אסתר רדא | Different Eyes
אסתר רדא ניצבת ראש ואפרו מעל כל אמן ישראלי אחר, קול מד־הים והגשה עוד יותר. אלבומה הראשון היה שואו־קייס מרהיב ומפוזר. לטובת השני היא מתמקדת. Out: אפרו־ביט, רגאיי, סולם פנטטוני, פיור רוקנרול וכל קורטוב ישראליות. In: סול גרוב אר־אנ־בי, בהפקה אלקטרונית עדכנית של Shuz (יוני לוין, הוא 'עוזי נבון'). הכל מלוטש ומבוצע להפליא. אלא שמרבית השירים נותרים בדרגת חמוד ('איטס און יו'), מעניין ('קריי פור מי') או מתוק ('איטרנל לאב'). הכישרון של רדא יכול להמריא אותה לכל פיסגה, על הרכס בין קליס לאיימי. בהתאם, היא זקוקה לכתיבה עילית, ולפארל/רונסון משלה. 'מיי מיינד' הפותח (מעולה!) מוכיח מה קורה כשהיא מתהלכת על שטיח אדום.
יהודה נוריאל
אניה בוקשטיין היא מעין גרסה ישראלית של קרלי ריי ג'פסן הקנדית: יוצרת פופ שמתעקשת לפנות גם לקהל מבוגר, שלא בהכרח מוצא את עצמו בין נועה קירל לסטטיק ובן־אל. 'רוקדת', אלבומה השני, בהחלט מכוון יותר מקודמו למרכז הרחבה, אבל לא צריך להיות בן 12 ומטה כדי ליהנות ממנו. למעשה, מי שהתבגרו לצלילי אם־טי־וי של סוף הניינטיז ימצאו בשירים כמו 'הכל עוד לפניי' ו'לא רואים עלייך' ציטוטים מוזיקליים חמודים של Savage Garden ומדונה של אותה תקופה. ב'איך שלא תסובב את זה', שמתכתב מוזיקלית עם זמרות כמו דאפי ואיימי וויינהאוס, יש אפילו סצנה שמרמזת על סמים בשירותים וכן מילות אהבה ללארס פון־טרייר (!). אם זאת לא נועזות, לא ברור מה כן.
עינב שיף
תודה לאל שהיא תוניסאית. המורשת המפוארת של אתי אנקרי מחלצת ממנה את הכישרון והחן הממזרי, שדי הלכו לאיבוד באלבומיה האחרונים, החנוקים איפוק ומכובדות. 'אמנו' הוא תיבת אוצר משירי יהדות תוניס, המלווה גם בחוברת מעולה ובטקסטים בעברית וערבית, כמו שצריך. העיבודים והנגינה טובים, אנקרי היא אנקרי, כמה שירים פשוט מצוינים ('יוסף הצדיק', משירת הנשים הג'רבאיות), יש פה ביט שהיינו לוקחים מחר למועדון ('מברוך','יא סעדק'), ובתור בונבון אמא חנה אנקרי גונבת את ההצגה (למשל ב'פרחתנא' המהמם). קצת חבל שאנקרי החליטה לשדך בכמה מקומות, ובכוח, זמירות ישראליות־תורניות לא הכרחיות. ובעיקר, החלטתה שלא להופיע יותר בפני גברים. עד שהתגברת, ובצדק, על המחסומים העדתיים של פעם, להציב בפני כולנו מחסום חדש?
יהודה נוריאל
יהוא ירון הוא מהדמויות שבגללן שווה לאהוב מוזיקה בעברית, ואלבומו השלישי מוכיח שמדובר ביוצר שמקפיד להתפתח ולשכלל את מה שמלכתחילה היה טוב בו: כתיבה אינטימית ושנונה, הגשה עמוסת תשוקה וצליל שמרגיש כמו קפיצה לבריכה ביום האחרון של הקיץ. אמנם, ירון חוצה כאן לעיתים את הקו שבין השראה לחיקוי - 'דברים כבדים כמו כפרה' ממש עושה ברית מילה לקיור ו'מי מפריע לך לרקוד כפרה' זה 'שגר פגר' של הבילויים, שבעצמו נשען על Tainted Love בגרסת סופט סל - אבל המקוריות מצויה בטקסטים החדים ובהפקה מלוטשת ומפוצצת באהבה לתור הזהב של הפוסט־פאנק. ואחרי שהקדיש שיר שלם להסביר ש"לא קוראים לי יאהו", אשמח להמשך בצורת "עינב זה גם שם של בן".
עינב שיף
שנתיים אחרי הבכורה המ־צו־ינת, טונה וחבורתו חוזרים עם כל החומרים הנכונים. כתיבה ישראלית חכמה, במעטפת מוזיקלית כיפית, בעיקר היפ־הופ תור הזהב, מהראפ המודע ('יום קיץ') ועד הג'י־ראפ ('דברים שהולכים להשתנות'). זה מהנה להאזנה, אבל בשמיעות נוספות משהו נתקע. אולי קשה להתרענן מחדש בפרק זמן קצר. אולי זו ציניות יתר ('גלגל ענק', המגניב כשלעצמו), והפרודיה־המודעת־לעצמה, של דיסינג וההתמודדות־עם־ההצלחה אנד שיט. ואולי זה הלחץ לעוד המנון, שנוגע לפרקים בבנאלי. ב'י"א 2', עם הסימפול המדויק של 'בובה זהבה', הוא יורה במערכת החינוך: "להסתדר על המדף, ולקוות, בובות בובות" - כאילו לא עברו 35 שנה מאז 'החומה'. 'טונהפארק' עדיין טוב יותר מ־90 אחוז ממה שיוצא פה. אבל התלמיד הזה מסוגל להרבה יותר.
יהודה נוריאל
שיר לוי הוכיח בשנים האחרונות שכשזה מתלבש לו נכון, רק מעטים מסוגלים להישמע כמוהו: עוצמתי, סוחף ונוגע ללב. למרות זאת, הבעיה היא חוסר עקביות ברמת החומרים. גם ב'להתחיל מחדש', מפגין לוי יכולות ווקאליות מרשימות, אך גם פיזור סגנוני שלא תמיד עושה עימו חסד. מוטב, למשל, לו היה משאיר את 'דיזנגוף 30' עם האולטראס באלבום של האחרונים. לוי גם שר טקסטים מוצלחים יותר מ"נכון שאין לי תואר/ולא קוראים לי זוהר/אך יש לי דוקטורט ברגשות" ('תדליקי לי ת'אור'). מנגד, 'נגן' היפהפה ו'כוסות ריקות' המארק רונסוני מספקים לאלבום סיום מוחץ ואת הגושפנקה המי יודע כמה, שתמיד כדאי להקשיב לשיר לוי.
עינב שיף
