בשנים האחרונות אוהבים להגיד במיינסטרים שהאגו הוא האויב. שטויות. אולי לאנשים חסרי שאיפות. כי כל מי שהשיג משהו בעולם הזה השתמש באגו שלו כמנוע סילון, וכעומק הפצע באגו, ככה עומק מכלי הדלק שהטיס אותו למעלה. ליאם גלאגר, פעם הסולן של אואזיס, הוא יצירה שכולה אגו טהור, גולמי. אישיות טווסית, ביטחון עצמי משוגע, איש שאומר את מה שהוא חושב, ואז יורה במי שהוא לא מחשיב, ואז מוודא הריגה, סוואג של אלף ראפרים, וכישרון של אלפיים שדים. אבל גלאגר הוא גם אדם שמכיר במגבלות של עצמו. אחרי הפירוק של אואזיס הוא הקים להקה בשם בידי איי, ניסה לכתוב לה שירים, מכר כמות אפסית של אלבומים, הוציא עוד אלבום, נכשל עוד יותר, התגרש, הבין שהוא בזבל, שהוא לא יודע לכתוב שירים, וגרוע מכך, שאחיו נואל שהוא כל כך שונא־אוהב, השיק קריירת סולו מצליחה. במילים אחרות: הוא הבין שהוא לא הולך לקבל ממנו להיטים בקרוב. למזלנו, וגם למזלו, גלאגר הצעיר לא ניסה שוב לבד אלא פנה למקצוענים. אלה שכותבים להיטי־על לזמרות כמו אדל, ולעוד כל מיני אנשים שהוא בטח רוצח בחלומות שלו עם גיטרה לפנים. התוצאה: As You Were, אלבום סולו מעולה מפוצץ להיטים פוטנציאליים ששובר את מצעד המכירות בבריטניה. בונוס מוזהב: השיר שנואל גלאגר הוציא במקביל כל כך גרוע שיש מצב שהוא בכלל מועתק מריקי מרטין. המסקנה: אגו זה דבר חשוב, אבל מודעות חשובה יותר. עכשיו תעבירו בבקשה את הדו"ח לנינט.
