לקראת עצרת הזיכרון לרצח רבין, מכונת הרעש של הימין נכנסת לפעולה. אנחנו יודעים איך זה יישמע: מצד אחד, קריאות מיתממות לפיוס וחיבוק מצד מי שבשאר ימות השנה מסיתים באכזריות נגד כל מי שחולק עליהם מבלי למצמץ, ומנגד המשך של אותה מתקפה ממוקדת על השמאל – גם ביום זה.
פוליטיקאים, עמותות ורבנים יקראו לשמאל להפיק לקחים ולשנות את דרכיו הדורסניות לטובת "אחדות בעם". יהיה להם קשה להתעלות על הכרזתו המדהימה של בנט, שלפיה "השמאל לא למד דבר מרצח רבין", אבל הם ינסו. יהיו מי שיכריזו שוב ושוב שהרצח לא היה פוליטי, כפי שעשה דוד ביטן. אחרים יאשימו את רבין ואת דרכו של רבין בהירצחו, כמו שעשה ח"כ יהודה גליק. דוברי הימין יתלוננו ברדיו, בעיתונים ובטלוויזיה על הדרתם מכלי התקשורת בעקבות הרצח. הדרך היחידה שבה יוכל השמאל להתחיל לכפר על העוול הנורא שביצע היא להקים אוהל סליחות גדול בכיכר רבין, ובו ראשי המחנה יתנצלו על כך שלא הותירו בידי מנהיגי הימין כל ברירה אלא להתיר את דמו של ראש הממשלה המנוח.
למרבה הצער, נראה שזה פחות או יותר מה שעתיד להתרחש בכיכר בשבת הקרובה. מארגני העצרת בחרו למחוק מהפרסומים לקראת האירוע את מורשתו המדינית והביטחונית של רבין, ולנקות מאחריות את מי שהתירו את דמו. תזכורת: רבין נרצח לאחר מסע הסתה ציבורי מתמשך, בהובלת רבנים ואנשי ציבור מהימין, שביקשו לעצור בכל דרך את התהליך המדיני.
במשך 22 השנים שחלפו מאז הרצח הנהגת הימין אכן מגלה סימני חרטה ואחדות מרשימים: מהאשמות ש"פסטיבל" רבין מוגזם, דרך מחיקת האופי הפוליטי של הרצח מספרי הלימוד ועד יוזמות בימין הקיצוני לשחרור הרוצח מהכלא. במקום להילחם על מורשת רבין, נציגי השמאל מצטרפים למאמץ לטשטש אותה. השאיפה של מארגני העצרת "לשים את המחלוקות הפוליטיות בצד" נובעת מפחד וכניעה.
זאת לא רק התעלמות מהעובדות או ניסיון להשלים עם בריונות, אלא התאבדות אלקטורלית. אם רק נטשטש את העמדות שלנו, מקווים מארגני העצרת, מתישהו נוכל ליישם את תפיסת העולם שלנו. אלא שלא כך יכול להתרחש שינוי פוליטי. הבעיה בניסיון להימנע מכל זיקה לעמדות של רבין ובמנוסה מפני ויכוח פוליטי עם הימין היא שהמגרש הפוליטי נשאר ריק. ובמגרש ריק – לצד השני קל מאוד לנצח.
מי שמאמינים שהיפרדות מהפלסטינים היא הדרך הטובה ביותר לשמור על הביטחון שלנו לא יכולים להרשות לעצמם לברוח מהמגרש הפוליטי. העובדה שמחנה המרכז־שמאל לא הצליח לתרגם את הקונצנזוס בקרב מומחי הביטחון שההתנחלויות הן נטל ביטחוני לכדי יתרון בדעת הקהל מעידה על בעיה חמורה בהעברת מסרים.
22 שנה אחרי רצח רבין יש שתי סיבות מרכזיות לאופטימיות. הראשונה: גם אחרי כל ההסתה מימין והשתיקה משמאל רוב הציבור בישראל – על פי כל הסקרים – מעדיף את פתרון שתי המדינות על פני כל פתרון אחר. הציבור הישראלי לא מעוניין לספח 2.7 מיליון פלסטינים, ולא מוכן לחיות במדינה דו־לאומית כדי לשמור על יצהר ואיתמר. הסיבה השנייה: המשבר בשמאל לא נובע מניסיון שנכשל – אלא מאי־עשייה. העתיד של מדינת ישראל תלוי ביכולת של השמאל להיזכר במה הוא מאמין, להפסיק לפחד מפוליטיקה, ולהיזכר במורשת רבין – גם בערכים שקידם וגם באומץ שבו עשה זאת.
ליאת שלזינגר היא מנכ"לית "מולד – המרכז להתחדשות הדמוקרטיה"
