הצליח לעמוד בו. כולל אפילו שטילוב.
זה כמעט מתבקש שההישג של דולגופיאט מגיע בסוף שבוע שבו בועת הכדורגל הישראלי מתפוצצת סופית, כשבסיומו של הקמפיין הבינלאומי העלוב ביותר שלה אי פעם הצליחה הנבחרת לנצח 1-0 את ליכטנשטיין, אחת הנבחרות החלשות ביותר בעולם, בזכות שער מקרי. אחרי 47 שנים ללא העפלה לטורניר בינלאומי אין מנוס מהתחושה שלמרות פצצת הרייטינג של הכדורגל, צריך לשנות סדרי עדיפויות בספורט הישראלי. נכון, הספורט האולימפי רווי בתקציבים, וסיפורי המקרר הריק של ספורטאי העילית הגיעו לסופם. אבל בזמן שהכדורגל מדשדש בעליבותו, ונבחרת הכדורסל שלנו לא הצליחה לעלות משלב המוקדמות באליפות אירופה שהתקיים אצלה בבית — נראה שצריך להגדיל עוד יותר את התמיכה הציבורית בענפים האולימפיים. זה עשוי להשתלם לכולנו.
בשבועות האחרונים נחשפנו לדור ההמשך של הספורט הישראלי, ספורטאים צעירים עם הרבה כישרון והבטחה שעשויים להגיע למדליות באולימפיאדת טוקיו בעוד פחות משלוש שנים. רק לפני חודש זכתה לינוי אשרם במדליית הארד בקרב־רב בהתעמלות אמנותית. לפניה המשיך טל פליקר לבסס את מעמדו של הג'ודו עם מדליית ארד באליפות העולם. הג'ודוקא שגיא מוקי, שפיספס מדליה בריו בגלל פציעה, זכה אתמול במדליית זהב בגראנד פרי בטשנקט, אף שחזר מפציעה ועלה בקטגוריית משקל (המדליסט האולימפי אורי ששון יתחרה היום באליפות).
גם השייט שחר צוברי היה קרוב למדליה באליפות העולם לפני חודש כשסיים רביעי. דולגופיאט עצמו כבר אותת עם מקום רביעי באליפות אירופה האחרונה, כך שההישג שלו אתמול הוא הכל חוץ ממקרי. ברור שישראל עדיין רחוקה מלהיות אימפריה פורטיבית. נכון שכוכבים רבים לא מגיעים לאליפויות עולם שמתקיימות בשנה שאחרי האולימפיאדה, אבל עדיין, ההישגים האחרונים מדברים בעד עצמם. מכיוון שכל הסימנים מראים שנבחרת הכדורגל תמשיך לא להגיע לטורנירים בינלאומיים, אולי באמת כדאי לכוון את התקציבים לענפים שכן מצליחים. אם בעלי הקבוצות מוכנים לשלם שכר של מאות אלפי דולר לשנה לשחקני כדורגל ללא קשר ליכולת ולתוצאות — כשדולגו־פיאט מרוויח 8,500 שקל בחודש — זו בעיה שלהם. אבל לפחות המדינה צריכה לתקן את העוול הספורטיבי הזה.
