עברו אפס שניות מהפתיחה והנה, אני שוב בבית. לארי דיוויד במקלחת ונאלץ להתמודד עם הדבר הכי מעצבן בעולם הראשון מלבד אינטרנט איטי: שמפו עם ראש נלחץ. כולי תקווה שיום אחד ממציא הבקבוק הזה יעמוד למשפט על פשעים נגד האנושות העירומה, והלוואי שדיוויד יהיה התליין. הוא פועל בדרך היחידה האפשרית - מאבד את העשתונות ולבסוף מבקע את הבקבוק באלימות היסטרית ונותן לנוזל היקר להגיר את עצמו לידו הרועדת מעצבים - ואתה שוב יודע שמישהו מבין אותך. בהמשך הפרק הוא ישתולל בכמה מהאגפים הכי שמורים בהיכל התקינות הפוליטית - לסביות, נכים, סלנג של שחורים, מוסלמים, מילת נשים - ויפיל שם חללים בפירואט מרהיב.
נכון, תחושת הסכנה שנלוותה לדהירה של דיוויד באין כניסה משוככת קמעה בעולם הטראמפי. הטראמפ הזה, כמו גוש שומן שמאט כל סכין שמנסה לחדור למרכזי ההלם בתוך הראש. אי־אפשר להתחרות עם נשיא שמשחק ב"למי יש יותר גדול" עם מדינות עולם שלישי בהקשר של אסונות טבע קטלניים (רק היה חסר שיגיד לפורטו־ריקו, פאק יו עם הסופה העלובה שלכם). אבל כדאי להיזהר עם הפיתוי להשוות ביניהם רק בגלל ששניהם אומרים כל מה שעולה על דעתם. בעוד הנשיא המחפיר הוא מעין תוצר של לובוטומיה בכל הקשור לרגישות אנושית וחברתית, דיוויד רגיש לכל הסתעפות ברוחב מילימטר במשעולי הכללים החברתיים, פועל בהתאם וגם נושא במלוא כובד האחריות.
אבל שובה של 'תרגיע' לעונה תשיעית אחרי שש שנים (ב־yes ,HOT וסלקום tv) משמחת באופן עמוק יותר מההשתנקות שמתעוררת כשלארי מודיע לעוזרת האישית הגרועה שג'ימי קימל הפיל עליו שעצירות איננה סיבה לגיטימית להיעדרות מהעבודה (ניצחתי בתחרויות זלילה וצילמתי פורנו בזמן עצירות, מסכים לאון). 'תרגיע' מבטלת את החרדה והאשמה שמצפות כמו זיגוג דביק את חוויית הצפייה ברוב הסדרות בעידן זה של שפע קשה מנשוא. המבוכה מול הוי־או־די בערבו של יום - במה לצפות? הזיעה הקרה מול הממשק הדפוק של נטפליקס כשאתה מנסה להבין איפה כל הסרטים החדשים שלהם (ברצינות, למה אין קטגוריית "סרטים" בשירות הכה מהולל הזה?). הידיעה שהרגע עלו עשר סדרות חדשות ולפחות באחת מהן משחק השחור השמנמן שהרג אותך מצחוק בסרט על הבאנג שהוא גם מכונת זמן. התחושה הזו, ארבע דקות לתוך סדרה חדשה, בין עקצוץ לפקפוק, והיד כבר מתחילה ללטף את השלט כי אולי צריך היה להמר על הליצנים הרצחניים או לחזור בכל זאת לשיט של משפחת דונובן.
בעולם שבו ההיררכיות נרצחו ואנשים רואים "זבל אבל בקטע טוב", יש תחושת ביטחון שאין לה תחליף בידיעה שאתה צופה בתוכן הכי טוב שיש כרגע, אבסולוטית. אתה, המיליה שלך, המבקרים מהטיימס, רוחו של אוסקר "יש לי טעם פשוט מאוד, אני תמיד מעדיף את הטוב ביותר" ווילד - כל מי שדעתו חשובה בעיניך יודע את זה. מילולית, אין שום דבר טוב יותר שאתה יכול לעשות למענך בחצי השעה הקרובה. אל תחשוש, מרגיע אותך יהודי קירח בן 70, מיזנתרופ, מתנקש חברתי, אתה בדיוק איפה שאתה אמור להיות. ערוץ טורדני של רעש לבן - שממנו נורים שמות של סדרות רוטטות מהייפ - נחסם ואתה מתייחד עם המסך בלי להביט לצדדים.
זה לארי דיוויד, האיש שנתן לך את 'סיינפלד', הדבר הכי קרוב לכתבי קודש בעגלה החורקת שלך, אוכל הנחמה לנפש שאותו אתה עדיין צורך שלוש פעמים בשבוע, 20 שנה אחרי, הגאון שלקח את הדמות הכי טובה שם, ג'ורג' קוסטנזה, ושיחרר אותה בערבות פראיות שבהן מותר להגיד הכל ואין את קריימר שיחליק בנפילה גרוטסקית את המבוכה בלוע.
פרק הפתיחה של 'תרגיע 9' לא היה מרשים במיוחד. ההתערבות של לארי בהכנות לחתונה הלסבית הייתה לא משכנעת והרגישה מיושנת. הנקמה של סוזי בסוף הפרק הייתה צפויה. ולך תדע אם בהמשך הדרך צפויים שיאים בל ייאמנו כמו העוף הפלסטיני או מנצח ב'הישרדות' וניצול שואה שמתווכחים מי שרד פורענות טראומטית יותר. אבל ביום שעלתה עונה 9 חזרה דילגתי באלגנטיות על החיפוש המתיש בתוך תתי־ספריות כמו סנודן שמחפש את הקובץ הנכון להצמיד למייל, אמרתי לשלט הקולי החדש 'תרגיע' בקול ניחר, הקירח הופיע על המסך - ונרגעתי.
