"מברג קיבל כדור בראש. מברג פצוע אנוש". אל"מ שי בלאיש חוזר במדויק על הדיווח שעבר ברשת הקשר הגדודית, כאילו לא חלפו 21 שנים מהיום שבו חטף כדור בראש במהלך קרבות מול המון פלסטיני בצומת נצרים.
יום הפציעה, 26 בספטמבר 1996, הוא בשבילו "סוג של יום הולדת", הוא אומר, וממהר להדגיש: "אבל אני לא חוגג". זה היום שבו כדור חדר דרך הקסדה שלו, פגע בראשו ויצא מהצד השני של הקסדה. ובכל זאת, הוא כאן.
את "יום ההולדת" הזה הוא חגג השנה בפגישה עם הרופא שטיפל בו בשטח וליווה אותו במסוק לבית־החולים, ד"ר אודי קצנל. "וואו, 21 שנים. לא להאמין", אומר בלאיש, כיום קצין אג"מ של פיקוד העורף, ומחבק את הרופא הגדודי. "תשמע, ממש לא השתנית".
אל"מ בלאיש ממהר לספרייה בלשכתו ושולף מזכרת עבור ד"ר קצנל, שלפני שנתיים פרש לגמלאות משירות בקבע בצבא וכיום עובד בבית־החולים קפלן: הקסדה הישנה. "תראה, מכאן נכנס הכדור ומפה יצא", הוא מראה לקצנל, ומספר לו שהקסדה הולכת איתו לכל תפקיד שעשה בצבא, סמל לשבריריות החיים.
ב־24 בספטמבר 1996 החליטה ממשלת ישראל לפתוח את מנהרות הכותל, צעד שהוביל להפגנות ולהפרות בפתחה של המנהרה ברובע המוסלמי בירושלים. ההפרות התפשטו לשטחי יהודה, שומרון ועזה, ויומיים אחר כך מצאו עצמם 70 לוחמי גדוד רותם של גבעתי, שישבו בגזרה הצפונית של עזה, מול אלפי פלסטינים משולהבים בצומת נצרים.
בלאיש היה אז סגן בן 22, קצין המבצעים של הגדוד. ד"ר קצנל בדיוק סיים את לימודי הרפואה שלו ונחת כמה שבועות קודם לכן בתפקיד הרופא הגדודי ברותם.
ההידרדרות במצב הייתה מהירה: מהתפרעויות לבקבוקי תבערה, ואז לירי חי. "זה התחיל כהפרות סדר, אבל אחרי 10 דקות בערך התחלתי להרגיש את הכדורים שחטפנו בנגמ"ש", מספר בלאיש. זאת הייתה טבילת האש הראשונה של שניהם. במקום התפתח קרב יריות. סמ"ר דמיטרי גרז'דינסקי ז"ל, סמ"ר חן קורן ז"ל וסמ"ר עמאר ויסאם ז"ל נהרגו מהאש.
"הפעם הראשונה שנתקלתי בך הייתה כשהזעקתי אותך אחרי שחן ז"ל נפצע", אומר בלאיש. ד"ר קצנל משיב: "חן היה חייל שלי בתאג"ד. המוות שלו מלווה אותי עד היום. הוא היה הנפגע הראשון שטיפלתי בו בקרב, ואחריו המג"ד הזעיק אותי לטפל בחייל נוסף שנפצע קשה במגדל. אני עולה למעלה, יורים עלינו, ואני רואה חייל שוכב על הגב, כולו דם, הצוואר שלו קרוע ודם רב יוצא מהעורק הראשי. אני מבין שהוא נפצע אנושות, עושה לו נקודת לחיצה, תחת אש מצליחים לרדת מהמגדל ולחלץ אותו כשהוא בהכרה עד למסוק. החייל הזה נשאר בחיים. זה ממש נס. אני חוזר מנצרים חזרה לצומת. רק הנשק עליי. אפוד הרופא על המגדל. ואז קוראים לי בקשר לטפל בך".
בלאיש משחזר: "אולי שעתיים אחרי הפציעה של חן הרגשתי מכה חזקה בראש. התחילו צלצולים חזקים באוזן ונפלתי אחורה לתוך הנגמ"ש. מתוך אינסטינקט הורדתי את הקסדה, והרגשתי נוזל חם על הגוף. הבנתי שאני בבעיה, הבנתי שנדפקתי, אבל לא ידעתי עד כמה עד שאני שומע בקשר: 'מברג קיבל כדור בראש. מברג פצוע אנוש'. סבלתי מכאבי תופת, והבנתי שאם זה הדיווח אז לא בטוח שאני שורד".
קצנל חשב אחרת: "כבר בשטח הבנתי שעם כל הפציעה הקשה בראש, בכל זאת הצלחת לשרוד כמעט שעה עד שפינינו אותך למסוק. לכן האמנתי שתשרוד".
בבית־החולים הוא עבר סי־טי. "הרופא אמר: 'תשמע, יש לך חתיכת מזל. הכדור שרט לך את הגולגולת ואין לך פגיעה מוחית'. מספיק שהכדור היה סוטה במילימטר ולא בטוח שהייתי פה היום".
הוא היה מאושפז במשך חודש וחצי, ודווקא אז החליט ללכת על קריירה צבאית. "בחרתי לשרת את המדינה", הוא מסביר.
השניים, שלא נפגשו 21 שנים, משוחחים ומגלים שלכל אחד מהם שלושה ילדים, שני בנים ובת, ואצל שניהם שמה נועה. אצל שניהם במארס 2018 הבן הגדול יתגייס לצבא. שני גיבורים. גורל אחד.
