עשרים רופאי שיניים, ערבים אזרחי ישראל, נסעו להשתלמות מקצועית בבוגוטה בירת קולומביה. נהוג שבתום ההשתלמות, בטקס חלוקת תעודות ההסמכה, שרים המשתתפים, אזרחי כמה מדינות, את המנוניהם הלאומיים. הישראלים בחרו בשיר פופולרי שכתב איברהים טוקאן בשנות השלושים של המאה הקודמת. מילותיו מבטאות אהבה למולדת לא מוגדרת, אם כי אין ספק שבאותם הימים, לפני תשעים שנה, חשב המשורר על באלאד א־שאם, ארצות הערבים המשתרעות על חצי הסהר הפורה. לאחר מפלתו של סאדאם חוסיין בחרה עיראק בשיר הזה להמנונה, אבל הרופאים הישראלים כלל לא ידעו על כך ולכן אין לחשוד בהם שבכוונה החליטו לזמר את המנונה של מדינת אויב.
צייד בוגדים יהודי חשף את השערורייה ובמרשתת התפשטה תביעה לפטר את הרופאים, אף כי לא ייצגו את המדינה ואת ההשתלמות מימנו מכיסיהם.
זו חזרה קריקטורית על תקריות דומות המתרחשות כל אימת שכדורגלנים ערבים מסגל הנבחרת הלאומית נועלים את פיהם בזמן שירת ההמנון. מאותה סיבה התנפלו על סלים ג'ובראן, שופט בית המשפט העליון, שהעז לחתום את פיו בזמן שהושר השיר ובו המשפט "נפש יהודי הומייה". כלפי ההמנון הלאומי נשמעות לפעמים תלונות גם מפי יהודים, מפני שרבים מדוברי העברית אינם מסוגלים לשנן את מילות השיר שטרם הוחלט אם הוא כתוב במלרע או מלעיל, אינו מסתדר עם לחנו וכדי לזמרו יש לבטא "יהודי" במלעיל ולמתוח מילים בשיטות האינקוויזיציה תוך הוספת צלילים ריקים מעיצורים. לטעמי, זו מגרעת חמורה, אבל יש חמורות ממנה: ראשית, נקודת מבטם של יהודי המזרח אינה מיוצגת בו, כי ציון נמצאת במערב אסיה ולא בפאתי מזרחה. שנית, נפשו של ישראלי אינה הומה לארץ ציון וירושלים מפני שהוא יושב בה ישיבה איתנה, ואילו יהודי העורג אליה ואינו מתיישב בה אינו רשאי לקונן על געגועיו.
אך לפגמים האלה אין כל חשיבות, כפי שאין חשיבות לטקסטים וללחנים של המנוני מדינות אחרות. כמעט כולם אידיוטיים ואנכרוניסטיים וכמעט כולם מתרפקים על נופי המולדת, מתגאים בדם שנשפך למענה, מציירים אש ותמרות עשן, מפריחים תקוות זוהרות, קוראים לאחדות העם ומבטיחים לעמיהם חיי נצח. המנון, ככל סמל, אינו הדבר לכשעצמו אלא הרגשות שהוא מעורר, ומבחינה זאת ממלא "התקווה" את ייעודו בקרב היהודים. למילות השיר, למילים עצמן, מייחסים משמעות רק מי שאינם יכולים לשאתו — האזרחים הערבים.
בנסיבות ששכיחותן הולכת ופוחתת ככל שמתרבים הטקסים הממלכתיים, גם אני מתרגש למשמע ההמנון, אבל לא אתעצב אם יוחלט לוותר עליו למען המנון אחר שידבר גם לליבם של האזרחים הערבים שהם (יש להזכיר זאת שוב ושוב) חמישית מאזרחי המדינה. לא אתקשה לאמץ המנון שמילותיו ידברו על יפי נופה של מולדתנו המשותפת, על אהבתנו אותה, על הסולידריות הנדרשת מכל תושביה ועל התרבויות הרבות שצמחו בה. כל אדם יוכל להטעין את הסמל הזה בכל האסוציאציות שיעלו מנבכי נפשו, או לזמר מן השפה ולחוץ בצפייה שייגמר הטקס ויתחיל המשחק.
ויש פתרון עוד יותר אלגנטי והוא זה שאותו נקטו ארבע מדינות. הארבע הן סן־מארינו (המובלעת הזעירה בתוך איטליה), קוסובו, בוסניה־הרצוגובינה וספרד. הן ניטרלו את מטען הנפץ הטמון בהמנון בעזרת שליפת המרעום: להמנוניהם אין מילים, אלא מנגינה בלבד. לחן פשוט וקליט ללא מילים (או בצירוף הגיים חסרי משמעות כמו "טודו בום") יפטור את הערבים מאשמת בגידה ויפטור את היהודים מזיוף וגמגום. √
