רגע לפני שאירועי העונה השנייה החלו להציף את המסך, הגיע תקציר העונה הקודמת של Stranger Things והבהיר: אתה לא זוכר ממנה כמעט כלום. שלד הבניין מתנודד בזיכרון, כמעט עירום, יסודות ופיגומים, סיפורה של חבורת ילדים שמחלצת את חברם מלפיתת מפלצת בממד מקביל אפל ורקוב, אבל כמעט אף סצנה לא שרדה את השנה וקצת שחלפה. הנה אחת הסדרות שהכי אהבת ב־2016, אומרת לך מכונת הבינג' של נטפליקס ואתה עונה, תקעתי שמונה פרקים ביממה וחצי והמשכתי לעשרה פרקים ביומיים של 'מאסטר אוף נאן', איזה חותם בדיוק את מצפה שהיא תשאיר עליי?
וכמעט בו־זמנית, עם תחילת הצפייה המרתונית בעונה השנייה, הכל מרגיש מוכר מאוד. אולי מדי. כבר העונה הראשונה הרגישה כמו המשכון בשל הישענותה המאסיבית על קלאסיקות נעורים מהאייטיז כמו 'אי־טי'. העונה השנייה מתמסרת באופן טוטאלי לתפקידה כמחולל מחוות ורפרנסים למוצרי העשור שמתישהו יהיה חייב לפנות את מקומו כאובססיה תרבותית. לפרקים מדובר בקניבליזם. זה לא רק הנהון מעודן ל'שובו של הנוסע השמיני' כאן ול'פולטרגייסט' שם, אלא קווי עלילה שלמים, שעתוק סצנות ורעיונות עד כדי כך שכל העסק מרגיש כמו מש־אפ של הגנבות, מאמץ מוגזם לעשות לילדי אייטיז נעים בבטן הרכה רק בלי החוצפה הרעננה והבלתי מתנצלת של העונה הראשונה. האלגוריתם שמטרגט את מכורי הרטרו השתגע ובמקום מחווה כל חמש דקות דחף שלוש בדקה. כמו שדאסטין מאכיל את הבייבי־דמגורגון שנמצא בזבל בחטיף נוגט, כך היוצרים, האחים דאפר, שבעצמם נולדו ב־1984, השנה שבה מתרחשת העלילה של העונה השנייה, תוחבים לנו את המתוק־מתוק הזה לגרון. מתוק מדי. דווקא כשהבטתי בה במבט מעט מזוגג שמתעלם מהקריצות הכה תכופות נהניתי יותר כי כך הוקל הלחץ על העין הגדושה.
אז Stranger Things זונחת כל יומרה להמציא מחדש. אין בה ולו טוויסט מפתיע אחד. למזלה היא טובה כמעט בכל השאר. חבורת הילדים שוב מתבררת כאחת מהצלחות הליהוק הגדולות בהיסטוריה. וויל (נוח שנאפ) מקבל נפח ונותן הצגה; לאילבן (מילי בוב בראון), מה אתם יודעים, יש הרבה יותר מהבעת פנים סופר־אינטנסיבית כשהיא מזיזה דברים; דאסטין (גאטן מאטרצו) הפך מאתנחתא קומית חסרת שיניים עליונות למלך של כל סצנה שבה הוא נוכח; לוקס מתאהב ומדבר לעצמו במראה בצורה שובת לב; ויש גם ילדה ג'ינג'ית חדשה שמבטיחה הרבה ומקיימת מעט, אבל לעומת אחיה המנוול, אחת הדמויות המגוחכות שנראו, היא מריל סטריפ. העולם ההפוך נראה פצצה, עם אוויר מימי עכור כמו מים רותחים שטרפו בהם חלבון של ביצה. ג'ויס (וינונה ריידר) שוב בסכנה שהגבות שלה יתפקעו מרוב סטרס והחבר שלה בוב (שון אוסטין, מייק מ'הגוניס', ווינק ווינק) מצוין, גם אם די ברור מה יקרה לו. סטיב (ג'ו קירי) מראה שהוא יותר מתסרוקת מדהימה (ותודה לספריי השיער של פארה פוסט) וג'ונתן (צ'רלי היטון) מראה שהוא אפילו פחות מתסרוקת איומה. בניכוי גורם ההפתעה (זכרו, העונה הראשונה הגיעה משום מקום, בלי קמפיין ובלי באזז) והמקוריות שמעולם לא הייתה לה, Stranger Things מהמרת על כך שהכיף שלה מספיק סוחף והלב שלה מספיק רחב. שמונה מיליון דולר לפרק ובמאים כמו אנדרו סטנטון (זוכה שני אוסקרים, כן?) דואגים לכיף והחברות האמיצה של הדרדקים היא הלב. הרגעים המשכנעים ביותר העונה הם אלה בהם משתקפת התשוקה הגדולה שבה חווים הילדים את עצמם ואת הקשר שלהם זה לזה. הכל בוהק ולא מרוסן: הנאמנות, הקנאות לאתוס של החבורה, הערבות ההדדית, ההיקסמות, הסקרנות, האהבה - כל הדברים שאחר כך נמהלים, מצטננים ונשחקים. בעונה השלישית שבוא תבוא הם ייסגרו בחדר ויאוננו חצי יום, אבל עד אז הם כה חמודים.
הלהיט הזה של נטפליקס עוד יככב בדיון המתמשך לעייפה על הפיכתה של הטלוויזיה לקולנוע החדש. בכותרות הפתיחה הכבר אייקוניות היא מכונה Stranger Things 2 ולא season 2. כמו סרט. היא מתנהגת כמו סרט הרפתקאות ארוך שנמתח עד הסוף (הצפוי) והבלתי נמנע. אבל את 114 הדקות של 'הגוניס' ראיתי מיליון פעם ואת תשע השעות של עונה 2 לא אראה שוב לעולם, סיימתי אותה אתמול וכבר התחלתי לשכוח, למרות שכל האינטרנט התגייס לנסות להשאיר אותי בעניין. היה היה ממתק נוגט, טחנתי אותו בביס אחד - ולא נודע כי בא אל קרבי.
מלחמת וייטנאם
עשרה פרקים גדושים ומרתקים (עכשיו ב־yes דוקו) על המלחמה שהכניסה את אמריקה לפוסט־טראומה. מאסטרפיס מיידי בזכות עבודת ארכיון שומטת לסת, עריכה אלגנטית ונטולת התחכמויות, הפסקול של טרנט רזנור ואטיקוס רוס והשילוב המדויק בין אירועים גדולים לרגעים קטנים שממחישים את גודל הטרגדיה.
המתים המהלכים 8
עוד עונה החלה (ב־yes Oh) עם התחושה המזדחלת שהסדרה הזו הייתה צריכה למות מזמן ונתוני הרייטינג שמאשרים אותה. ולנו נותר לשאת את התפילה הקבועה מאז עונה 1: אלוהים, קח כבר את קארל, ילד מעצבן ברמות אפיות, מה אתה מקדם אותו, עוד שנייה הוא מחליף את ריק כמנהיג החבורה, יא אללה.
אחת שיודעת
אם כל מה שצריך בשביל להצדיק תוכנית מקדימה ל'ערב טוב עם גיא פינס' הוא אייטמים חיוורים שלא נכנסו למהדורה האמיתית, סטוריז של סלבז מהרשתות החברתיות במסך מוקטן ופאנל שמקשקש עצמו לדעת כמו השולחן הרועש הזה לידך בקפה, אז למה לעצור פה? אולי 3 תוכניות ביום? או 5? או ערוץ שלם?
