא נראה מה אפשר לעשות כדי שגם אתה תתרום כמוהו למישהו אחר. דגש נוסף הוא על קבוצות התמך. אחד הדברים שקרו לשבויים שחזרו היה שהם נחשפו מוקדם מדי לעולם, ובעצם שבוי צריך פרטיות וחיבוק של אמא או בת הזוג וצריך לשים את הדגש על המשפחה. יש מחקרים שמראים שנשים של שבויים מפתחות עם השנים טראומטיזציה משנית, החל מהפרעות שינה ומחשבות טורדניות כמו של בן הזוג, וצריך לטפל גם בהן. בנוסף לכך, מה שמאפיין פוסט־טראומטיים הוא ההימנעות משינה, מאכילה, ההתמודדות עם מחשבות חודרניות ושחזור דפוסים. בעצמי ראיתי איך אנשים משתחררים מהשבי ומכניסים את עצמם עם השנים לשבי אחר. סוגרים את עצמם. נמנעים מפעילויות. אני מלמד אותם להיפתח ולפתור את זה".
אתה משתף אותם בסיפור חייך?
"הם יודעים. לפעמים הם אומרים, אמנם ראיתי ב'צוק איתן' כל מיני אירועים קשים, גופות ופיצוצים, אבל מה אני לעומת חוויית השבי שלך. ואני אומר, 'כל אחד עם הטראומה שלו, וההבדל היחיד הוא שהטראומה של השבי היא חוויה מתמשכת ולא אירוע נקודתי'. היתרון שלי כמטפל הוא שיש לי לגיטימציה. אחת החוויות הקשות בפוסט־טראומה היא הבדידות. הנפגעים מרגישים שהסביבה הקרובה והרחוקה וגם השלטונות לא נותנים מספיק הכרה למה שהם עברו ולסיוט שהם מצויים בו היום. ולי יש לגיטימציה להגיד להם, אני יודע בדיוק מה אתם עוברים ותנו לי לעזור".
קורה שהעבר שלך גם מפריע לטיפול?
"כן, כשאני מרגיש שאני על הבמה ולא הם, ואז אני מחזיר אותם אל מרכז הטיפול".
איזו עצה תוכל לתת למשפחתו של אברה מנגיסטו?
"כל כך כואב לי עליו, כי הוא לבד. חוויית הבדידות אצל שבויים היא נוראית. הייתי מזכיר להוריו שלפחות הוא כבר לא נמצא בעשרת הימים הראשונים. אני מאמין שבכוחו של כל אדם לפתח מנגנוני ניתוק. אני מקווה שהוא כבר שם. הייתי ממליץ למשפחתו לא לאבד תקווה, להילחם ובעיקר לדעת שהם משמשים עבורו עוגן במחשבות ובפנטזיות. חשוב שהם לא יתפרקו, כדי שכשהוא יחזור - הם יהיו חזקים בשבילו".
ולמשפחות החללים והנעדרים שגופתם לא הובאה לקבר ישראל?
"להתנדב. לתת לאחרים. פגשתי השבוע אישה שאיבדה את שני הבנים שלה והיא עסוקה בפעילות חסד אדירה, מבחינתה זו עשייה לשם עשייה, אפילו לא לזכרם. אני מאמין שככל שאתה נותן לאחרים, אתה מקל גם על עצמך. זה אגואיזם צרוף".
בנפגעי מבצע "צוק איתן" ראית טראומות אחרות ביחס לנפגעים שטיפלת בהם לאורך השנים?
"ב'צוק איתן' ראיתי החמרה. היה מפגש נורא חזק עם עוצמות של כוח והרס. והיה גם הפחד שבניגוד למקום לחימה מסוים, הטילים יכולים לרדוף אחריך לכל מקום ואתה יכול להיפגע גם בשטחי הכינוס. מצד שני, בניגוד למלחמת יום הכיפורים, כשלא זיהו פוסט־טראומטיים והתחילו לטפל בהם באיחור של עשרות שנים, ב'צוק איתן' הצבא טיפל בהם מיד. במלחמות קודמות הרבה חיילים ובמיוחד שבויים חוו נטישה ולא ידעו שהם פוסט־טראומטיים בגלל שאף אחד לא חשב שהתפרצויות הזעם של הבעל מקורן באירועים שהוא עבר בשדה הקרב. ב'צוק איתן', לעומת זאת, במסגרת התוכנית 'שומר איתן' לטיפול בלוחמי המבצע, שגם אני השתתפתי בה, הצבא לא חיכה שהחיילים יפנו אליו, אלא פנה מיוזמתו לחיילים שלקחו חלק בלחימה ובדק אם הם זקוקים לעזרה".
הבחנת במשהו חדש במהלך הטיפול בנפגעי "צוק איתן"?
"ככל שהקבוצה הלוחמת הייתה מלוכדת יותר, לוחמיה נפגעו פחות מבחינה נפשית. לעומתם לוחמים שלא היו שייכים לקבוצות אורגניות, או מילואימניקים שעדיין לא התחברו לגדוד, נפגעו יותר. איפה שיש רוח מלכדת, גם אם יש פגיעות, אפילו טראומטיות, הידיעה שיש צוות מאחוריך מאוד מסייעת".
