יום רביעי, 25.10.2017
ארבע לפנות בוקר, קיבוץ גן־שמואל. המסעדן עזרא מרמלשטיין, מייסד אימפריית הדגים התל־אביבית ברבוניה שכבר הפכה למוסד, נולד וגדל בקיבוץ הזה, ומשם בחר לצאת אל מותו. המונית לנמל התעופה, שממנו ימריא בתוך שעות ספורות לשווייץ כדי לעבור שם המתת חסד, כבר בדרך.
"זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי את עזרא", אומרת מזל (מזולה) כהן, בת זוגו זה 35 שנה. "ישנתי איתו שם בשלושת הלילות האחרונים לחייו. אחותו עדה ואני הלבשנו אותו, ואז הגיעה המונית לקחת את עזרא לשדה. עזרא נתן לי נשיקה וחיבק אותי. אמרתי לו, 'עזרא, תגיד משהו', אבל הוא לא ענה. הוא היה בהלם, לא הוציא מילה. עדה נישקה אותו, אבל הוא לא זז. הנהג היה לחוץ להכניס אותו לאוטו, וצעקתי עליו שיחכה רגע וייתן לנו להיפרד ממנו. אני עמדתי שם וצעקתי ובכיתי, אבל עזרא לא אמר כלום. כמה שהתנגדתי לנסיעה הזאת, אני יודעת שהוא סבל ואני מבינה אותו, הוא היה כל עולמי".
עזרא מרמלשטיין ומזולה (מזל) כהן הכירו ב־1983 כשהוא היה פרוד מאשתו רותי וכבר אב לחמישה ילדים. היא הייתה אז גרושה ואם לבת ועבדה כברמנית בלונדון מיניסטור, ומרמלשטיין היה מגיע לשם ומחזר אחריה. היו לו אז שני מקומות בתל־אביב: מסעדת החוף המערבי המצליחה והמדוברת ובר בשם התק"ם, שמשכו אליהם לקוחות כצייר אורי ליפשיץ, הסופר דן בן אמוץ, המשורר יבי, המוזיקאי שמוליק קראוס, העיתונאי נתן זהבי ואחרים. כהן לא התרגשה, מרמלשטיין התעקש, והם התחילו לצאת, ומאז לא נפרדו. ההצלחה בדמות שלושת העסקים הנוכחיים – מסעדת ברבוניה הגדולה, מסעדת ברבוניה הקטנה, והבר – התחילה במטבח שלה, עם הסלטים שהכינה. בשנים האחרונות היא מספרת שהייתה שם הרבה יותר, כשהוא לקח צעד אחורה בשל מצבו הבריאותי.
למה לא נסעת עם עזרא לשווייץ?
"עזרא ידע שאני מתנגדת לזה. בהתחלה הוא רצה שאבוא איתו, אבל אמרתי לו, 'אין סיכוי, עזרא, אני לא יכולה'. לא הייתי מסוגלת ללוות אותו לשם. לא יכולתי לראות אותו הורג את עצמו. אם הייתי נוסעת איתו לא הייתי נותנת לו לשתות את הרעל הזה, או שהייתי לוקחת את זה יחד איתו. הוא הבן אדם הכי יקר לי בעולם. אהבתי אותו יותר מדי. אולי זה אנוכי, אבל לא הייתי מסוגלת לתת לו ללכת".
יום חמישי, 26.10.2017
את מרמלשטיין ליוו בשווייץ ארבעה מילדיו – גיל, עינת, רוני ויוני, וכן הפיזיותרפיסט שלו וחבריו שמואל גלזר וירון זליג. בתו דיקלה, חרדית שמתגוררת בטבריה, לא הצטרפה למסע המוות של אביה.
"ארבע פעמים עזרא צילצל אליי משמה", אומרת כהן. "הם הגיעו לשם ביום רביעי, וביום שישי הוא שתה את הרעל, אז היו להם יומיים פנויים. יום אחד לקחו אותו לקזינו. כשהוא חזר מהקזינו הוא התקשר אליי וסיפר לי שהיה שם. שאלתי אותו, 'נו עזרא, הרווחת?' והוא ענה לי, 'מזולה, את לא יודעת איך כאבה לי הבטן'. מסכן שלי. את הדבר הכי יקר לי אין לי כבר. כשטילפן אליי משווייץ הוא לא הפסיק להגיד לי שאהיה חזקה ושהוא אוהב אותי. בשיחות הטלפון האלה התחננתי אליו ובכיתי שלא יעשה את זה, אבל עזרא תמיד היה עקשן".
מה בעצם היה לו?
"האירוע המוחי השני שעבר פגע בחלקים במוח שאחראים על התפקוד של המערכות בבטן, והיו לו כאבים חזקים כל הזמן, ללא הפסקה. הלכנו לכל הפרופסורים בכל הארץ, וכולם אמרו לו שאין לזה מרפא. בלילה הוא היה צועק מכאבים, לא ידעתי מה לעשות. הייתי נותנת לו אופטלגין וכדור נגד כאבים, וזהו. הוא היה מעיר את המטפלת כל עשר דקות בלילה. לפעמים היו לילות שלמים שלא היינו ישנים בהם בגלל הכאבים. אפילו הגראס הרפואי שהוא עישן לא עזר לו. גרנו בקומה ה־11 במגדל האופרה, ויום אחד הוא אמר לי, 'מזולה, אם הייתי יכול לזרוק את עצמי מהחלון הייתי עושה את זה, אם רק היה לי אומץ".
שבועיים קודם לכן
שביל ארוך מוביל למבנה של "בית דורות", מוסד סיעודי בקיבוץ גן־שמואל. שקט מסביב והרבה ירוק. במבנה הזה יש מקום ל־16 קשישים סיעודיים. החדר של מרמלשטיין היה הקיצוני במבנה. זהו חדר גדול, עם מיטה, טלוויזיה ושלוש דלתות – אחת מובילה למסדרון, אחת לחדר האמבטיה ולשירותים ואחת למרפסת. חלון גדול ונמוך ניצב מעל המיטה הגבוהה, כך שגם בשכיבה אפשר לראות ממנה את המרפסת הקטנה ואת החצר המטופחת. במרפסת עומד שולחן, מסביבו שלושה כיסאות, ועליו לוח שש־בש. המקום בראש השולחן שמור לכיסא הגלגלים של מרמלשטיין.
בשבועיים האחרונים, כשכבר היה די ברור שהנסיעה לשווייץ מתקיימת, נרשמה בחדר תנועת מבקרים ערה. כולם באו להיפרד. אבל מרמלשטיין התעניין רק בדבר אחד – בשש־בש. כשהוא לא שיחק הוא היה שוכב במיטה, ספק מנמנם, ספק בוהה. בשנים האחרונות הוא לא היה דברן גדול. גם בשעת המשחק, כשידיו השבריריות ליטפו את הקוביות במומחיות, הוא היה מטיל אותן בתנועת סיבוב חדה על גבי הלוח ולא מוציא מילה. ובדרך כלל הוא היה מנצח. לזה היה תוקע מארס טורקי ואת האחר היה סתם מביס שוב ושוב. אף פעם לא נמאס לו, משחק רדף משחק.
שלוש פעמים בשנה האחרונה החליט מרמלשטיין שהוא רוצה למות מבחירה. פעמיים חזר בו, ובפעם השלישית היה נחוש בדעתו. מי שהכיר אותו היטב ידע שכשהוא מחליט משהו, אין שום סיכוי להניא אותו. מרמלשטיין שתה את כוס הרעל בשווייץ יום לפני יום הולדתו ה־74. התאריך לא נקבע באופן שרירותי, הוא החליט שלא יגיע לגיל 74 ויהי מה.
מי שהכיר אותו הבין מה מסתתר מאחורי ההחלטה שלו לשים קץ לחייו ולהפסיק את הייסורים שרק הלכו והתגברו עד שהפך לסיעודי. היה ברור שהאיש הזה, שחי חיים פרועים וסוערים, לא יכול לחיות אותם אחרת. מרמלשטיין חי בדיוק כמו שרצה ומת בדיוק כמו שרצה, והוא רצה למות בכבוד. הוא לא רצה להזדקק לאף אחד והוא לא רצה לסבול. עד לפני שמונה שנים הוא חי חיים פרועים של כוכב רוק, עד שהגיע השבץ המוחי הראשון שלו. מאז כמעט לא שתה. השבץ השני, לפני שנתיים, היה תחילתו של הסוף.
רוב החברים הקרובים ובני המשפחה קיבלו לבסוף את החלטתו לשים קץ לחייו בהבנה. כולם חוץ מכהן. מזולה סירבה להבין. את הנסיעה לשווייץ הייתה מכנה "אושוויץ", וגם כשהלכו ונקפו הימים היא לא הפסיקה לקוות שהוא יחזור בו, או שהיא תצליח למצוא איזה טיפול חדשני לכאבי הבטן שלו. "בגלל כאבי בטן לא הולכים למות", היא הייתה אומרת ומתייפחת, כמו מבינה שהגורל במקרה הזה כבר נחרץ.
"שוב ושוב הוא דחה את הדבר הזה", היא נזכרת השבוע. "הייתי אומרת לו, 'אל תיסע, אל תיסע', והוא לא נסע. עד הפעם האחרונה לפני חודשיים, כשהוא בחר תאריך. עזרא היה שחיין ולפני שהוא נסע המורה לשחייה שלו אמר לי, 'גברתי, חבל לך על הזמן, אני הייתי המורה שלו, הוא בחור עקשן, זה לא יעזור לך'".
חצי שנה ארך, לדבריה, ההליך הביורוקרטי שהתבצע מהארץ, בלי שהוא ייסע לשם. בהתאם לדרישת החברה שביצעה את ההליך, הובאו אישורים על מצבו מכמה רופאים, כולל אישור כי ההחלטה למות התקבלה בצלילות הדעת, וכן מסמכים שונים, בהם תעודת הלידה המקורית, שרק אליה לקח להם חודשים להגיע.
"בגן־שמואל הוא החליט סופית שהוא נוסע", מספרת כהן. "ידעתי שיש תוכנית כזאת והיו קצת דיבורים לידי, אבל לא ידעתי שזה באמת. רק שבועיים לפני הנסיעה הוא אמר, 'מזולה, שבוע הבא אני נוסע'. לא האמנתי. הרבה אנשים באו לשכנע אותו לוותר, אבל זה לא עזר. באו פסיכיאטרים לדבר איתו, וזה לא עזר. הוא אמר לי, 'אני שבר כלי, מזולה, תראי איך אני'. הייתי בוכה ואומרת לו, 'עזרא, אל תעשה את זה'. רציתי לקחת אותו לטיפול חדש בתא לחץ והוא לא הסכים. הוא לא האמין כבר בשום דבר. הוא היה נחוש בהחלטתו".
כשהייתי בגן־שמואל, בין המבקרים, מרמלשטיין ישב בכיסאו ליד השולחן, מגבת משובצת תחובה בחולצתו כמעין סינר. הוא ניגב חומוס עם פיתה שהביאו לו ממסעדה סמוכה, אכל לאט ודיבר לאט, תוך כדי שהוא מנסה להילחם בפאוזה שנכפתה עליו מהשש־בש. רק סיים את הביס האחרון, וכבר אצבעותיו ליטפו שוב את הקוביות הקטנות של המשחק. אי־אפשר היה לזהות על פניו שמדובר במישהו שהולך במודע למות בעוד ימים ספורים. לכל השאלות הוא ענה באותו טון ענייני, תוך שהוא מנסה לתכנן מהלכים על גבי הלוח.
היו לך הרבה מקומות, אבל תמיד יזכרו לך את ברבוניה.
"נכון, אבל מה אני אעשה עם זה? גם את החוף המערבי יש עוד כמה שזוכרים".
שנים היית יושב על הבר בברבוניה וכמעט לא זז משם. בשנים האחרונות הגעת פחות. מתי הייתה הפעם האחרונה שביקרת שם?
"אני חושב שכשדובצ'ק (לקוח קבוע בברבוניה — ת"ג) מת, זה היה לפני שנה בערך. ישבתי שם ושתיתי וויסקי. אחרי זה שתיתי שוב בבית. זה היה אחרי שמונה שנים שלא שתיתי וויסקי בכלל".
איך אתה כל כך טוב בשש־בש?
"אני כבר לא כל כך טוב בזה".
מה לא טוב, אתה מנצח פה אריות.
"הם כבר לא אויבים".
היו לך אויבים?
"בטח שהיו. אני לא זוכר כרגע מי, אבל היו לי. יש לי מיחושים בקיבה, זה לא נותן לי לדבר".
למה אתה נוסע ל"אושוויץ"?
"זה משעמם לקום כל בוקר ולסבול כל היום".
כמה אתה סובל מ־1 עד 01?
"11. כל החיים חגגתי, אני לא רוצה לסבול".
ממה אתה הכי סובל?
"מהכאבים בבטן".
יש הרבה סיפורים פרועים עליך. מה אתה יותר אוהב, וויסקי או נשים?
"וויסקי, ברור".
ההתמקצעות בשש־בש התחילה זמן לא רב אחרי שנסגרה מסעדת החוף המערבי. תקופה ארוכה הוא עשה שם ערימות של כסף, ואז ביום אחד הכל נגמר. לא היה לו שקל בכיס, ובוקר אחד, מספרת כהן, הוא קם ואמר לה שהוא הולך לים לשחק שש־בש. כמה שעות אחר כך חזר עם 002 שקל, הם הלכו למסעדה, אכלו ושתו וביזבזו הכל, וחזרו הביתה באוטובוס. בלי שקל. למחרת ראה כי טוב והמשיך.
היא הייתה איתו בטוב וברע. "יום אחד, אחרי שנגמרה התקופה של החוף המערבי, עזרא עזב הכל ונסע לעבוד בדרום־אפריקה עם חבר", נזכרת כהן. "לא היה לו כסף לחזור, אז מכרתי את הציורים שאורי ליפשיץ נתן לו. לא הבנתי את הערך שלהם, ומכרתי כל ציור במאה דולר. שלחתי לו את הכסף בשביל שיוכל לקנות כרטיס טיסה ולחזור. גרנו יחד, וכל שבוע הוא היה נוסע לקיבוץ כפר־גלעדי לראות את הילדים שלו, שגרו שם".
בכפר־גלעדי הוא עבד בבריכות הדגים, אבל איך נולדה ברבוניה והפכה למה שהיא?
"לעזרא לא הייתה עבודה. הוא ביקש מהחברים שימצאו לו עבודה, אבל פחדו לעזור לו כי חשבו שהוא שתיין. כולם הספידו אותו. עמדתי לצידו כל הזמן, האמנתי בו. ב־1993 עזרא מצא חנות קטנה ברחוב בן־יהודה עם שישה שולחנות פשוטים ורעועים. לקחנו את המקום כמו שהוא והתחלנו לעבוד. הייתי מכינה בבית טחינה, סלסה וסלט חצילים ומביאה למסעדה. מכרנו כל דג ב־35 שקל כולל הסלטים, וכוס בירה בחמישה שקלים. בהתחלה צחקו עלינו שפתחנו שם מסעדת דגים, כי כל מסעדות הדגים היו אז בנמל יפו. אחרי שבועיים נכנסו למסעדה דובלה גליקמן וד"ר אלי לנדאו ז"ל, שהיה מבקר מסעדות. הם נדלקו על האוכל. למחרת, יום שישי, ד"ר לנדאו כתב על המסעדה בעיתון ובשבת הגיעו למקום הרבה מאוד אנשים. עזרא התקשר אליי בייאוש ואמר, 'מזולה, בואי תצילי אותי, יש פה הרבה אנשים והדגים נגמרו'. מאותו יום ככה זה היה, היינו מושיבים אנשים באותו שולחן. אנשים היו אומרים, איך שיכור ומטומטמת יצליחו – הוא שיכור ואני אהבלה שלא מבינה כלום, אבל הצלחנו, ואחרי שנתיים פתחנו ממול את ברבוניה הגדולה".
בברבוניה המציא מרמלשטיין מנות כמו ראש של לוקוס מטוגן וראשי קלמרי, חומרי גלם שפעם נהגו לזרוק לפח. בשולחן הגדול בבר התרחשו החגיגות הכי פרועות, אלה שהיה אפשר לדעת איך הן מתחילות אבל לא איך, מתי ואיפה הן ייגמרו. מרמלשטיין אהב להשתטות לפעמים, ולא הייתה לו בעיה גם לגרש לקוחות – מי שחפר לו לטעמו יותר מדי, או פשוט לא התאים לו באותו רגע – היה מוצא את עצמו בחוץ. הייתה לו אישיות ממגנטת, והיה מאוד ברור למה אנשים אוהבים להיות בחברתו.
מספרים שפעם הוא היה שותה בקבוק וויסקי ביום.
"עזרא אהב לשתות. כל יום בשעה 17:00 הוא היה משאיר אותי במסעדה והולך לשניידר או לאשת לוט (ברים סמוכים — ת"ג) ושותה שם. כשהייתי סוגרת את המסעדות בסוף היום הייתי באה לאסוף אותו הביתה".
ואז הוא פתח לעצמו בר.
"עזרא תמיד חלם שיהיה לו בר משלו. בשנת 2000 שכרנו את החנות הקטנה שצמודה לברבוניה, ושם הוא פתח את בר־ברבוניה. אני התנגדתי לרעיון כי פחדתי שישתה עוד יותר ממה שגם ככה שתה. וכך באמת היה. כל יום הוא היה שותה בקבוק וחצי בלנטיינס. פעם שלחו לו כרטיס טיסה למפעל שלהם בסקוטלנד, כי בעקבותיו אנשים התחילו לשתות בלנטיינס בארץ. הוא חזר משם עם תעודה".
בטח לא קל לחיות עם מישהו שכל כך אוהב לשתות.
"הייתה לנו אהבה גדולה, היו לנו ימים טובים ורעים, אבל ידענו לבקש סליחה אחד מהשני, בגלל זה החזקנו מעמד עד הסוף. ידענו תמיד להגיד אחד לשני, 'סליחה, טעיתי'. לא הייתי רק בת זוגו, אלא הייתי גם כמו חבר טוב. טיילנו בעולם יחד ועשינו חיים".
ב־2008 קיבל מרמלשטיין את האירוע המוחי הראשון על הבר בברבוניה. פתאום הוא לא הצליח להזיז את הרגל ולהרים את הכוסית שהייתה לו ביד. כהן הזמינה אמבולנס, ומרמלשטיין אושפז באיכילוב. בהמשך הועבר לשלושה חודשים למחלקה שיקומית בתל־השומר. כהן מספרת שליוותה אותו יום וליל, כשבמקביל היא גם תיפעלה את המסעדות. "השבץ שיתק לו את צד שמאל. עזרא אמר לי בבית החולים, 'אני מפה לא יוצא על כיסא גלגלים', וכך היה: הוא היה חזק והקים את עצמו על הרגליים. הוא היה בא לבר כל יום עם מקל. כל יום בשעה 16:00 הייתי נוסעת איתו הביתה, וחוזרת בערב למסעדות. לפני חמש שנים, יוני, הבן הצעיר שלו, מכר את הבר שלו בקיבוץ כפר־גלעדי והגיע לתל־אביב. כשעזרא היה חולה היה לי קשה לנהל לבד את שלושת המקומות. אחותי ושלושת הנכדים שלי עוזרים לי במסעדה עד היום, ושמחתי מאוד גם על העזרה של יוני".
האירוע המוחי השני דירדר את מצבו של מרמלשטיין באופן בלתי הפיך. כהן: "עזרא ביקש מאנשים שיעזרו לו לגמור את החיים, אבל החברים לא היו מסוגלים לעשות את זה. הרעיון להמתת חסד נולד לפני פחות משנה. הסידורים לנסיעה נעשו כשהייתי בעבודה כי עזרא ידע שאני מתנגדת. לפני שלושה חודשים ביקרה אותנו אחותו עדה והציעה לו לעבור לקיבוץ שבו היא גרה. היא חשבה שזה יוציא לו את שווייץ מהראש".
יום שישי, 27.10.2017
ביום שישי בצהריים לקחו את מרמלשטיין לדירת מסתור בבניין מגורים בעיירה סמוכה לציריך, שאליה מביאים אנשים שבוחרים לסיים את חייהם. בסביבות השעה 12:00 התקשר מרמלשטיין לברבוניה. "בבר היו הרבה מלצריות וברמניות שעבדו פעם בברבוניה, והגיעו כי ידעו שהוא נסע לשווייץ ושזה אמור לקרות", מספר בן אל שמעון, הנכד של מזולה. "אני ישבתי שם עם החברים הוותיקים שלו, אלה שהיו מגיעים כל יום בצהריים. עזרא דיבר עם הברמנית, הוא לא היה ברמקול, אבל כולנו התגודדנו לידה. דבר ראשון הוא ביקש שנביא צ'ייסרים לכל עובדי המטבח. תמיד הוא דאג להם, גם כשהיה מגיע לבר, ה'בוקר טוב' הראשון היה לעובדי המטבח. הוא ביקש שנשים כמה שירים, אחד מהם היה 'I Did it My Way'. היינו איתו על הקו בזמן שהשירים התנגנו ברקע. אחר כך הוא ביקש להזמין את כולם לצ'ייסר. הוא אמר שהוא אוהב את כולם ושנהיה חזקים. עשינו צ'ייסר והוא ניתק. מיד אחרי זה כולם התפרקו. בכינו נורא, אי־אפשר היה שלא".
מרמלשטיין התקשר אז לכהן, בפעם האחרונה. "לפני שהוא נכנס לחדר המוות הם התקשרו אליי ואמרו שעזרא רוצה אותי. 'מזולה, אני אוהב אותך', הוא אמר, ואז הוסיף, 'אהבתי אותך תמיד, תהיי חזקה. שלום מזולה, אני נכנס'. אמרתי לו, 'עזרא, אל תיכנס לחדר, עזרא'. הוא שמע ולא ענה. בכיתי והרבצתי לעצמי וצעקתי, 'אל תיכנס, אל תיכנס', אבל הוא אמר, 'שלום', וסגר את הטלפון. המשכתי לצעוק ולקרוא לו אבל אף אחד כבר לא ענה".
בחדר היו שתי כוסות – האחת עם משקה שנועד להרגיע את הגוף, והשנייה עם הרעל, שנועד לסיים את החיים. את הכוס הראשונה לגם מרמלשטיין מיד כשנכנס לדירה, כך מספרת כהן ששמעה מבניו. האווירה בחדר הייתה טובה, הוסיפו ואמרו לה. הם שרו וסיפרו סיפורים. כוס התרעלה נחה כל הזמן הזה על השולחן. בלי לעשות עניין גדול הושיט מרמלשטיין את היד לכוס השנייה, קירב אותה לפיו ושתה את תכולתה. שתי דקות אחר כך הוא עצם את העיניים עם חיוך על הפנים. בעוד כשבוע יחזור האפר שלו בכד הביתה. •
החוק קובע כי קבלת החלטות בעניין זה תיעשה אך ורק לפי רצונו של המטופל עצמו, ולא לפי רצונם של בני משפחה. הדרך הטובה ביותר להוכיח את רצונו: הוראות מפורשות שכתב בעצמו. דרך נוספת היא באמצעות מתן ייפוי כוח מבעוד מועד לאדם אחר. עוד קובע החוק כי אם יש ספק סביר לגבי רצונו של המטופל שלא יטפלו בו – יש לטפל בו כרגיל.
החוק אינו מתיר להפסיק טיפול רפואי אם זה יביא למותו של החולה בתוך זמן קצר, וכן אינו מתיר סיוע להתאבדות או התאבדות בסיוע רופא. כמו כן החוק אוסר במפורש עשיית כל פעולה שתוצאתה הצפויה היא מותו של החולה.
בפועל, החוק כמעט אינו מיושם. מבקרי החוק טוענים כי המטופלים אינם מודעים לזכותם להורות מראש על הפסקת הטיפול, כי הנחיות משרד הבריאות מורכבות להבנה ואינן מתאימות לכל אחד וכי הרופאים לא הוכשרו לכך די הצורך.
לפני שנה דחתה מליאת הכנסת בקריאה טרומית הצעת חוק שקבעה כי אדם הנוטה למות יוכל לקבל מרופאו האישי מרשם לתרופת הרדמה במינון קטלני שתביא למותו, ושאותה ייטול באופן עצמאי.
להבדיל מישראל, הולנד, בלגיה ולוקסמבורג מתירות המתת חסד גם באופן אקטיבי, ושווייץ למשל מאפשרת לסייע לאדם לסיים את חייו. גרמניה, צרפת ומדינות נוספות מתירות לצמצם את ההתערבות הרפואית אם המטופל מבקש לסיים את חייו.
שרית רוזנבלום
