לא בכל יום נפתח מוזיאון שכל כולו מוקדש למעצב אופנה אחד, לכן העובדה שהחודש נפתחו שני מוזיאונים, בפריז ובמרקש, המוקדשים למעצב הצרפתי איב סן־לורן, היא מאורע נדיר עוד יותר. עוד לפני שנפתח לציבור קיבלנו הצצה למוזיאון במרקש, אחד המקומות המסקרנים בעיר המדהימה הזו. המוזיאון נבנה בסמוך לגני מז'ורל, המעון הקודם של סן לורן ובן זוגו פייר ברז'ה. שם גם פוזר אפרו.
"כשהגעתי למרוקו", סיפר סן־לורן, "גיליתי שהצבעים שבחרתי לקולקציות שלי היו של השווקים, הגלביות והקפטנים ששולטים כאן. כל הגוונים העזים שהשתמשתי בהם אז בעיצובים שלי — אני חייב לארץ הזו, להרמוניות מלאות הכוח, לשילובים הנועזים, ללהט שביצירה שלה. התרבות הזו נעשתה שלי, אבל לא הסתפקתי בלספוג אותה. לקחתי אותה, שיניתי אותה והתאמתי אותה לפריז".
הרומן של סן־לורן עם מרוקו החל עוד בשנות ה־60, ואחרי כמה ביקורים במרקש הוא ובן זוגו, פייר ברז'ה, שהלך השנה לעולמו, קנו שם בית. מאוחר יותר הם רכשו גם את הווילה המפורסמת שהפכה להיות בית הקיט שלהם ושל חוג הסילון שסבב אותם. הווילה מפורסמת בעיקר בשל הגן גדול הטבול בכחול מז'ורל (שנקרא על שם הצייר שהקים אותו, ז'ק מז'ורל), שמושך למעלה מ־700 אלף מבקרים מדי שנה.
הווילה הייתה לא רק מוקד משיכה לכל החברים של הזוג המפורסם, אלא גם מקור השראה לעיצובים של סן־לורן, שהושפעו כאמור מהצבעים של מרוקו ומתחושת החופש, שהייתה כה שונה מהחיים האינטנסיביים של המעצב בפריז.
"איב ואני גילינו את מרקש ב־1966 ומעולם לא עזבנו", הודה מאוחר יותר ברז'ה, "העיר השפיעה עליו עמוקות, בעיקר הגילוי של הצבעים, אבל גם הלבוש המקומי והמסורתי, האמנות ומלאכת היד". את כל הקולקציות שלו מאז ועד שהפסיק לעבוד, צייר סן־לורן בווילה במרקש, ולכן אפשר לראות בה לא רק מקור השראה, אלא גם את ביתו המשמעותי של אחד המעצבים הגדולים שידעה המאה ה־20.
גם המוזיאון החדש שנבנה בסמוך לביתם הקודם (וברחוב איב סן־לורן שנקרא על שמו אחרי מותו) אינו עוד מוזיאון לאופנה, אלא חוליה נוספת המקשרת את המעצב המנוח עם מרקש, העיר המוטרפת שמהווה מוקד משיכה תיירותי לכל מי שרוצה לטעום מהתרבות המרוקאית ומאפריקה, שנייה לפני הכניסה לסהרה ודרומה לה. וכמו בחייו של סן־לורן, המוזיאון החדש מבקש להיות לא רק עדות לתרבות הזו, אלא גם מרכז חשוב שכולל מעבר לחדרי תצוגה — גם ספרייה גדולה ובה ספרים העוסקים באופנה, באמנות מרוקאית ובתרבות הברברית.
המוזיאון עצמו הוא יצירה ארכיטקטונית מרשימה שנראית כמו שילוב מודרני בין הצבעים המזוהים עם העיר, צבע אדום גרניט של אבני בניין, והקווים הנקיים והמערביים בעיצובים של סן־לורן. למי שמביט מקרוב בבניין, נגלות אבנים הבנויות כמעט כמו בטקסטורת אריג של שתי וערב, המסודרות בקווים מעוגלים ונדמות כמו בתנועה.
הכניסה לבניין, שכוללת פטיו מסורתי, מגלה עוד משהו חשוב: הלוגו המקבל את המבקרים הוא הלוגו הקלאסי, YSL, שעוצב על ידי המעצב האוקראיני־צרפתי קסנדרה ושנזנח לטובת לוגו חדש של מותג האופנה ב־2012 על ידי המעצב דאז, הדי סלימאן. זוהי הצהרת כוונות שמסגירה את הקשר שבין המוזיאון לזה של הקרן של ברז'ה וסן־לורן ולא למותג האופנה, שנמצא כיום בבעלות תאגידית ולא קשור למוזיאון או לקרן.
המוזיאון עצמו הוא סוג של מסע אל הקשר המיוחד בין סן־לורן למרוקו. הארכיון כולל למעלה מ־5,000 פריטי אופנה, עשרות אלפי אביזרים ואיורי אופנה של המעצב. מדי עונה יוצגו כ־50 מערכות לבוש בתערוכות מתחלפות. התערוכה הראשונה שפותחת את המוזיאון היא תצוגה של הנושאים המרכזיים שעמדו בבסיס העיצובים של סן־לורן, ביניהם נשי־גברי, שחור, אפריקה ומרוקו, גנים ואמנות. בחדר שחור עומדות בובות שעליהן מערכות לבוש איקוניות, מהקולקציה הטבולה בזהב, דרך קולקציית הפרחים, הקולקציה הרומנית והקולקציות שנעשו בהשראת הציירים מאטיס ופיקאסו. בסוף אולם התצוגה עומד "קבינט מוזרויות", ארון פלאים הכולל אביזרים שליוו את הקולקציות של המעצב המנוח, רובם אביזרים שלא נכללו במהדורות מסחריות.
בנוסף, המוזיאון כולל גם גלריה שתציג עבודות של צלמים שעבדו עם סן־לורן. כעת מוצגת התערוכה "30 שנים של בית האופנה במרקש" של הצלם אנדרה ראו, בכיכוב המוזה של סן־לורן, השחקנית קתרין דנב, בפרויקט מצולם שהופיע במגזין אל ב־1992 ושצולם כולו במרקש.
הביקור במוזיאון ובגנים הסמוכים לו מזמנים חוויה עוצרת נשימה למי שמבקר במרקש וזקוק להפוגה מהאינטנסיביות של העיר, השווקים והקולות שלה. המוזיאון מצליח להיות לא רק עדות למשיכה של סן־לורן למרקש אלא גם להוות מעבדת תרבות משוכללת, כזו שבוחנת את ההשפעה של העיר על המעצב ושלו עליה. מי שמבקר ברחוב הקרוי על שמו יכול לראות את בתי הקפה שנפתחו מסביב, את חנויות העיצוב שמציעות פריטים של אמנים מקומיים, וגם את המוזיאון החדש שרומז שהעיר הזו לא מיצתה את כל הההשראות שלה, ושלעוד מעצבים כדאי ללכת בעקבותיה.
