יפעת ארליך
חמוצים במינון הנכון זה אחלה. כמה פרוסות דקות ליד קיגל טוב או כמתאבן בפתיחת ארוחה זה נפלא. חמוצים לבד זה פויה. צורב בפה ומותיר את הבטן גועשת עד כדי בחילה. וזה כל ההבדל — המינון. כולנו חמוצים מדי פעם. זה בריא. אפילו הכרחי, לשחרר קצת אדי קיטור. מה הם החיים הטובים אם לא הזכות והתענוג לקטר עליהם מדי פעם? ומה הם החיים הרעים אם לא קיטור אינסופי?
בשנים האחרונות חלקים בחברה הישראלית הביאו את תרבות הנרגנות לשיאים חדשים על גבול האבסורד. הכל רע. הכל שחור. הכל בגלל ביבי. הכל בגלל קאיה. התסכול המתמשך של השמאל הישראלי מכך שהימין אוחז בהגה השלטון בשנים האחרונות הפך למצב רוח הרסני. במקום שהשמאל ינסה להוביל רוח חדשה וחיובית, הוא עסוק בלהפיל את נתניהו. לשם כך כל האמצעים כשרים. לשם כך אין אפילו רגע קט שבו מותר להסתכל על הטוב, להודות על כל השפע, לבחור לראות את חצי הכוס המלאה. וכעומק הבכיינות - עומק הנהנתנות. או כמו שאמר זאת נתניהו בדימוי נפלא — חמוצים וטסים.
חלקים אחרים בחברה הישראלית, בפריפריה החברתית והגיאוגרפית, חיים, אגב, הרבה פחות טוב, אבל משום מה מקטרים פחות.
כדאי שנזכור זאת — לפני שבעים שנה הורינו וסבינו היו אודים מוצלים מאש. הצלחנו יחד להוביל מהפכה אדירה, להפריח את השממה ולבנות מדינה לתפארת. נכון, לא הכל מושלם כאן. אבל מה שצריך לעשות זה להפשיל שרוולים, לא לשקוע בביצת הדכדוך.
דפנה מאיר ז"ל גדלה כילדה במציאות חיים מורכבת וקשה. בלי בית. למרות זאת ידעה לומר ש"החיים שלי דבש דבורים טהור. יש הרבה דבורים והרבה עקיצות, אך יש גם הרבה דבש". החיים שלנו כאן במדינת ישראל הם דבש דבורים טהור. אפשר להתבכיין על העקיצות, אפשר ללקק דבש.
יהודה שוחט
מה חמוץ בעיניך, ביבי? נניח, בן אדם שמפחיד את הציבור הישראלי השכם והערב ומבטיח שאין עם מי לדבר וחבל על הזמן, פוליטיקאי שמשחית את השירות הציבורי, שמחרב ביסודיות את הדמוקרטיה, שמסכסך באופן סדרתי בין קבוצות שונות בחברה הישראלית, שמקיף את עצמו במושחתים ולא־רואה־לא־שומע־לא־יודע?
הבנתם את העניין.
נתניהו, רק על עצמו לדבר יודע. הוא החמוץ, הוא המחמיץ. הוא זה שלוקח חברה חזקה וסולידרית ומוכן לפרק אותה עד היסוד כדי לבצר את שלטונו ולהחזיק מעמד עוד יום, עוד חודש, עוד קדנציה, ושתישרף המדינה. הוא זה שמחמיץ גם כל הזדמנות לתקן, ועוסק בקלקול מתמיד כדי שיהיו לו פחות מתחרים.
ומי הם החמוצים, מבחינת נתניהו? כל אלה שדווקא מנסים לתקן, אלה שאיכפת להם ממה שקורה כאן, אלה שעוד לא התייאשו וירדו מהארץ או החליטו לעשות רק לביתם, אלה שנלחמים על דמותה של המדינה.
כן, אלה שמבקרים אותו ואת שלטונו וגם את אוסף חסרי החוליות המרשים שהצליח לאגד סביבו — ביניהם שרת התרבות והפצת הרעל שמבחינתה עבריין מין מורשע כמו קצב ראוי ועושה יותר כבוד למוסד הנשיאות מהאדם הממלכתי ביותר בישראל, שנפסל והפך לאויב רק כי באמת אכפת לו.
כי מבחינת נתניהו, באמת עדיפים המושחתים, עברייני המין, הגנבים, שודדי הקופה הציבורית, וסמרטוטים אחרים שמנסים להעביר חוקים שילבינו את המושחתים על פני פעילים ומנהיגים שבאמת רוצים שיהיה כאן טוב, שנעבוד ביחד — ימין ושמאל — כדי לשפר ולתקן ולהחלים.
בשיח החדש של נתניהו, הרטוריקן המחמיץ, הפלגן, המסית, הוא וגדודי מפיצי הכזבים שלו — האור הוא חושך והלילה הוא יום, והטוב הוא רע והתוקפן הוא קורבן, והמתוק הוא מר. והמחמיץ הלאומי נתניהו, רק דבר אחד מעולם לא החמיץ: לעשות עוד סיבוב על אזרחי ישראל, בשביל עצמו.
